ד"ר מיכאל ברונשטיין:1 לכל מלחמה יש סמל. למלחמת סיני בשנת 1956 – נעליים. המצרים ברחו, ולפני בריחתם חלצו נעליים. בשנת 1967 היה שיר: "ושוב ישאירו לנו נעליים". בספר של גדוד שריון 257 של שמעון בן-שושן, יש שיר, שמישהו מהגדוד כתב: "קיווינו למצוא נעליים והתאכזבנו שבעתיים". השיר מראה את הקשר המנטלי בין 1956 ל-1973, איך היחס למלחמה הבאה צומח מתוצאות מלחמה קודמת. סמלים מייצבים את הדעה, וכך צריך להיות – אבל רצוי שהסמל יהיה אמיתי.
לפני כמה ימים ממש, מצאתי באינטרנט תמונה מדהימה מ-1956: עומד טור של שבויים מצריים, והם חולצים נעליים. כלומר המצרים חלצו נעליים בפקודה, ולא לפני בריחה אלא בשבי. איני יודע למה פקדו עליהם לחלוץ נעליים. אני מבין, שמכאן נולד הסמל, והוא שקרי מיסודו. מעניין לראות, שהדבר מודרך ואינו טבעי, כדי לייצב את הזיכרון הלאומי לפי הזמנה. זה תפקיד התקשורת המגויסת.
לתקשורת יש תפקיד עצום והרסני. מלחמת ויטנאם הסתיימה כפי שהסתיימה בגלל התקשורת. שניים-שלושה הרגישו שיש להם הזדמנות לנהל את ההיסטוריה, והם הפכו את הניצחון האמריקני לכישלון אמריקני. זה לא כל הסיפור. היו סיבות יותר עמוקות לתבוסה האמריקנית, אבל, לתקשורת היה חלק עצום בה. זה אינו חסר גם כאן ועכשיו.
בראש השנה הוויטנאמית, טֶט [תחילת שנת 1968], תקף הוויטקונג, והפתיע את האמריקנים בסייגון ובכל ויטנאם. האמריקנים התאוששו מהר, וזה היה כישלון לוויטקונג, שספג עשרות אלפי הרוגים [תוך כשבועיים]. העיתונאים נטפלו להפתעה, והפכו אותה לתבוסה רבתי, תבוסה מערכתית, אמריקנית וכן הלאה. הם הרגישו את ריח ניצחון העיתונות על הצבא, את השליטה ואת כוח העיתונות לקבוע דברים – ולא נורא אם גם בדרך של שקר. כמו שנאמר אצלנו, "מדבר השקר תרחק".
עכשיו, אתייחס להרצאתו של יעקב חסדאי.
2 קודם כל, אגיד מלה לא-טובה, שלא לשֽבחה של ועדת אגרנט. יש בדוח שלה כמה דפים, שלפי דעתי, היה עדיף שלא ייכתבו, וזה שייך לסיכומם על שמונה באוקטובר. הדוח מנתח את מהלכי היום, את התקפת ברן וכו' – וזה בסדר. אפשר לתת פרשנות חריפה יותר, אבל זה בסדר, הוועדה אמרה דברים קשים ונכונים. הבעיה היא בסיכום. אני לא מצטט, אבל רוח הדברים נכונה: "עם כל הליקויים עיכבנו את המצרים וגרמנו להם אבדות". עוד לא ראיתי מבצע, או מהלך, כושל שלא כתבו עליו דברים כאלה, כי תמיד הורגים כמה אויבים ולכמה שעות מעכבים את האויב. אז מה? זה היה הישג?! יש גם דברים הגובלים בהתעלמות מעובדות ובבחירה בעדויות הנוחות. למשל, בעניין "חמוטל" ו"מכשיר" – הוועדה טענה, שכבר בבוקר היו המתחמים בידי המצרים. אם היו מקבלים שאת השטחים השולטים ברמה אסטרטגית ממש מסרנו ליד המצרים בלי קרב, הטענה, "הרגנו ועיכבנו", הייתה בלתי-אפשרית.
לעניין היהירות – הייתי רוצה לציין, שבצבא היה מוסד, שעסק בטיפוח ובהפצת היהירות, ואני מתכוון ל[מכללה לפיקוד-ולמטה] פו"ם. חינכו את החניכים ליהירות ולזלזול באויב. הסיפורים באים מהמתנגדים לשטיפת-המוח, שהצליחו לשמור על צלילות-דעת, אך "הרכינו ראש" מול המערכת. הרוב קיבל את החינוך מבלי לשאול שאלות מיותרות.
אין תנועת מחאה בלי מוטי אשכנזי, והוא סיפר לנו, שתנועתו קיבלה רוח גבית ותמיכה מצמרת הצבא. לדבריו, הצבא רצה לשכנע את הציבור, ולהחדיר לתודעתו, שוועדת אגרנט חיפתה על הדרג המדיני, וזרקה רפש על הצבא. היה כאן אינטרס קבוצתי ברור והיה לכך תקדים מעניין וקשה בהיסטוריה הלא כל-כך רחוקה: גרמניה נוצחה במלחמת העולם הראשונה למרות שצבאה לא הובס, אלא קרסו העורף, המשק, עתודות מתגייסים והבריתות הפוליטיות. כמובן, אין להפריד בין הצבא לעורף (ולא בכדי קראו למלחמה, "המלחמה הגדולה"). הצבא הגרמני דאג לגלגל את האשם על הדרג המדיני בלבד, ונולד המושג, "דקירת פגיון בגב". הצבא הצליח לשמור על כבודו, אך בתוכו פנימה הצבא ידע את האמת, חקר, הפיק לקחים וחידש חידושים מפליגים, דרך אגב, תוך שיתוף פעולה עם הדרג הפוליטי.
אצלנו, הצבא היה סגור, לא ביקר את עצמו, ולא נתן מקום לביקורת "חיצונית", למרות שהיה "צבא העם". אבל לצבאנו יש מסורת של שקרים, וחוסן נפשי החליף יכולת מקצועית, כל עוד האויב לא היה רציני. אך ה"נוסחה" לא עבדה ב-1973. אחרי מלחמת יום הכיפורים
3 ובמלחמות הבלתי-מוצלחות אחריה, לצבא יש בעיה לשמור על מעמדו, ולהציג חזות של ניצחונות. במידה גדולה מאוד צה"ל עשה את הבלתי-אפשרי, ויש להצטער שהלך במסלול הזה. היו לו ערוצי השפעה כלפי חוץ וכלפי פנים. בוּרות העם והדרג המדיני בתחום הצבאי עזרה מאוד לצמרת צה"ל במלאכה בלתי-ברוכה זו. ועדות חקירה – גם ועדת אגרנט – יכלו לשבור את מעגל הקסמים, וחלקן ניסו לעשות זאת, אבל ועדת אגרנט לא הייתה עקבית והחלטית.
אין כאן הטלת אשמה, אלא ניסיון להבין את המצב. הוועדה קמה בגלל המחדל המודיעיני, והייתה דרישה לברר את העניין לעומקו. כתב המינוי של הוועדה כוּון למחדל המודיעיני, שהובן כמחדל ההתרעה. הניחו, שהשפיע שלושה ימים; ולכן, הוועדה חקרה את שלושת הימים הראשונים ללחימה. היא חשפה דברים קשים, וזה הֽכה בתדהמה – והמחשבה כאילו נעצרה בכך. האם התבהרה התמונה הכללית של המלחמה? האם הוכח שמחדל ההתרעה פעל שלושה ימים ולא יותר? ממש לא. כדי להבדיל בין סיבת ההפתעה לסיבות האחרות היה צריך לחקור גם את הקרבות שמעבר לתחום השפעת ההפתעה (הפריצה לסוריה, או קרבות הצליחה "אבירי-לב"). הוועדה לא עשתה זאת; ולכן במישור הזה מסקנותיה אינן מסקנות, ובדיקתה אינה בדיקה. זמנה היה קצוב – וזה תנאי לוועדות חקירה, המבדיל ביניהן לבין מחקר מדעי, שאין לו הגבלת זמן, ויש לו הרבה פחות "שֽניים". אלה כללי המשחק. המדינה צריכה גם מזה וגם מזה. לכן, חשוב לצבא לשלוט בערוץ האקדמיה, ולהופכה למבויתת ולמתוגמלת. הצבא – כמוסד, כארגון, כמרכיב ממרכיבי המדינה – שולט באקדמיה, ונכון להיום יוצאים נגדו רק אנשים בודדים ו"פורומים" כמו שלנו, עם אמביציות, בלי תקציבים ועם "שֽניים" של התנדבות בלבד. זה מה שיש, ועם זה נשנה את המצב.
ועדת אגרנט עשתה שני דברים חשובים: היא כללה בדוח שלה את הסיכום הפרטי של רב-אלוף (מיל') חיים לסקוב, גם אם הציבור לא קרא אותו ולא הושפע ממנו ישירות; והדיחה את דדו. אני משער, שהיא גרמה בכך לזעזוע עמוק ומיידי בדרג המדיני, שהמערכת התגברה עליו, לצערי. דעתי התגבשה אחרי שקראתי את כל 4,000 דפי דוח הוועדה, שהותרו לפרסום – חומר עצום, חשוב ואין-בלתו. אין ספק, ועדת אגרנט חיפתה על הדרג הפוליטי, אך גם על הדרג הצבאי. ההבדל היה שהדרג הצבאי עשה דברים, שאי-אפשר לחפות עליהם, ומשהו פרץ החוצה. אני חושב, שמסקנות הוועדה "הרגו" את גולדה. הוועדה הדיחה את דדו, וגולדה מינתה אותה. דדו היה מינוי אישי שלה נגד מועמדים אחרים. גולדה הייתה מספיק חכמה וכנה להבין מה המינוי הזה עשה למדינה, כלומר מה היא גרמה למדינה. אישית, רגשית, אני ממש בוכה כשאני חושב על מצבה של גולדה, אבל זה לא צריך לשנות את ההערכות.
דבר אחרון וגם הוא קשור לתנועות המחאה, אבל במובן רחב ועמוק יותר. יעקב חסדאי צדק בדבריו לגבי שני הקצוות – "גוש אמונים" ו"
שלום עכשיו", ארץ-ישראל השלמה והשלום.
חיים גורי סיפר סיפור מעניין: מיד אחרי שחרור ירושלים, הוא הגיע לעיר העתיקה עם
עמוס עוז. כל עם ישראל היה שם אז, ועמוס עוז אמר משהו כמו, אני כאן זר, זה שטח כבוש, לא שלי, ואיני רוצה להיות כאן. הרגשה זו של עמוס עוז לא באה בעקבות ה"כיבוש", אלא קדמה לו. תפקיד ה"כיבוש"/"חזרה לנופי מולדת" – תלוי בהשקפה – התגבש קודם, והניצחון הפך את ההבדלים לאקטואליים, ואֽפשר גיבוש וקיטוב פוליטיים.
עדיין יש הבדל עקרוני בין "גוש אמונים" למפד"ל ההיסטורית, כפי ששרטט ד"ר חסדאי את ההבדלים ביניהן. אני מניח שרבים יחלקו עליי כשאומר, שהמפד"ל הייתה "ציונות עם כיפה". היא הייתה מובלת, לא מובילה, והתרגלה למעמד הזה. הציונות כללה הרבה היבטים. כדי לבנות מדינת יהודים בארץ-ישראל היו צריכים לשנות הרבה בתרבות היהודים. הכיפה של המפד"ל הלכה לכל מקום: לצבא, לתעשיה, ל"הגשמה" וגם לאקדמיה, ותמיד הובלה. "גוש אמונים" טען למשהו אחר – דרך ההתנחלויות הוא פרץ לקדמת החברה, וסחף אחריו את הימין הציוני, נגיד ליכוד. אבל בתחומים אחרים – בצבא, כיפה בשירות המדינה ובאקדמיה – "גוש אמונים" היה ונשאר המפד"ל הקלאסית.
נפנה עכשיו לחרדים. הם טוענים: כיפה – רק בתחום מוגדר, ואנחנו, החרדים, מסתגרים בתחום הזה. לכן, אין צבא, אין אקדמיה, ולמעשה גם אין השתתפות בחברה. בלהט העשייה לא הובחן דבר חשוב: ישיבת "מרכז הרב" הייתה בכמה נקודות קרובה לתפיסה החרדית. אומנם היא דגלה ב"ציונות", ב"מדינה", ולא יכלה לשלול את כל רוחב החיים הלאומיים, אך "מלאכת צדיקים נעשית על-ידי אחרים" – אנחנו נלמד תורה ומיישבים את הארץ, כל השאר יעשו אחרים.
עם השנים התפצלה ישיבת "מרכז הרב", ויצאו ממנה ישיבת "הר המור" והזרם החרד"לי – חרדי-לאומי. הזרם הזה לאומי, כי הוא ציוני; והוא חרדי, כי החזיר את ה"כיפה" לתחום החרדי המצומצם, הכי חשוב הוא צמצם את הלימודים ללימודי קודש, ובכך ממילא הותיר את כל יתר התחומים ל"אחרים".
הזרם מתאפיין בממלכתיות קיצונית: כל מה שעושה המדינה, כל מה שהעם מחליט – קדוש, ואין להתנגד להחלטות ממלכתיות. "מי לה' – אליי! עִזרו לצה"ל הקדוש" – קרא אחד מרבני הזרם במהלך הגירוש מגוש קטיף. כול הישגי המדינה וצה"ל – הם נס, "פלא הפלאים". הכל ישירות מהשמים. ואם חיים בתוך נסים גלויים והכל "קדוש", יעשו אחרים את המלאכה, ואנחנו נסתפק בהיותנו חפ"שים צדיקים, מסורים, מוכנים לחרף את נפשנו, יש חלוקת עבודה ברורה, ואין מקום לבעיות עמוקות. לכן, החרד"לים סגורים לחלוטין בפני דברי ביקורת על צה"ל, על המדינה ועל מלחמות ישראל.