קרבות בזירה הימית במלחמת יום הכיפורים

במלחמת יום הכיפורים הצליח חיל הים הישראלי להפתיע את אויביו, את מדינות העולם, את עם ישראל ובמידת-מה גם את עצמו. בקרבות הטילים, שנערכו בקרבת חופי האויב בים התיכון, הוטבעו ספינות אויב ולא נפגע אף כלי-שיט ישראלי. ההישג נבע ממאמץ מתמשך, ששותפים לו אנשי חיל הים, התעשיה הביטחונית בארץ, המספנה הצרפתית ומקבלי החלטות מרחיקי-ראות. או לחלופין – החלטה שהתקבלה מחוסר חלופות, אילוצים רבים, ואף טעויות, שהפכו לברכה, והביאו לתוצאה נכונה. הלחימה הימית באותה העת חייבה השקעה בכלי-שיט גדולים, המסוגלים לשאת מערכות-נשק כבדות. כדי להגיע לעדיפות התקיים בין המדינות הימיות מרוץ חימוש, שתבע אמצעים רבים. התשובה הסובייטית לעליונות הימית של המערב הייתה, בין היתר, ייצור כמויות גדולות מאד של כלי-שיט קטנים, חמושים בנשק רקטי/טילי קטלני. אספקת כלי-שיט כאלה מברית-המועצות לחילות הים של מצרים ושל סוריה הדגישה את חולשת ישראל בזירה הימית. עורקי החיים של ישראל עוברים בימים ועיקר אוכלוסייתה מתגוררת על חוף הים התיכון. מצבה הגיאו-פוליטי של ישראל מעמידהּ בסכנה בזירה הימית, כשהיא נתונה במצור יבשתי. האמצעים המוגבלים חייבו לתת קדימות לבניית כוח אווירי וכוח יבשתי, ולחיל הים נותר תקציב זעום. ההישג של חיל הים נעשה תוך חריגה מהידוע עד אז בלוחמה הימית ומבלי שחל שינוי בקדימויות התקציב – כיוון שחימוש בטיל מתביית אינו מחייב כלי-שיט גדולים נוצרה יכולת ליצור עדיפות טכנולוגית בתקציב סביר. בתחילת התהליך נערך חיל הים הישראלי נגד משחתות חמושות בתותחים מבוקרי-מכ"ם של חיל הים המצרי. עם הצטיידות הערבים בספינות-טילים "קומאר" ו"אוֹסה" חמושות בטילים "סטיקס" מתוצרת ברית-המועצות נעשו אלו למטרה העיקרית. כאשר גם חיל הים הסורי הצטייד בהן התחזק הצורך בכמות יחידות לחימה על-מנת לפעול בשתי הזירות. על חיל הים היה לבנות את כוחו בתחרות מול הפיתוח הימי ומול כושר הייצור הסובייטי. בניית ספינות-הסער הייתה מאמץ עיקרי של חיל הים. תהליכי הפיתוח של אמצעי-הלחימה ובניין הכוח נעשו בהדרגה ובהתמדה. חמישה מפקדי חיל (מח"י) הובילו במשמרתם את הפיתוח ואת הייצור ומסרו את המשמרת למחליפיהם, שכבר השתתפו קודם בתוכנית. כל מפקד חיל התבסס על מעשי קודמו, והמשיך במהלך משמרתו לבנות את הכוח. הגדרת התפיסה גובשה תוך כדי תהליך. מתוך אין-ברירה צמחו תובנות נכונות, ונוצרה אחדות המטרה. אירועים במהלך הפיתוח השפיעו, לקחים יושמו, נעשו טעויות, וחלקן תוקנו תוך כדי התהליך.

לפי הפעילויות, שנקטו המצרים בזירה הימית, הסיק פיקוד חיל הים, שעומדת לפרוץ מלחמה. חיל הים ניסה לעורר את מערכת אמ"ן בדרג הרגיל של דיוני ההתרעה וגם בדרג בין אלוף בנימין תלם, מפקד חיל הים, לראש אמ"ן, אך האחרון דבק בעמדתו, כי המדובר בתרגיל. מח"י החליט להעלות את הכוננות, והודעה לבסיסים ולשייטות נמסרה בצוהרי יום שישי, חמישה באוקטובר. חלק מספינות-הטילים (סטי"לים) היו בחימוש ללחימה במחבלים, וחימושן בטילים תפס את כל תשומת-הלב. משימתו המוגדרת של חיל הים הייתה הגנת החוף, אך אלוף תלם ידע, שאסור להמתין עד שהאויבים ירכזו מאמץ, ויגיעו לחופי ישראל בכוח רב. לפיכך, יש ליזום פעילות התקפית של כוחותינו עם עדיפות מקומית. שתי הגזרות היו קריטיות: נפתחה מתקפה כללית בגזרה המצרית, והתקבלו ידיעות על כוח מחיל הים הסורי, שיצא לים. לא ניתן היה לרכז מאמץ רק לאחת הגזרות. בלילה הראשון פוצל כוח ספינות-הסער לשתי הזירות. אלוף תלם הפעיל את ספינות-הסער ביוזמה התקפית בזירה הסורית. בכך מתח את גבולות סמכותו מול המטה הכללי, שהגדיר לחיל הים משימות הגנה בקרבת חופי ישראל. מח"י קיבל את ההחלטה על סמך הכרה מלאה של הטכנולוגיה העדיפה של ספינות-הסער, שנבנו לצורת לחימה זו; וגם בטח באיכות המפקדים והצוותים. דוד אלעזר, הרמטכ"ל, אישר את היוזמה ההתקפית, תוך כדי הקרב; ואחרי הלילה הראשון אישר את כל הפעולות ההתקפיות של חיל הים. כבר בקרבות הראשונים הופגנה העדיפות הטכנולוגית של ספינות-הסער, שפגעו ולא נפגעו. למצרים ולסורים לא היה לכך מענה, וחילות הים של האויב הסתגרו בנמלים. עקב מעורבות פעילה של חיל הים הסובייטי בהעברת הספקה למצרים ולסוריה לא ניתן היה לנצל את השליטה שהושגה לחסימת הנמלים של מצרים ושל סוריה. היא הופגנה בהבערת מכלי דלק ומטרות משניות לאורך החופים. קרבות הטילים נערכו בקרבת החוף הסורי והחוף המצרי. ההשקעה בשינון ותרגול תורת הקרב הביאה תועלת רבה. אף כי הקרבות נערכו אחרת מהמתורגל: רק בקרב אחד הגיע סיוע אוויר, לא נעשתה היערכות חזיתית לאויב, לא חולקו מטרות, והסתיימו במרדף אחרי ספינות אויב, שניסו לנתק מגע לאחר שירו טילים. בשלהי המלחמה ולאחריה עברו ספינות-הסער לפעולה במרכז הים התיכון, כדי לאבטח את השיט לישראל. המצור בים התיכון, שנעשה על-ידי משחתות וצוללות מצריות, הוסר על-ידי הרתעה ללא קרב. במהלך המלחמה נוצרו הזדמנויות לפגוע במשחתות המצריות, שסיירו בלב-ים. גולדה מאיר, ראש הממשלה, אסרה לתוקפן כיוון שהשיחות להפסקת-אש, שכבר הייתה רצויה לישראל, היו בשלב מתקדם; וכדי להימנע עקרונית מפתיחת לחימה מחוץ לטווח הפעולה של מטוסי חיל האוויר. המצור בים סוף הוסר באיום יבשתי ובמשא-ומתן. שליטה בים – למרות ההישגים בקרבות, נוכח חיל הים, כי אי-אפשר להשיג שליטה בים התיכון, שבו משייטות אניות של המעצמות – הצי השישי האמריקני והשייטת החמישית הסובייטית. נמלי סוריה ומצרים לא נחסמו מחשש מעימות עם הרוסים, שהגדילו את כוחם בים התיכון ל-85 כלי-שיט מלחמתיים. הסובייטים הפעילו רכבת ימית ורכבת אווירית לתספוק מצרים וסוריה. בקרב לטקיה השני (עשרה באוקטובר) העגינו הסורים את אניות-הסוחר כמעגל הגנה חיצוני לנמלים: ספינותיהם ירו טילים, והתחבאו מאחורי אניות-סוחר. אונייה יפנית ו/אונייה יוונית נפגעו מטילים, שנורו על ספינות "אוסה". חיל הים לא חזר לתקוף בלטקיה, ולא התקרב עוד לכלי-שיט זרים. בתנאים האלה הובן, כי חסימת הנמלים הייתה מעבר ליכולת ישראל. הרמטכ"ל אלעזר קלט, שהשליטה בים מאפשרת להטיל משימות על חיל הים. ו/אותו הפה, שלא רצה לפתוח חזית חדשה, דרש מאלוף תלם לעשות הכל, כדי ששתי החטיבות, שפרסו הסורים בגזרת החוף, יישארו שם. ואכן, פעילות הסטי"לים יחד עם עצם קיום הנחתות בחיל הים השאירו את שתי החטיבות במקומן. חיל הים אכן פתח חזית חדשה, שהאויב נדרש להילחם בה. חרדת הסורים והמצרים מהשליטה הימית הישראלית גרמה להם לפתוח באש מדי פעם על מטרות – דמיוניות, או אמיתיות – בגזרת החוף. כוחות ים זרים – חיל הים נמנע ממגע עם כוחות הים הזרים באזור במלחמה. חיל הים הרוסי הפעיל כוחות רבים באזור בסיוע תובלתי לסוריה ולמצרים. חיל הים נמנע ממגע עם אניית-הביון, שהוצבה כחמישים מילין מול חיפה. שתי צוללות רוסיות, שהוצבו מול חופי ישראל, לא התגלו ולא חיפשנו אחריהן. בקרב טרטוס (12-11 באוקטובר) נפגעה אניית-סוחר רוסית, שהייתה חלק ממסך ההגנה, מטילים, שנורו אל סטי"לים "קומאר". ספינות-הסער יצאו לטרטוס באותו היום כדרישת המטכ"ל ללחוץ על החוף הסורי, על-מנת להשאיר את חטיבות השריון, שנפרסו להגנת החוף, במקומן. הספינות הסוריות עברו קרוב לאונייה הרוסית, שצוינה בטעות, ונורתה. פרצה שריפה, והאונייה נגררה לטבוע במים רדודים, אך לא היו פגיעות בצוותה. לאחר התקרית עבר חיל הים הסובייטי ללוות את אניות-האספקה עד לנמלי סוריה ומצרים.¹ המקשת הרוסית "רולבוי" דיווחה בשישה-עשר באוקטובר על הפלות מטוס "פאנטום" ישראלי, שניסה לתוקפה באור יום באזור לטקיה. לדבריהם, הופל המטוס באמצעות מערכת תותחים נגד-מטוסים של המקשת. מבחינת הרוסים, הגורסים "עין-תחת-עין", האירוע איזן את הפגיעה באונייה בטרטוס. כיוון שלחיל האוויר הישראלי לא נפגע אף מטוס בלטקיה באותו היום, כולם היו מרוצים. מח"י נקרא להסביר את פרטי האירוע למשה דיין, שר הביטחון, שניצל את ההזדמנות, לשבח את החיל על פעילותו במלחמה עד אז. התגובה הרוסית הסתכמה במכתב של השגריר בוואשינגטון אל מחלקת המדינה האמריקנית. אבטחת שיט – ישראל נמצאת בקצות הימים, וקל לפגוע באניות השטות אליה. המצרים הכריזו על חסימת השיט בים התיכון. משחתת "סקורי" מצרית, שהתבססה בלוב, סיירה למטרה זו באזור. בים סוף נעשתה אז הובלת דלק במכליות, ובאזור באב אל-מנדב הן היו יעד לפגיעה עוד לפני המלחמה. צוללות ומשחתות מצריות נערכו בדרום הים האדום וחסמו את המעבר. המכלית "סמסון", שעברה את המצרים לפני תחילת המלחמה, הותקפה בטורפדו, אך לא נפגעה. הובלת הדלק והתנועה לאילת נפסקה מכליות נאלצו להקיף את אפריקה – 12,000 מיל נוספים. החלטת ארצות-הברית להעביר ציוד לישראל נעשתה רק אחרי שנודעו הישגי הסטי"לים, וכי הצי השישי לא יידרש לאבטח את אניות-האספקה. אלוף מוטה גור, שהיה אז נספח בארצות-הברית, סיפר, שלוּ ביקשה ישראל גם לאבטח את הרכבת הימית, הסיוע היה מתבטל. למרות הצעדים העצמאיים, שנקט הנשיא סאדאת, בניגוד לדעת הסובייטים, הכפיל חיל הים הסובייטי ושילש את כמות כלי-השיט שלו בים התיכון. אדמירל מרפי, מפקד הצי השישי, העריך את האיום ולא קיבל עליו משימות נוספות. אחרי שכבר היה ברור שחיל הים הישראלי נִטרֵל את האיום, הוקצתה משחתת אמריקנית אחת למשימה זו. לאחר ההישגים בקרבות במבו/אות נמלי האויב כמענה לניסיון המצרי לחסום את השיט לישראל הועברו ספינות "סער" 4 לשיֵט במרכז הים התיכון. ספינות "סער" 2 ו"סער" 3 סיירו ברבע המזרחי של הים התיכון וכרתים. ספינה תדלקה את הספינות בלב-ים. כן נעשה שימוש באניות-סוחר שגויסו למילואים. אחת מהן, בפיקודו של ישראל לשם, גררה את אח"י "חיפה", שעלתה על שרטון באזור רודוס. בצוהרי 22 באוקטובר – למחרת יום השנה השישי לטיבוע המשחתת "אילת" על-ידי המצרים – נמצאו שתי ספינות-סער בטווח שישים מילין ממשחתת "סקורי" מצרית, ונוצרה אפשרות לתקוף אותה. באותה העת התקרב ההסכם להפסקת-אש לחתימה. מפקדת חיל הים לא הייתה מעוניינת בחימום הגזרה. ספינות "סער" 4 הוחזרו מזרחה לתדלוק, והמצרים הבינו את הרמז, והחזירו את המשחתת לנמל. האיום על השיט לישראל הוסר. נמלי מקלט – הוברר, שיהיה צורך לאבטח שיט מסחרי חיוני בים התיכון. אניות-סוחר יכולות לשמש כאניות-אספקה. התברר, שיש חשיבות לקשרים עם מדינות הים: קפריסין, עם יוון, עם איטליה וגם עם מלטה. כדי שהזירה תהיה מוכרת לצוותים שלנו, כדאי לבקר אצלם ולהזמינם לבקר אצלנו. נוכחות במפגשים ימיים אזוריים וניצול קשרים אישיים, שנטוו בקורסים משותפים, הועילו מאוד. בדרכן ארצה עגנו ספינות שרבורג בסיציליה וגם אח"י "קשת" ביקרה בשבוע שלפני המלחמה בנמל אוגוסטה. למפקדת חיל הים הייתה כוונה להכניס את הספינות שוב לאוגוסטה, אך הדבר לא בוצע משיקולי הניטרליות האיטלקית. נלמדה החשיבות של ביקורים בנמלים ידידותיים כהכנה למקרה של צורך בהספקה, או במציאת מחסה מים סוער. מדינה ניטרלית עשויה לחייב כלי-שיט של מדינות המעורבות בלחימה לצאת תוך 24 שעות, או גרוע מזה לעכבו לאחר שנכנס. חיל הים הפעיל אניית-אספקה, ששהתה באזור איי יוון, ונשאה דלק לספינות-הסער. ב-29 בנובמבר 1973 הסתתרו אל"ם מיכאל (יומי) ברקאי, מפקד שייטת (מש"ט) הסטי"לים, עם אח"י "קשת" ועם אח"י "מזנק" מסערה ליד מלטה. האי מתקיים מימים-ימימה על היותו מקלט לאניות, והיה לו קשר טוב עם ישראל. קציני חיל הים עברו השתלמויות טקטיות במתקני חיל הים הבריטי מדי פעם. כלי-שיט ישראלים – פריגטות, משחתות וגם צוללות נכנסו בעבר למלטה. באותו הזמן הייתה מלטה במשבר כלכלי לאחר שחיל הים הבריטי עזב, ואחרים לא באו במקומו. המדיניות הסוציאליסטית של דום מינטוף, ראש ממשלת מלטה, נכשלה. הוא שם יהבו על הערבים, והרטוריקה שלו נגד ישראל הייתה עוינת מאוד. הייתה כבר הפסקת-אש, וכניסה למלטה לא הייתה פוגעת בניטרליות של מלטה, אך האי לא נראה אז כמקום בטוח לישראלים. מפקד השייטת דחה בנימוס את הצעות המלטזים להיכנס לנמל. נוכחות כלי-שיט, המחפשים מחסה מהים ללא תיאום ותשלום, נראתה למלטזים פוגעת בהכנסות. מפקדת חיל הים הורתה לספינות לצאת מהמים הטריטוריאליים של מלטה אל הים הסוער. המקלט במלטה ובמקומות אחרים באזור במלחמה חייב להיות מתורגל בזמן שלום למקרה של צורך דחוף בתדלוק, או בפינוי רפואי.

הניצחון הימי במלחמת יום הכיפורים נבע מקיום ספינות-הסער בסדר הכוחות של חיל הים. ספינת-סער הנה המצאה ישראלית, שנוצרה בהדרגה והתמדה בתוך אילוצי התקציב. כך, אמצעי הלחימה בספינה הבודדת היו עדיפים על יחידת האויב, וכמות יחידות הלחימה עברה את המסה הקריטית אפשרה ליצור עדיפות מקומית זמנית, שבה התבטאה היכולת האנושית והמנהיגות הקרבית. בחירת טיל מתביית כנשק עיקרי נעשתה בתקופתו של שמואל טנקוס בפיקוד על החיל. חיל הים הטיל את יהבו על טיל מתביית הרבה לפני שהפיתוח הוכיח עצמו. בחירה זו שינתה את היחס הישר בין עוצמת האש לבין גודל כלי-השיט. כלי-שיט קטן יחסית יוכל לשאת חימוש, שיכריע משחתת ממרחק, הגדול מיכולת תותחיה. ספינות-הסער – יוחאי בן-נון, שקיבל את הפיקוד על חיל הים הישראלי בשנת 1960, היה מודע לחולשתו באיכות ובכמות. הביטוי השגור אז היה "זה מה שיש ועם זה ננצח" – דרישה מאנשי הים להקרבה לא אפשרה להביא הצלחה בקרב הימי. בן-נון הפעיל תהליך חשיבה קיבוצי, שבו ניצל את הניסיון, את ההשכלה ואת התובנה של קציני החיל, שדנו בבעיה ונדרשו להביע את דעתם. דרך הפעולה שנבחרה הייתה הצטיידות בכמות גדולה של כלי-שיט קטנים ומהירים, המצוידים בנשק קטלני. כדי להשיג את מספר היחידות הדרוש ביכולת תקציבית סבירה, היה ברור כי על כלי-השיט הבודד להיות קטן-ממדים ככל האפשר. בהסכם לכינון יחסים, שחתמו דוד בן-גוריון, ראש הממשלה, וקונרד אדנאואר, קנצלר גרמניה המערבית, הוכנסו כלי-שיט לחיל הים לרשימת הציוד, שיספקו הגרמנים לישראל. אלוף בן-נון הגיש בינואר 1963 את תוכנית בנין הכוח למטה הכללי, בראשותו של רב-אלוף צבי צור, שכללה שתים-עשרה ספינות-טילים. בסיכום הדיון אישר הרמטכ"ל צור לבנות סדרה ראשונה של שש סטי"לים לחיל הים.

לחיל הים לא היה שמץ מכוח הלחימה הרצוי. המצוי בידיו לא ענה אף לחלק מהדרישות. הוא היה חייב להצטייד במהירות האפשרית. לגבי אפיון הספינה הוגדר שלא תפותח ספינה חדשה, לא ייבנה אב-טיפוס לבדיקות איכות, כמקובל בחילות הים בעולם, אלא ייבחר כלי-שיט, שנרכש ניסיון בהפעלתו, ותיבנה ממנו סדרה בזמן קצר ובעלות נמוכה. ביישום התוכנית חזרה על עצמה אמרת-השפר (המיוחסת לאדמירל גורשקוב, שבנה את חיל הים הרוסי באותן השנים), "היותר טוב – אויב של הטוב". כלומר, נצטייד במצוי, ונמתין ליותר טוב. הזמנה במספנת לורסן – משלחת קציני חיל הים שסיירה בחילות ים במערב אירופה השתכנעה כי טרפדת "יגואר" דגם 147 הגרמנית מתאימה. גוף הטרפדת נבנה מלוחות עץ כדי להסתכן פחות ממוקשים מגנטיים בים הצפוני. חיל הים למד מניסיונו, כי מבנה עץ לא יתאים לתנאי הארץ, ויש לבנותו מלוחות פלדה. התכנון הועבר למערכת הרכש הגרמנית, שהיא גוף נפרד ממערכת התכנון. בסוף שנת 1964 קיבלה מספנת לורסן הזמנה לבניית "ספינה אחת ועוד חמש". נוהלי הרכש הגרמנים מנעו קשר ישיר בין היצרן – מספנת לורסן –למשתמש – חיל הים הישראלי. למרות הכוונה לבנות כלי-שיט מוכח, הרי בנוסף לשינוי מעץ לפלדה גם מערכת ההנעה הייתה מתקדמת יותר מספינות "יגואר". היא התבססה על מנועי דיזל מהירים, שהיו אז בעלי יחס הספק למשקל ויחס נפח להספק הגבוהים ביותר. המנועים (בעוצמה של 3,200 כוח-סוס כל אחד) היו מאחת הסדרות הראשונות של מפעל מרצדס-מאייבך. עצירת הבנייה – בראשית 1965, כאשר מספנת לורסן כבר החלה בחיתוך הפחים התפרסם הדבר ונודע לערבים. גמאל עבד-אל-נאצר, נשיא מצרים, איים בניתוק הקשרים, בהטלת חרם על מוצרים גרמניים ובהכרה בגרמניה המזרחית. ממשלת גרמניה לא עמדה בלחץ. הייצור במספנת לורסן הופסק, והגרמנים הציעו פיצוי כספי, שיאפשר לממן בנייה במקום אחר. אנשי חיל הים, שכבר השתכנעו בעדיפות הטרפדת הגרמנית, לא רצו לקבל פתרון אחר. לחיל הים נודע על מספנת CMN בשרבורג, שבנתה שולות-מוקשים לחיל הים הגרמני בשיתוף עם לורסן. שמעון פרס, סגן שר הביטחון, הורה למרדכי (מוקה) לימון, ראש משלחת משרד הביטחון בפאריס (שפיקד על חיל הים בתחילת שנות החמישים), לקדם את הנושא. נוצר הקשר עם המספנה. פליקס אמיוֹ, הבעלים, היה נלהב לבנות כלי-שיט, כיוון שבשרבורג היה חוסר תעסוקה והקשרים בין ישראל לצרפת היו הדוקים. אמיו הגיש לחיל הים הצעה עסקית טובה לבניית סדרה של שש ספינות. ובמאי 1965 נחתם החוזה עם מספנות שרבורג. העברת הבנייה למספנות שרבורג התבררה כברכה. בשרבורג נשמרה סודיות רגילה לפרויקטים צבאיים, ולא היו מגבלות על קשר ישיר בין היצרן למשתמש, שהוא חיוני לתועלת הצדדים. חיל הים הצרפתי ביצע פיקוח טכני על הבנייה ואף נתן ייעוץ למִנהלת הפרויקט הישראלית. הזמנת סדרה נוספת בשרבורג – בחוזה הבנייה ניתנה אופציה לבנות עוד שש ספינות. מועד תפוגת האופציה חייב להחליט בחיוב תוך שנה. בנוסף להנחה משמעותית במחיר היחידה כללה האופציה קצב הספקה מואץ – מסירת ספינה נוספת כל חודשיים, במקום שלושה חודשים בהזמנה המקורית. במאי 1966, כשהגיע המועד להחליט על מימוש האופציה, עוד לא היו מספנות ישראל מוכנות לקבל את הבנייה. השיקול הכספי היה בולט לעין, ונדרשה החלטה של משרד הביטחון. כאן נכנסו לתמונה ד"ר צֶבי דינשטיין, סגן שר הביטחון, וצבי צור (הרמטכ"ל לשעבר), שהיה יועץ לראש הממשלה. יצחק רבין, הרמטכ"ל, הודיע שהוא מכיר במגמה להגיע לשתים-עשרה ספינות, אך אין לו תקציב לכך. דינשטיין הציע פתרון על-ידי מקדמה תקציבית, ורבין לא התנגד. תותח 76 מ"מ – נודע, שפיתוח תותח אוטומטי בחברת אוטו מאלרה באיטליה, נמצא כבר בשלבי גמר. התקנת התותח תיתן נשק יעיל נגד ספינות קטנות ונגד סירות מהירות בטווח הירי, שהוגדל לשמונה ק"מ. התקבלה החלטה לגבי הסדרה השנייה על שדרוג התותחים: הותקן תותח 76 מ"מ בחרטום, הוסרו שני תותחים 40 מ"מ, והוסר מכשיר הסונאר לגילוי צוללות. עמידה מול קיצוץ תקציבי – בסתיו 1966 חל קיצוץ גדול בתקציב הביטחון. אלוף עזר ויצמן, ראש אג"ם, חילק את הקיצוץ בין תוכניות חילות צה"ל. נקבע, כי ירכשו פחות מטוסים, פחות טנקים, וחיל הים יצטרך להסתפק בתשע ספינות-סער. אלוף שלמה אראל, מפקד החיל, הסביר בישיבת הממשלה, שנסיגה מחוזה בנייה חתום לא תביא לחיסכון הדרוש, והנזק לחיל הים יהיה קבוע. אראל הציע לדחות את רכישת מערכות הטילים בישראל ללא הקטנת הזמנת הספינות. השיקול של אראל היה שלרכישת המערכות מאוחר יותר תהיה גם דרישה מצד התעשיה האוירית. לוי אשכול, ראש הממשלה ושר הביטחון, אישר את תוכנית אראל. לוחמה אלקטרונית – טווח הטיל "גבריאל" תוכנן לעשרים ק"מ כדי לאפשר עדיפות קטנה על טווח תותחי המשחתות המצריות. לאחר הגעת ספינות עם טילים ים-ים, נעשו אלו האויב העיקרי. טווח הטילים "סטיקס" היה חמישים ק"מ, התעשיה האוירית הציעה להמשיך בפיתוח, כדי להגדיל טווח ה"גבריאל" לארבעים ק"מ. עם טיל כזה אפשר יהיה להקדים את האויב בשיגור. מפקד חיל הים הגיע למסקנה לקדם פיתוח מערכות הטעיה נגד טילים כדי להשיג את העדיפות הטכנולוגית. נעשתה השקעה ברכישת יכולת לאיתור מוקדם של ספינות האויב. מח"י הורה לא להיכנס לפיתוח הארכת הטווח, ולהצטייד ב"גבריאל" עם טווח עשרים ק"מ. החלטה זו תרמה לכך שבעיתוי פריצת מלחמת יום הכיפורים היו הספינות חמושות בטילים לטווח קצר אומנם אך גם באמצעי הגנה. כך הוחזרה העדיפות הטכנולוגית לצד הישראלי. לוחמה אלקטרונית (ל"א), שהוגדרה כ"סודי ביותר" בחילות ים מערביים, טרם נכללה בהגדרת העיסוקים של מחלקת ציוד. סא"ל יצחק שושן, ראש ענף גילוי, ניווט וקשר (גנ"ק) דאז, בוגר האקדמיה הימית הצרפתית, התריע על הצורך להכניס את הלוחמה האלקטרונית לחיל הים, ודרש הקצאת מהנדס אלקטרוניקה לנושא. רק ב-1964 הורה אל"ם שלמה אראל, אז ראש מחלקת ים, להקצות לבדיקת הצורך בלוחמה אלקטרונית בחיל הים את רס"ן צמח חירות, מהנדס האלקטרוניקה המבריק ביותר בחיל הים, שזכה בפרס ביטחון ישראל בגין פיתוחים שיושמו בהצלחה. המידע בחיל על מכ"ם ראש הביות של "סטיקס" הגיע משיתוף פעולה מודיעיני עם חילות ים במערב. על-מנת לחשוף את תכונותיו בכדי לאפשר פיתוח אמצעי נגד, נדרש מגלה שידורי מכ"ם (מגל"ם). בתנאים דאז אי-אפשר היה לרכוש מגל"ם בחו"ל, מאחר שהנושא נחשב כסודי ביותר במערב. צמח החליט שניתן לבנות מגל"ם בהתבסס על עודפי הציוד הקיימים בחיל, בעיקר של מכ"ם SG-1 מעודפי מלחמת העולם השנייה. בהתלהבותו הצליח צמח לרתום למלאכת הפיתוח את אלתא, את רפאל ואת אלביט, ותוך כחצי שנה, עוד לפני קבלת הזמנת עבודה, הותקן אב-טיפוס מבצעי ראשון, שכונה "בת קול", במשחתת אח"י "אילת". בינתיים הכירה מפקדת חיל הים בחשיבות הלוחמה האלקטרונית, בעיקר לתפקידי מודיעין אלקטרוני, גילוי וזיהוי מעבר לאופק. הוגדר תקן במחלקת ציוד של החיל, וצמח מונה לראש ענף ציוד 7, אמצעים מיוחדים, בדרגת סא"ל, מבלי לאייש את הענף בקצינים נוספים. בראשית שנות השישים פורסם בארצות-הברית הספר הטכני שדן בעקרונות הלוחמה האלקטרונית.² על סמך הספר, ובהסתמך על ניסיונו המצטבר, גיבש צמח את המרכיבים העיקריים, הנדרשים ללוחמה אלקטרונית:

• גילוי – מערכת מגלה שידורי מכ"ם מסוגלת לגלות מכ"מ כלי-שיט, בטווחים העולים על אופק המכ"ם. המשמעות היא יכולת גילוי האויב לפני התגלות שלנו.

• הונאה –להטעות את מכ"ם האויב על-ידי שתילת מטרות מוץ.

מלחמת ששת הימים פרצה כשישראל בלא כוח ימי. התרחשויות בזירה הימית במלחמה נתנו חיזוק ודחיפות לצורך בספינות-הסער, שהיו בבנייה, כיוון ששלוש המשחתות ושמונה הטרפדות, שהפעיל חיל הים, היו בטכנולוגיה נחותה. במלחמה לא התגלה לחיל הים דבר חדש. על דרך השלילה הוכח שוב הצורך בספינות-הסער. זו הייתה הצדקה נוספת למדיניות המימוש המהיר שננקטה. אך בניית כלי-שיט ופיתוח אמצעי-לחימה חדישים חייבו זמן. ספינות-סער לים סוף – בעקבות מלחמת ששת הימים נפתח ים סוף לכל אורכו, מהעיר סואץ ועד מצרי באב אל-מנדב, לפעילות ישראלית. שר הביטחון דיין חזה את הפוטנציאל בקשר עם המזרח, ודרש שחיל הים יעביר שש ספינות לים סוף, ובים התיכון "יסתדרו עם מה שיישאר". אסטרטגית, נראה לפיקוד חיל הים, שפיצול הכוח – שטרם הספיק לזירת הים התיכון – בין שתי הזירות ייצוֹר חולשה וכישלון. הפעילות בים סוף תיעשה הרחק מנמל-הבית, ותדרוש כלי-שיט גדול יותר. על-מנת להקל את קבלת ההחלטה הוגדרו הספינות בתחילה כספינות-תותחים. שר הביטחון דיין שוכנע בצורך לבנות ספינות כאלו, אך הרמטכ"ל חיים בר-לב, שלא היה שותף לחזונו של דיין בנושא ים סוף, התנגד. דברי בר-לב בדיון בממשלת האחדות הלאומית. מאפיינים את עמדת המטה הכללי גם בתקופות מאוחרות יותר:

• "המלחמה לא תוכרע בים. המלחמה תהיה קצרה וההכרעה בה לא תלויה באספקה מהים. תפקיד חיל הים הוא להגן על חופי המדינה בעזרת חיל האוויר, ויש מספיק כוחות למטרה זו".

בסיכום הדיון אישר ראש הממשלה אשכול לבנות שש ספינות ייעודיות לים סוף, למרות התנגדות הרמטכ"ל. "סער" 4 במספנות ישראל – אנשי התכנון של מספנת לורסן הוכנסו שוב לתמונה. הם הציגו תכנון לספינה גדולה יותר בעלת מערכת הנעה זהה וקווי גוף דומים. (דומה ספינה דגם 143 הגרמנית). מספנות ישראל היו מוכנות לקחת על עצמן לבנות את הספינות, שהוכנסו בהן שיפורים, שנלמדו בהפעלת "סער" 2 ו"סער" 3. הוזמנה סדרה של שש ספינות שהוגדרו כדגם "סער" 4. מערכת ההנעה הזהה יצרה יעילות בתחזוקה אך המהירות המרבית ירדה. ספינות "סער" 4 יכלו לפתח מהירות מרבית לזמן הקרב רק 35 קשר, ולא 40 קשר, כמו הספינות הקודמות. מהירותן הקבועה שלושים קשר אפשרה היערכות יחד עם הספינות האחרות לזירות מרוחקות. על-מנת להשיג מהירות גבוהה יותר הוצע לבנות ספינה שביעית שתהווה אבטיפוס בעלת הנעה בטורבינות-גז, אך הדבר לא יצא אל הפועל. אח"י "רשף", הראשונה בסדרה, הושקה ב-21 בפברואר 1973 בטקס ממלכתי על-ידי גולדה מאיר, ראש הממשלה. אח"י "קשת", הספינה השנייה בסדרה, הושקה ב-21 באוגוסט 1973 על-ידי סוניה פרס. שתי הספינות השתתפו במלחמת יום הכיפורים. האמברגו הצרפתי על ספינות שרבורג – בסוף 1968 הורחב האמברגו הצרפתי, וכלל את אספקת הספינות בשרבורג, אך אִפשר את המשך בנייתן, כדי לא ליצור בשרבורג אבטלה. הכוונה להרחבת האמברגו הגיעה לאוזני מרדכי לימון, ראש המשלחת בפאריס. אזהרתו המוקדמת אפשרה לאח"י "סער", שנמצאה כבר בשלב ניסויי הים, לצאת לדרך לפני החלת האמברגו. אח"י "סער" הצטרפה בנמל גיברלטר לאח"י "עכו", שכבר הייתה בדרכה ארצה, ויחד המשיכו לחיפה. במהלך שנת 1969 הושלמה בניית יתר חמש הספינות, שהמתינו ברציף בשרבורג. במבצע חשאי יצאו הספינות לים הסוער, בליל חג המולד, 25 בדצמבר 1969. המבצע הימי לוגיסטי, בפיקודו של אל"ם הדר קמחי, מפקד השייטת, קיבל את השם "מבצע נועה", וידוע בעולם כ"ספינות שרבורג". אהדת אנשי שרבורג, הייתה נתונה לישראלים עקב התמיכה בכלכלת האזור. הספינות, שלכאורה נמכרו לחברה נורווגית (בבעלות ישראלית), קיבלו אישור ייצוא צרפתי, ויצאו לדרכן כחוק. סא"ל חיים שחק, קצין הלוגיסטיקה, נשאר בשרבורג, כדי לכסות את כל החובות. כך שלא הייתה כל טענה משפטית.³ ________ [בפרק הבא: תא"ל רהב ינתח את הפעלת ספינות-הטילים במלחמה. חיל הים הקדים את רוב חילות הים במערב בפיתוח מערכות ללוחמה אלקטרונית בכלל ואמצעי התגוננות מפני "סטיקס" בפרט. המשמעות של הקרבות הימיים במלחמת יום הכיפורים הייתה, לישראל יש עוצמה ימית: היא אומנם בקצה המזרחי של הים התיכון, אך נתיבי הים אליה פתוחים.]

הערך "ספינות סער", בויקיפדיה העברית. סא"ל עמוס דגן, "הלוחמה האלקטרונית בחיל הים" (פרסום פנימי בחיל הים). צדוק אשל, 2003. "שמואל טנקוס מהירקון עד חיל הים", תל אביב: ההוצאה לאור של משרד הביטחון. שיה בן-נון, ודיתה גרי (עורכות), 2003. "התקופה לקחה אותנו", משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל אביב. שלמה אראל, 1998. "לפניך הים", תל אביב: ההוצאה לאור של משרד הביטחון. "ספינות גבריאל" (מחקר שטרם פורסם, המכללה לביטחון לאומי, 1984). מייק אלדר, 1993, "שייטת 13, סיפורו של הקומנדו הימי", ספריית מעריב. אברהם רבינוביץ, 2001. "ספינות שרבורג", הוצאת אפי מלצר. אמוץ שורק, 2009. "תלם בים. סיפורו של אלוף ביני תלם", אחוה. משה אימבר, 2005. "שייטת 3 ספינות הטילים בחיל הים", תל אביב: ההוצאה לאור של משרד הביטחון. "יומן גשר מצפ"י במלחמת יום הכיפורים, 6 באוקטובר עד 5 בנובמבר 1973". מוזאון ההעפלה וחיל הים, חיפה. אלכסנדר רוזין – "עימות המעצמות בים התיכון" מאמרים ברוסית על מלחמת יום הכיפורים ועל מלחמת לבנון.

1. ראו מאמרו של ההיסטוריון אלכסנדר רוזין בספרו על עימות המעצמות במלחמת יום הכיפורים. 2. Principles of Electronic Warfare Schlesinger. 3. בדיעבד המרוויחה העיקרית מהפרשה הייתה ממשלת צרפת, שהדבר אֽפשר לה להיראות היטב בעיני הערבים.