משבר באמון הפוליטי בעקבות מלחמת יום כיפור

בכל דיון על הרקע למלחמת יום הכיפורים מושמעת הטענה נגד "יהירות" הפיקוד הבכיר, שהייתה גורם מרכזי בכישלונותינו במלחמה. אפתח בנושא הזה, כיון שאותה ה"יהירות" הוקרנה אל החברה הישראלית ואל הנהגתה ואלה גם אלה האמינו, כי צה"ל יביס את האויב בכל מקרה וכי המלחמה הבאה תהיה "היום השביעי של מלחמת ששת הימים". לעניין הזה צריך תחילה להבחין בין "יהירות", שהיא תיאור לתכונה מגונה, לבין "ביטחון עצמי", שהיא תכונה מועילה ונדרשת. הגבול ביניהן אפור, ורק כאשר התכונות מוקצנות ניתן להבחין ביניהן. הבחנה נוספת היא בין יהירות של מערכת לבין יהירות אישית. כאשר המנהיגות הצבאית משוכנעת, כקבוצה, בעליונות צה"ל על האויב, יש לכך משמעות צבאית וגם חברתית רחבה. ביטוי למשמעות זו ניתן היה לשמוע בהודעה של גולדה מאיר, ראש הממשלה, ברדיו עם פרוץ המלחמה בשתיים בצהריים. היא אמרה, פחות או יותר, כך: הערבים עושים מעשה טירוף. היא לא שיקרה מבחינתה, זאת הייתה הרגשה הפנימית שלה. ולמה מעשה טירוף? כי הסבירו לה כל המומחים לפני כן, שאין להם שום סיכוי. שהעליונות של צה"ל היא כל כך מוחצת, כל כך גדולה, שהם עושים מעשה טירוף. לימים, הבן של גולדה הופיע אחרי פטירתה והסביר לציבור: "תראו, מה אתם רוצים מגולדה?! שלושה ימים לפני המלחמה קראה לבר-לב ואמרה לו: 'בר-לב, אני מודאגת ממה שאני שומעת'. ובר-לב אמר לה בשקט ובאֽטיות הידועה שלו: 'גולדה, אני ישן טוב בלילה, גם את יכולה לישון טוב בלילה'". הסכנה ביוהרה קיבוצית כזו בכך שהיא מערערת את הידע המקצועי הצבאי ומציבה במקומו אשליות. לכן, למשל, האמין רוב הפיקוד הבכיר ערב מלחמת יום הכיפורים, כי חטיבת טנקים שלנו יכולה לבלום שתי דיוויזיות טנקים סוריות. אין ספר צבאי מקצועי, שהיה תומך בתקווה כזו. היהירות האחרת היא אישית. מנהיגים וקצינים, המגיעים לעמדות בכירות, משכנעים את עצמם בחוכמתם ובכישרונם, שהם ואין בלתם. יהירות כזו פוגעת ביצירתיות הצבא, מונעת מקצינים צעירים לתרום לשיקול-הדעת הצבאי הכללי. סימניה ניכרו היטב בעבודת אמ"ן ערב המלחמה. במקרים קיצוניים היהירות מולידה אגו סרטני, שמביא את הקצין הבכיר להאמין, שהנחותיו הן עובדות מוצקות. במסלול ההתקדמות של הקצין יהירות כזו תופחת כל הזמן. ככל שהוא עולה בדרגות הבכירות יותר, גדל ביטחונו העצמי. הוא מרגיש שהוא מדבר, וכולם מקשיבים, הוא נותן פקודה – וכולם זזים ורצים; האגו הזה משבש למפקדים בכירים את היכולת להבין את גבולות יכולתם – האינטלקטואלית וגם המבצעית. לעתים מתחיל הקצין הבכיר להאמין, שהוא מכריע במעשיו את גורל הקרב. אמונה כזו הביאה, למשל, בחזית הדרום ערב מלחמת יום הכיפורים לתכנון ולבנייה של חמישה חפ"קים – שלושה קבועים ושניים ניידים, שיאפשרו לאלוף לשלוט בכל גזרה שליטה מלאה. בכל חפ"ק היו עשרות אנשים, כלי-רכב ומכשירי-קשר שיכלו לשרת במלחמה מטרות הרבה יותר מועילות. הבזבוז הזה נבע מתחושתם של מפקדים בכירים, שהם, ולא החיילים, מכריעים את המלחמה; ולכן, צריך בראש ובראשונה לתת להם את התנאים ואת האמצעים, הדרושים לפיקוד ולשליטה.

מן הרקע אל התוצאות החברתיות של המלחמה. אחרי ארבעים שנה, אין חשיבות לברר האם התותח ירה מפה, או שמחלקת טנקים לחמה שם. בעיניי השאלה, מה עשתה המלחמה לחברה הישראלית, רבת-משקל. היא חלק מאתנו, ואנחנו חיים אֽתה עד היום. כל דיון במה שקרה אחרי המלחמה לציבור הישראלי ולתרבות, יוצא מנקודת-מוצא: מדובר בטראומה, במבוכה, בכאב. כל זה פקד את החברה הישראלית כששככו רעמי המלחמה. אנשים בעורף ובחזית שאלו: מה קרה? איפה טעינו? איפה שגינו? שאלה זו, המצוקה והכאב יצרו תופעה, שהיא מאפיין מספר אחת של החברה הישראלית מאז מלחמת יום הכיפורים – משבר האמון. את מקומו של האמון המלא בהנהגה הלאומית עד מלחמת יום הכיפורים תפסה אחרי המלחמה תחושת אי-אמון: אי-אפשר לסמוך, ואי-אפשר להנהיג. הביטוי הפוליטי המובהק לתחושה היא המחאה, שמתגלית בצורות שונות ומגוונות, מחאה של הפגנות כמו המחאה שאחרי מלחמת יום הכיפורים, או המחאה משנת 1991, "מושחתים נמאסתם". לפעמים יש למחאה צורות פוליטיות, מפלגת ד"ש לדוגמה; יש צורה פוליטית יותר מאוחרת זה, היו "המרכז החופשי", לפיד מספר 1, "שינוי" ולפיד מספר 2. כל תנועה כזו, באופן מפתיע, מקבלת תמיכה נלהבת במערכות בחירות. לתופעה יש רק הסבר אחד: זו רוח המחאה של משבר האמון, שמתגלגלת מדור לדור. כשבוחנים את המחאה, ומחפשים מי עמד מולה, התשובה ברורה לגמרי: מול משבר האמון ורוח המחאה התייצבה המערכת הפוליטית. עמדת הממסד הפוליטי הייתה, שמלחמת יום הכיפורים הייתה ניצחון, וצריך להסביר זאת לעם. רב-אלוף חיים בר-לב היה האידיאולוג והמנסח, בכתב ובעל-פה, של הטענה, שמלחמת יום הכיפורים הייתה הגדולה בניצחונותינו. היא לוותה בהודאה צנועה בכישלונות בתחילת המלחמה, תוך הסבר, כי הכישלונות האלה נותחו, נלמדו ו"הופקו הלקחים". זה אחד הביטויים המכובסים, שנולדו בעקבות המלחמה. מלחמת יום הכיפורים והמשבר שבא בעקבותיה הביאו ל"מהפך" בשנת 1977. השלטון החדש לא התייחס אחרת למלחמת יום הכיפורים. שלטון הליכוד ומנחם בגין בראשו קיבלו את מלחמת יום הכיפורים עם ההנחות, שהוריש להם המערך. וכראיה: כשהכריז בגין על היציאה למלחמת לבנון הראשונה, הוא הצהיר לעם, בפתיחת המלחמה על שתי מטרות למלחמה. המטרה האחת – השמדת תשתית המחבלים בלבנון; והמטרה האחרת (ואנחנו מדברים על שנת 1982) – "שחרור העם מן הטראומה של מלחמת יום כיפור". בשנת 1982, כתשע שנים אחרי המלחמה, עמדה על הפרק הבקשה לפתוח את דוח ועדת אגרנט לעיון הציבור. הנשיא יצחק נבון הלך אל בגין, וביקש ממנו, שלא יפתחו את הדוח. ובגין הכריז בפומבי: "אנחנו צריכים לחסוך מהעם את הטרגדיה הזאת". כלומר, בעיני מנהיג הליכוד וממשלת הליכוד, מלחמת יום הכיפורים הייתה, בסופו של דבר, ניצחון של צה"ל. הליכוד וגם המערך סברו שלא כדאי לחטט יתר על המידה בפרטים הכואבים של הניצחון הזה. עמדת ממשלת הליכוד הייתה, שמלחמת יום הכיפורים אכן הייתה ניצחון. כמובן, היו תקלות, כפי שבגין שאל: למה לא קידמו את הטנקים? זה הביא, כמובן, לתקלות נוספות, אבל אין סיבה שהמלחמה תביא לשינוי ערכים יסודי ועמוק בחברה הישראלית. עמדת כל המערכת הפוליטית הייתה, במובן חברתי, שמרנית טהורה, מול תנועת המחאה, שביטאה תחושה עמוקה, שמשהו לא בסדר כאן, שצריך לתקן, שצריך לשנות, שצריך לצאת לדרך חדשה. הממסד הפוליטי התבצר בעמדה שהכל בסדר, ואפשר להמשיך בעסקים כרגיל. אם מסכמים את שלבי המאבק לאורך התקופה, אין שום ספק, המגמות השמרניות ניצחו באופן מוחלט. הן ניצחו קודם כל מפני שההנהגה הפוליטית ועמה ההנהגה הצבאית אימצו את הטיעון הזה. הייתה עוד סיבה חשובה: תנועות המחאה, שקמו בשנת 1973, כבר ייצגו את הקו המאפיין לתנועות המחאה לאורך כל ההיסטוריה של המחאה ממלחמת יום הכיפורים ועד היום, שהתבטא בשני דברים: א' – שטחיות ו-ב' – העדר מנהיגות. למרות התחושה העמוקה של הציבור, וגם של אנשי המילואים, שהתייצבו להפגנות לפני הכנסת, לאמור: יש משהו עמוק שנכשלנו בו, וזה לא רק כישלון צבאי טכני, אלא הרבה מעבר לזה – זה כישלון של חברה, של תרבות ושל הנהגה – הדבר היחיד, שהם הצליחו לנסח, הייתה דרישה, שהמנהיגות תישא באחריות. אחר כך, כשהוקמה ד"ש, נוסחו שמונה סעיפים של הצעות תיקונים בשיטת הבחירות ועוד כמה שיפורים קוסמטיים במערכת הפוליטית. מאותה התנועה ועד למפלגות שקמו באחרונה, לא הוצגו תוכנית ולא מנהיגות שראויה לשמה. לכן, כישלונן חד-משמעי, ולמעשה, החברה הישראלית לא השתנתה בסיסית, ולא הסיקה מסקנות אמיתיות ובסיסיות ממלחמת יום הכיפורים.

פיקוד הצבא התייצב מיד אחרי המלחמה במחנה, שטען כי ניצחנו ניצחון מוחץ – הגדול בתולדותינו. אומנם ועדת אגרנט סילקה כמה אנשים, שהיא מצאה לנכון, אבל חוץ מזה – אין צורך בשינויים עמוקים בצבא. תוצאת מסקנה זו ניכרה היטב בתוצאות מלחמות לבנון, תחילה במלחמת לבנון הראשונה ועוד יותר במלחמת לבנון השנייה, שהייתה, לכל הדעות, כישלון מוחלט, שבפעם הראשונה כבר אי-אפשר היה לתרצו ולא לטאטא, אבל האדריכלים של מלחמה זו לא הלכו הביתה – לא במישור הפוליטי ולא במישור הצבאי. ומה הייתה טענתם? טענה מקורית, שהייתה צריכה לקומם כל אדם בר-דעת: אלה שנכשלו, צברו את הניסיון כדי לתקן. אז צריך לתת להם את ההזדמנות לתקן.¹ ההתפתחויות בחברה ובצבא אחרי מלחמת יום הכיפורים הובילו היישר אל מלחמת לבנון השנייה, ומסבירות את תוצאותיה. הוותיקים כאן ודאי זוכרים, כי זמן קצר אחרי מלחמת יום הכיפורים הייתה העלאה סיטונאית בדרגות של הקצונה. במערכת הפוליטית נולדה תופעה נוספת מעניינת: שר ביטחון לפני פרישתו, מינה רמטכ"ל. כלומר, השאיר ליורשו עובדה קיימת, והבטיח את המשכיות העבר. ראינו זאת אחרי מלחמת יום הכיפורים, ואותו הדבר קרה אחרי מלחמת לבנון השנייה. זה חלק מתרבות, שבה הנכשל דואג שבני טיפוחיו ימשיכו את דרכו. במערכת הפוליטית, הטיעון, "ניצחנו והופקו הלקחים", גם מנע חקירה יסודית ומעמיקה של המלחמה. ניקח כדוגמה את מלחמת העולם השנייה. כל הצבאות המנצחים הוציאו מחקרים מסכמים רשמיים תוך חמש-שבע שנים, גם בברית-המועצות חקרו והוציאו מחקרים, אם כי בתפוצה מוגבלת מאוד. אצלנו מאז מלחמת יום הכיפורים לא פורסם סיכום רשמי של צה"ל על המלחמה.² כשכתבו טיוטה של תולדות מלחמת יום הכיפורים שלחו אותה לגנרלים, המעורבים בעניין, שדאגו לקבור אותה, אלא אם כן יתקבלו השיפוצים והשיפורים, שהם המליצו עליהם. כיוון שהיה קשה לאזן בין כל השיפורים והשיפוצים, הכל חזר למגירה.³

הייתה עוד סיבה, שאפשרה לצבא ולהנהגה הפוליטית להתעלם מהביקורת הציבורית. מעבר לוויכוח בין מגמות שמרניות ומוסדיות, המלחמה הביאה לכך, שהדור הצעיר, שחזר מהמלחמה ושאל במה שגינו, הגיע לשתי תשובות קוטביות וקיצוניות. הוא לא הגיע לתשובות בכוחות עצמו, אלא מצא את התשובות מוכנות בקצוות האידיאולוגיים של החברה הישראלית. הקצה האחד היה מצוי בישיבת "מרכז הרב". בישיבה זו, מאז מלחמת ששת הימים, ואפילו לפניה, טופח הרעיון של שלמות ארץ-ישראל. הרעיון הזה היה זר עד אז לציבור הדתי-לאומי. ב"הפועל המזרחי" וב"בני עקיבא" לא דיברו על שלמות המולדת, ולא חינכו לשלמות המולדת. הם חינכו להתיישבות, לחלוציות, להגשמה עם כיפה. ישיבת "מרכז הרב" הייתה הקן, שבו התפתח הרעיון הדתי של שיבה למחוזות אבותינו. בקצה האחר של החברה הישראלית הייתה קבוצה, שגם היא הייתה אז קיקיונית מאוד. הדוברים שלה היו פרופ' ישעיהו ליבוביץ' והסופר עמוס עוז, והם הכריזו מיד אחרי מלחמת ששת הימים, "הכיבוש משחית". בשנים בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, שתי הקבוצות הללו נשארו בשוליים, אולם, אנשי המילואים שחזרו ממלחמת יום הכיפורים, ששברה את אמון הציבור בהנהגה, אימצו את הבסיס הרעיוני של הקבוצות הללו. קבוצה מתוכם נאחזה ברעיון הדתי של שלמות הארץ, והקבוצה האחרת ברעיון "הכיבוש משחית", "צריך לחפש שלום" וכו'. מעבר למשמעות החברתית של התהליך, שפילג את העם, הייתה לו חשיבות בשאלת תיקון הצבא. לשתי הקבוצות הללו, למרות עמדותיהן המנוגדות לחלוטין, היה אינטרס משותף להציג את צה"ל במלוא כוחו ויכולתו. אלה שדוגלים בשלמות המולדת, צריכים, לצורך ביסוס טענתם, להכריז שצה"ל חזק, ויכול להגן עלינו מפני כל סכנה. הם ודאי לא יעוררו בציבור ספקות או שאלות לגבי רמתו של צה"ל. מהעבר האחר, "שלום עכשיו" חייבים לשכנע את הציבור כי אין משמעות צבאית-ביטחונית לגבולות. זאת אומרת, צה"ל יכול להגן על מדינת ישראל בכל גבול, שתיסוג אליו. לכן, הם ודאי לא יערערו על האמון בכוחו של צה"ל. וכך, מתוך מכלול העמדות, השונות במגמותיהן והזהות בתוצאותיהן, יכול היה צה"ל להישאר ללא ביקורת וללא חשבון-נפש עצמי, למרות השבר הגדול של מלחמת יום הכיפורים.⁴ נחזור רגע לשתי התנועות, שצמחו בעקבות המלחמה. גוש אמונים צמח ב-1975-1974, אחרי הסכמי ההפרדה, ו"שלום עכשיו" ב-1978, אחרי ה"מהפך", שהעלה את הליכוד לשלטון. היה להן מכנה משותף, מבחינת הפסיכולוגיה הלאומית שלנו. שתי התנועות הללו התייחסו למשבר של מלחמת יום הכיפורים כמחלה, שהעם חולה בה, ועל כן צריך להחזירו לימים הגדולים, שבהם העם היה בטוח בעצמו וגאה, כמו לפני מלחמת יום הכיפורים. אך איך מחזירים אותו לימים הגדולים ההם? לזה יש שתי תשובות. "גוש אמונים" סבר, ניישב את הארץ, נחזיר את הציונות לגדולתה, העולם יכיר בכוחנו, הערבים יראו שאי-אפשר לשבור אותנו; וכך נחזור לימינו הגדולים. מנגד, "שלום עכשיו" ניגן את אותה המנגינה במלים שונות: נעשה שלום עם הערבים, נבנה מזרח תיכון חדש, יהיו פה פריחה ושפע לכל העמים, והשלום ישוב וישכון במדינתנו; וכך יכיר העולם בצדקתנו, ונחזור לימינו הגדולים. שתי התפיסות נוסחו על-ידי אנשים צעירים, שהייתה בהם ערכיות, אך גם תמימות מסוימת. הם התעלמו מהבעיה המורכבת של החזקה בכל ארץ-ישראל, שיכולים להיות לה יתרונות שונים וודאי אינה פשוטה; גם עשיית שלום אינה סיפור פשוט, ויש לו מחיר, והוא מתעלם מהבעיה המורכבת של הדינמיקה ההיסטורית. הקיטוב, בעיקרו, היה אידיאולוגי, אך במהרה הפך לקיטוב פוליטי. כשהליכוד עלה לשלטון עם אידיאולוגיה של ארץ-ישראל השלמה, אימץ המערך כתגובה את רעיון השלום. אני מבקש להזכירכם: מפא"י לא הייתה מעולם מפלגת השלום. מפא"י בהנהגת בן-גוריון גירשה ערבים במלחמת השחרור. המפלגה, שב-1975 הלאימה או הפקיעה קרקעות בגליל כדי להרחיב את ההתיישבות שם, הייתה מפא"י. את רעיון השלום היא אימצה כחלופה "אלקטורלית", כדי לנגד את עצמה מול הליכוד, שניצח ב-1977, לאחר שניכס לעצמו את התואר "המחנה הלאומי", עם דגל כחול-לבן כססמה. אז אם הם כאלה, אנחנו חייבים להיות בצד ההפוך. וכך נולד הקיטוב, שקורע את החברה הישראלית לגזרים במשך שלושים שנה.⁵ הקיטוב הזה, הוקהו שיניו, בעיניי, בדעת הקהל למעשה אחרי ההינתקות, או העקירה מרצועת עזה. האירוע הזה הביא את המחנה של ארץ-ישראל השלמה להבנה, שהשליטה בארץ-ישראל אינה סופית ובלתי-הפיכה, ולצד השני הוא הוכיח, שהשלום הוא חזון תעתועים בתנאים הקיימים. יש עוד גורם אחד, שדרוש להזכירו, כדי להשלים את תמונת תוצאות המלחמה. זה הצד התרבותי. בגלל הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, מעט מדי שמים לב לעובדה, שמלחמת יום הכיפורים באה בעקבות טראומה לאומית דומה בארצות-הברית במהלך מלחמת ויטנאם,⁶ שנמשכה מתחילת שנות השישים, והסתיימה בפינוי הכוחות האמריקניים ב-1973, ובמפלת ויטנאם הדרומית ב-1975. היא הולידה בארצות-הברית גל מחאה, שהיום מוכר לנו מאוד. זה הדגם של חיילים קרביים שחוזרים מהמלחמה ושובתים מול הקפיטול, ומשמיעים את ססמאות השלום, שכה מוכרות לנו. אם תחפשו דוגמה חיה למי שבאמת יכול להירשם כחבר "שלום עכשיו", קֽראו את הביוגרפיה של ג'ון קרי. הוא היה קצין בחיל הים האמריקני במלחמת ויטנאם, נפצע שלוש פעמים, וקיבל עיטורים. אחרי שנפצע בפעם האחרונה, הוא חזר לארצות-הברית, הופיע כעד ראשון בסנאט בשם מתנגדי המלחמה. כעבור ימים אחדים השתתף בהפגנה מול הקפיטול, שבה זרקו בוגרי המלחמה את דרגותיהם ואת עיטוריהם – זה בדיוק הדגם של "שלום עכשיו". תנועת "שלום עכשיו" יָנקה אפוא לא רק ממשבר מלחמת יום הכיפורים, אלא גם מההשלכות התרבותיות של מלחמת ויטנאם, שזלגו ארצה.

המכה האנושה, שהחברה הישראלית הוכתה במלחמת יום הכיפורים, היא אבדן הפטריוטיות. האמון בצדקתנו ונכונות להילחם את מלחמתנו, האמון הזה אבד, והוביל מחנה שלם בחברה הישראלית לאמץ את דפוסי המחאה האמריקנית נגד מלחמת ויטנאם, את הדפוסים של שלום בכל מחיר ואת הדפוסים של לחצים על הממשל להיכנע ולסגת. אנחנו מכירים את הדפוסים הללו בחברה הישראלית עד עצם היום הזה. מכל התוצאות הצבאיות, תרבותיות והחברתיות, זו התוצאה החשובה. נתן אלתרמן מתאר בשיר, שנמצא בעיזבונו, שהשטן יערער את החברה הישראלית בכך שייקח ממנה את תחושת צדקתה: "אז אמר השטן: הַנָּצוּר הזה איך אוּכַל לו? אתו האומץ וכישרון המעשה וּכְלֵי מלחמה ותושייה עֵצָה לו ואמר: לא אֶטול כוחו, ולא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג, ולא מורך אביא בתוכו, ולא ידיו אֲרַפֶּה כְּמִּקֶּדֶם רק זאת אעשה: אַכְהֵה מוֹחוֹ ושכח שאתו הצדק".⁷ מלחמת יום הכיפורים שברה את החוסן הפטריוטי של החברה הישראלית, ופתחה את הדרך לתרבות האמריקנית, לא רק במובן הפוליטי של חיפוש שלום, אלא גם במובן התרבותי הרחב והעמוק ביותר, שאפשר לראותו בתוכניות כמו "כוכב נולד", או "הישרדות" בטלוויזיה הישראלית. מלחמת יום הכיפורים פתחה בתהליך מסוים את הדרך להרס הפטריוטיות הישראלית ולאימוץ תרבות זרה. זו הסכנה הגדולה ביותר לעתידה של מדינת ישראל. ________ [בפרק הבא: דיון על הרצאת ד"ר חסדאי ותשובותיו על דברי המתדיינים.]

1. הערת העורך – פרדוקסלית, יש צדק בטענה, כי הרי העושה תמיד יטעה במשהו, ומי שעשה וטעה והבין את טעותו, יותר קל לו לתקן. זאת ועוד, אם יסלקו את כל מי שטעה במשהו, עד מהרה לא יישאר במדינה אף קצין, אף מנהל עבודה ואף מנהיג פוליטי. המפתח הוא, א' "גודל הטעות", ו-ב' "תרבות ההתייחסות לטעות", כאשר הגרועה מכל התרבויות הללו היא "תרבות הפיכת כישלון לניצחון" על-ידי מניפולציות מילוליות. 2. גם לגבי מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים טרם פורסמה היסטוריה רשמית, פרט למחקר של ד"ר מוטי גולני על מלחמת סיני, שפורסם כמה עשרות שנים אחרי המלחמה – העורך. 3. בספרו, שיצא באחרונה, כותב אלוף (מיל) אמנון רשף, מח"ט 14 במלחמה: "בתחילת שנת 2010 השלימה מחלקת היסטוריה של צה"ל מחקר של 5 שנים בנושא 'קרבות החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים'. מחקר זה היה ברמה ירודה, לא ראוי לפרסום, והוחלט שלא יפורסם. ב'מחקר' זה לא הייתה התייחסות רצינית לנושא האויב שלא לדבר על ניתוח מושכל. בעַינֽי בטיוטה [ההדגשה והניקוד שלי – העורך] התעוררה בקרבי שאלה בסיסית: עברו קרוב ל-40 שנה אז מלחמה ואין כל מחקר ראוי באשר לאויב באזור הלחימה, בעיקר באזור צומת טרטור-לכסיקון וציר טרטור..." (אמנון רשף, 2013. לא נחדל! חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים. אור יהודה: דביר, עמ' 315). מבלי להתווכח על רמת המחקר בכללותו, נציין שה"אויב" הוצג בו בצורה חדשנית, כולל ההיבט הדינמי של גיבוש תמונת המודיעין באותו צומת וסביבו. אמת, הנושא לא נחקר עד הסוף, והיה מקום לשפר את ה"ערכה המתודולוגית", אך דרך ההיסטוריה כמדע לפרסם את "מחקרי הביניים", ולהתקדם תוך ויכוח פתוח ושקוף ומנומק. גם ספרו של רשף בהיבטו המחקרי אינו שלם וממצה, והסעיף "האויב" חופף את הסעיף המקביל באותו המחקר בכ-80-60 אחוזים. נראה שלא זו הייתה הסיבה לפסילת המחקר, כי אם הביקורת הישירה והקשה כלפי מפקדים ידועים. בדברי רשף אפשר לראות רמז, שהייתה לו יד בפסילה. כמו-כן, יש לציין, המחקר כוּון לקרב צנחני גדוד 890 בטרטור 42. בשנת 2010 הקרב היה ידוע כ"קרב החווה הסינית", מאז נהיה ברור, שיש לשנות את שמו. מכל מקום, צומת טרטור-לכסיקון אינו שייך לאותו הקרב; ולכן, החוקר לא נדרש אולטימטיווית לפרט את "מודיעין האויב" בצומת. בדומה לכך רשף אינו מפרט בספרו את קרב הצנחנים בהיותו מחוץ למסגרת חטיבה 14 ואוגדה 143 – העורך. 4. שני הקצוות, שסימן יעקב חסדאי, הצמיחו גם קצוות אולטימטיוויים, שהגיעו לוויתור על עצם הצורך בצה"ל ככוח מגן של המדינה. בקצה האחד קבוצות, הדוגלות בהיסמכות על מיסטיקה דתית, ובצד האחר מי שהעלו את התזה, "חוזה שלום הוא הביטחון שלי" – העורך. 5. ראוי לציין, כי הקיטוב החל עוד בתחילת שנות העשרים במאה העשרים, ושיאו בפרישת הרוויזיוניסטים מההסתדרות הציונית – העורך. 6. גם בארצות-הברית לא נגעו בזמן אמת בהיבט המקצועי של ניהול מלחמת ויטנאם. היו הרבה כשלים מינהליים, אופרטיוויים וטקטיים וגם "פזילה" מתמדת לאופציות הפוליטיות ולתהליך ה"דטאנט" המתהווה במקביל. מתוך המכלול המורכב הזה הצבא האמריקני פעל באופן שגרתי עם הדגש על עליונותו הטכנולוגי, לא שאף להכרעה אמיתית וגם בלם "יעילות יתר" של צבא ויטנאם הדרומית. בסופו של דבר האמריקנים הכריעו במיקוש נמלי ויטנאם הצפונית, אך זה נעשה כדי לנטוש בכבוד. אכן, האמריקנים עזבו תוך מתן ערובות רשמיות לבעלי-בריתם. כעבור שנתיים קרס צבא ויטנאם הדרומית, ומימוש הערבויות הסתכם בחילוץ חברי הממשל הוויטנאמי ובני משפחותיהם. האזור שקע בכאוס של מלחמות הדדיות ורצח בקמבודיה. מן הסתם, תנועות המחאה בארצות-הברית לא שאפו לתוצאה זו, שהייתה מעבר לאופק שלהם, ותחזיות "קשות" נדחו בבוז ובלעג של העיתונות – העורך. 7. נתן אלתרמן, "אז אמר השטן".