המאמץ להנציח את עלילת הדם

אירועי דיר-יאסין השפיעו מיד על ההתרחשויות בגזרת ירושלים, השפיעו אחר-כך על גורל המלחמה בכל הגזרות, והיו להם תוצאות ארוכות טווח, לפחות עד יום כתיבת שורות אלה. בעיתון "דבר" התפרסמה ידיעה ב-11 באפריל 1948: מקורות יהודיים מציינים שאם יצליחו היהודים להחזיק בשתי העמדות הכבושות, הקסטל ודיר-יאסין, הם ישתלטו על מחצית הדרך ההררית, ירושלים-תל אביב. ואכן, אחרי 9 באפריל התנהלה התחבורה העברית ללא הפרעה בין נווה-אילן לירושלים, קטע-הדרך שהיה בעייתי מאוד עד אז. האפשרות של הערבים לתקוף את השכונות היהודיות במערב ירושלים, נחלשה, מצבם של הכפרים הערביים מדרום-מערב לעיר הורע מאוד, והמוראל של רבים מיהודי ירושלים עלה (ראוי לזכור שאחד מיעדי מבצע "נחשון" היה למנוע את שבירת רוחם של יהודי ירושלים). ארבעה ימים לאחר מכן, ב-13 באפריל, טבחו הערבים שבעים ושמונה נוסעי "שיירת-הדסה", רבים מהם רופאים ואחיות (ראה בפרק בשבוע ה בא). הייתה זאת נקמתם על "הבטח" בדיר-יאסין שלא היה. שמחת הנקמה לא העיבה אצלם על הרושם שעשו סיפורי הזוועות. אמיל גורי, מפקדי חזית ירושלים אחרי עבד אל-קאדר אל-חוסייני, אמר לעיתונאים ב-18 באפריל: כיבוש דיר-יאסין הטיל פחד... הפלאחים נטשו את בתיהם וברחו מכפריהם¹. לפי הערכה בריטית "האוכלוסייה הערבית בארץ-ישראל נשברה אחרי דיר-יאסין"². שמעון מוניטה: "אחרי דיר-יאסין חזרתי לפלמ"ח והשתתפתי בהתקפות על כפרים ערביים. רוב התושבים ברחו לפני שהגענו, והכפרים נתפסו בלי לחימה או אחרי קרב קצר"³. לא רק פלאחים ברחו מבתיהם אלא גם ערבים עירוניים מירושלים וגם מאזורים אחרים. באותו חודש השתלטה "ההגנה" על חיפה. הש"י דיווח שהפחד מפני גורל דומה לזה של תושבי דיר-יאסין היה אחד מגורמי שבירתם ובריחתם של תושבי חיפה הערביים. המפקד הירדני הבכיר, עבדאללה תל, כתב בזיכרונותיו: "מטרתם של היהודים בפעולה זאת הייתה מרחיקה לכת, והם הגשימו מטרה זו. הם הטילו אימה ופחד בכל הכפרים, ותושביהם נמלטו מהם"⁴. ישראל בר, שהיה קצין בכיר ב"הגנה" ובצה"ל במלחמת העצמאות ואחר כך היסטוריון ופרשן צבאי של הארץ, כתב: "בטווח הקצר דיר-יאסין הביא יתרונות, תרם לבריחה המונית של הערבים"⁵. ללא מיתוס דיר- יאסין ספק אם היהודים היו מצליחים להכריע את ערביי ארץ ישראל עד הכרזת העצמאות. ללא הכרעה זאת, ספק אם מדינת ישראל הייתה מצליחה להתמודד עם התקפות של צבאות סדירים מבחוץ ופיגועים של יחידות בלתי סדירות מבפנים.

כאמור, הפרסום המוגזם הראשון יצא מאנשי האצ"ל: המידע שנתנו מפקדיהם לעיתונאים ביום הקרב וההודעות בשידורי הרדיו של האצ"ל למחרת. ב-11 באפריל קרא מזכיר הוועד הערבי העליון, חוסיין ח'לדי, למלך עבדאללה להתערב בענייני ארץ-ישראל, ונימק: ראה מה קרה בדיר-יאסין⁶. חברי הנהלת הסוכנות היהודית שלחו איגרת לעבדאללה וניסו למנוע את ביטול ההסכם שלו עם בן-גוריון. הם גינו את הרצח בדיר-יאסין וכינוהו "מעשה ברוטאלי וברברי שאינו מתיישב עם רוח העם היהודי ועם מסורתו ומורשתו התרבותית", וביקשו מעבדאללה לפעול "כדי שהסכסוך הארץ-ישראלי הנוכחי – אם לא ניתן למנעו או לעצור בעדו – יתנהל בהתאם לכללי המלחמה המקובלים בעמים תרבותיים"⁷. באותו יום השיב להם ראש לשכתו של עבדאללה במברק: "ידוע שהסוכנות היהודית מנהלת את הפעולות הציוניות בכל מקום, ושאין יהודי העושה דבר המנוגד למדיניותה. מקרה דיר-יאסין הוא אחד הגורמים העשויים לתת לעניינים שיפלו שלא לפי עצותיהם של המטיפים באמריקה ובארצות אחרות לשביתת נשק, והמלך סבור שהסוכנות היהודית תעשה כל מה שדרוש כלפי מעשי הזוועה אשר לא יעשם איש בתקופה זו"⁸. פרשת דיר-יאסין הייתה לאירוע מכונן בגלל הצטלבות של כמה גורמים, והגורם העיקרי היה המאבקים בתוך היישוב היהודי. נראה שפרשת דיר-יאסין נוצלה לקידום אינטרסים מפלגתיים. מפ"ם והמפלגה הרוויזיוניסטית לא היו שותפות בהנהלת הסוכנות היהודית, שהייתה ממשלת המדינה שבדרך; למפ"ם הייתה השפעה רבה על הכוחות הלוחמים של "ההגנה", ולמפלגה הרוויזיוניסטית הייתה השפעה (אמנם עקיפה) על האצ"ל ולח"י. כשהתקרב מועד סיום המנדט הבריטי היו שתי המפלגות האלה מעונינות להשתתף בקבלת ההחלטות, וכל אחת מהן ניצלה כל אירוע כדי לקדם את האינטרס הזה. מפ"ם, שהוקמה בינואר 1948, הייתה מורכבת מ"השומר הצעיר", "התנועה לאחדות העבודה" (שרבים מחברי הקיבוץ המאוחד השתייכו אליה) ו"פועלי-ציון שמאל". ראשי "התנועה לאחדות העבודה", שפרשו ממפא"י ב-1944, ראו את עצמם כאליטה חלוצית. בקונגרס הציוני בבאזל, שהתכנס בדצמבר 1946, הם נפלטו אל מחוץ למערכת קבלת ההחלטות המדיניות; אחרי החלטת האו"ם, כשפרצה המלחמה, קיוו לחזור להנהגה הבכירה, אך תקוותם נכזבה. אומנם ראש המפקדה הארצית של "ההגנה" היה אחד מהם, (ישראל גלילי), אבל מינויו היה לא מפלגתי אלא אישי. בישיבת הוועד הפועל של ההסתדרות, ב-3 בדצמבר 1947, אמר יצחק בן-אהרון, איש "התנועה לאחדות העבודה", ש"המוני היהודים צריכים להתלכד באחריות משותפת להבטחת הריבונות של תנועת הפועלים", ומנהיג "השומר הצעיר", מאיר יערי, אמר שאם לא תעמוד תנועת הפועלים בראש המדינה "מסתכנים עצמאות המדינה ואופייה, שלימות החזון הציוני והגשמתו"⁹. בישיבת מרכז מפא"י, ב-7 בדצמבר 1947, אמר בן-גוריון שאם לא תקום קואליציה לאומית "נקים לעשר שנים, גוש פועלי של שמונה מפלגות הפועלים"¹⁰. תחזיות אלה לא מומשו. עד אפריל הנהיג בן-גוריון, כמעט לבדו, קואליציה מצומצמת יחסית של מפא"י עם הציונים הכלליים ועם שתי המפלגות הדתיות, "המזרחי" ו"הפועל המזרחי". שותפיו הימניים והדתיים של בן-גוריון לחצו עליו להגיע להסכם מבצעי עם האצ"ל ולח"י ולשלב את המפלגה הרוויזיוניסטית בקואליציה. באמצע ינואר 1948 ביקר בארץ-ישראל מנהיג יהודי ארצות-הברית, אבא הלל סילבר, האיש שהבטיח את בחירת בן-גוריון ליושב-ראש הסוכנות היהודית, בדצמבר 1946, ואת סילוקו של חיים ויצמן מתפקיד נשיא ההסתדרות הציונית. סילבר דרש מבן גוריון לא לפרק את האצ"ל ולח"י אלא להגיע להסכם אתם. במסיבת עיתונאים (16 בינואר) אמר סילבר שיהודי ארצות-הברית, אשר סייעו להכשיל את תוכנית מוריסון-גריידי ולהביא להחלטת או"ם ב-29 בנובמבר, דורשים "איחוד של כל הכוחות"¹¹. מדרישותיו של סילבר לא היה בן-גוריון יכול להתעלם. בעקבות התמורות שהתחוללו בתנועה הציונית וביישוב העברי כתוצאה מן המלחמה, ועקב אי-שיתופן בהנהלת הסוכנות, התאחדו, כאמור, בינואר 1948, שתי מפלגות, "השומר הצעיר" ו"התנועה לאחדות העבודה", והקימו את מפ"ם ("מפלגת פועלים מאוחדת"). רוב הדוברים בוועידת היסוד של המפלגה החדשה דיברו על הסכנה הצפויה מהסכם בין "ההגנה" לאצ"ל ולח"י, אם יקום. הרי קטע מדברי יעקב ריפטין, איש "השומר הצעיר" וחבר ועד הביטחון היישובי: "מעל במת אסיפת הנבחרים לחמנו במלוא כוחנו נגד הכנסת מחרימי המוסדות היישוביים דרך הדלת האחורית, ללא הכרעה דמוקרטית, נגד קבוצות הטרור והמגע אתן. אנו רואים בכל משא-ומתן בין המוסדות היישוביים ובין הקבוצות הטרוריסטיות, הפרת החלטות מוסמכות של ההסתדרות"¹². מאיר יערי אמר שהברירה היא בין הגמוניה פועלית ובין קואליציה עם הריאקציה שתביא מלחמת אחים, וטען שבן גוריון מנסה "לתת הכשר לארגוני הטרור הפשיסטיים ולצרפם לחזית 'ההגנה'"¹³. ועידת היסוד של מפ"ם החליטה על "התנגדות בלתי-מתפשרת לטרור היהודי המכשיל מלחמתנו מבפנים"¹⁴. באחד הדיונים הראשונים בוועדה הפוליטית של מפ"ם אמר אחד ממנהיגי המפלגה: "מפלגתנו צריכה להיות גורם לא רק מדיני כי אם במערכה הצבאית, במובן המצומצם. עלינו להקים מוסד אשר יהיה יוזם בשטח הצבאי-טכני. התייעצות של חברינו על בעיות צבאיות אשר תיתן את הדחיפה. לדוגמה, הפעולה האקטיבית כלפי הכנופיות... כל חברינו בשטח זה צריכים להיות קולקטיב, כשיתוף של איזו ועדת ביטחון מטעם הוועדה הפוליטית". ישראל בר-יהודה הציע "לבחור ועדה מצומצמת, ארבעה עד שישה אנשים מקסימום, אשר יכריעו בעניינים אלה, קומיסר פוליטי של הצבא או ועדה פוליטית לצבא. על אנשינו – לפני הליכתם לבן גוריון – לבוא לוועדה זו". יערי תמך בהצעת בר-יהודה והוסיף: "מלבד התייעצות ושיחות וסיכום, צריך שתהיה מפקדה פוליטית שלנו. לא צריך לזלזל בגנרלים, אבל מלחמות מנהלים באופן סינתטי. צריך כוח מייעץ מצומצם עם כוח הנהלתי, יד מכוונת". בן-אהרון שאל: "מה לעשות שלא יקום שלטון בלעדינו?" והציע שאם יידחו תנאי מפ"ם להשתתפותה בממשלה תהיה "פעילות עצמית שלנו, קונספציה שלנו של ממשלה. עלינו להופיע כלפי האו"ם כגורם עצמאי, עם הצעת ממשלה, אם נצליח לרכז סביבנו גם חוגים אחרים. עלינו לכוון את הדבר לצעד כזה"¹⁵. שתיים מהדרישות שהעמידה מפ"ם למפא"י, כתנאי להצטרפותה לממשלה העתידה, היו: לא הסכם עם האצ"ל ולא צירוף רוויזיוניסטים לממשלה זו בעתיד ולהנהלת הסוכנות בהווה. מפ"ם אכן מינתה ועדה לענייני צבא ומשטרה (ב-6 בפברואר): חבריה היו - הסוכן הסובייטי ישראל בר (עוזרו של יגאל ידין באגף המבצעים), משה מן (חבר קיבוץ מרחביה, שעמד אז בראש מחלקה במטה הכללי ושעתיד להקים באותו חודש את חטיבת "גולני"), ברוך רבינוב (חבר קיבוץ בית-אלפא וראש אגף הכספים במפקדה הארצית של "ההגנה") ויצחק שדה (אז יועצו של בן-גוריון). אחרי חודש הקימה מפ"ם את ועדת הביטחון המפלגתית: ישראל בר-יהודה, יעקב חזן, מאיר יערי, יצחקי, לובה לויטה, משה סנה ואליעזר פראי, וצירפה אליה גם את חברי המפלגה שמילאו תפקידים במוסדות הביטחון: ישראל גלילי, יעקב ריפטין, ברל רפטור ו"ראשי האגפים במטה הכללי שהם חברי מפלגה"¹⁶. בתחילת מארס היה נדמה שהמשא-ומתן בין נציגי הנהלת הסוכנות (משה שפירא, הרב מימון, יצחק גרינבוים ודוד רמז) ובין נציגי האצ"ל עומד להסתיים בהצלחה. בעיתון "על המשמר" כתב ריפטין (ב-4 במארס): "נקום נגד הבגידה הפשיסטית... אם יש עוד מישהו בתנועת הפועלים החולם, ולא רק חולם, על הסדר והסכם עם אנשי הטרור, מי שמניח אפשרות של הסכם כזה, (הוא) מטשטש את האמת, משלה את הציבור, מפריע לגיוס המוני העם לשם הוקעתם של אנשי הטרור וסילוקם מעל במת חיינו הציבוריים. יש לנו דין ודברים אתם; הוא לאורך כל החזית". אחרי יומיים אמר צבי לוריא באסיפת מפ"ם בתל אביב: "סלון-טרוריזם מסוכן לא פחות מטרוריזם פשיסטי. אתו לא ייתכן הסכם ולא ניטראליות... ממשלה של מפא"י עם הריאקציה לא תחזיק מעמד יותר מארבעה חודשים... מפ"ם לא תסכים שעמדות המפתח בממשלה, בצבא, בביטחון, במדיניות הפנים, בגיוס העורף, בעלייה ובהתיישבות, יופקעו מידי כוחות הקדמה וציבור הפועלים בתוכם. נתבע חלקנו. לא נשב עם פשיסטים"¹⁷. לא ניתן להתעלם מן הרטוריקה הבולשביקית שבדברים אלה, רטוריקה שחלחלה עמוקות לתרבות הפוליטית של ישראל. שני נציגי הסוכנות היהודית ואצ"ל במשא-ומתן הגיעו להסכם ב-7 במארס. ההסכם היה טעון אישור של הוועד הפועל הציוני, שעמד להתכנס בתל אביב. ב-17 במארס התכנסה הנהלת הסוכנות לישיבה שבן גוריון לא השתתף בה. משה שפירא (חבר ועדת המשא-ומתן עם האצ"ל ומנהיג "הפועל המזרחי") הציע "לבקש מבן גוריון לתת הוראה להפסיק את הפעולות נגד אנשי האצ"ל, העלולות להכשיל את הסיכויים לאיחוד הכוחות ביישוב". מדבריו השתמע חשש שמפקדים בצבא המתנגדים להסכם עלולים ליזום פעולות כאלה. הצעתו התקבלה¹⁸. למחרת תבעה סיעת מפ"ם בהסתדרות, מהוועד הפועל של ההסתדרות לדון מיידית בהצעת ההסכם עם האצ"ל, וקראה לכנס את מועצת ההסתדרות, כדי שתדון בהסכם "העלול להשפיע השפעה פטאלית על עמידתנו, על טוהר 'ההגנה', על דמות היישוב ועל מעמד ציבור הפועלים בישוב"¹⁹. הוועדה הפוליטית של מפ"ם דנה ב-1 באפריל בחלוקת התיקים ב"מנהלת העם" שעמדה לקום, ובן-אהרון הציע: "נדרוש את תיק-הפנים... לדוגמה, המשטרה צריכה להיות שלנו... פנים, זוהי הכנת עמדתנו. אז נוכל לארגן את המלחמה ב'פורשים'"²⁰. דומה שבעיני רבים ממנהיגי מפ"ם ועסקניה היה האסון העיקרי של היישוב העברי, לא התבוסה במלחמת הדרכים ולא נסיגת ארצות-הברית מתמיכתה בהקמת מדינה יהודית, אלא ההסכם הצפוי בין "ההגנה" לאצ"ל, וכל האמצעים להכשלתו היו כשרים בעיניהם. הקרב המכריע בעניין זה עמד להתנהל במושב הוועד הפועל הציוני, ובדיוק אז נזדמנו למנהיגי מפ"ם אירועי דיר-יאסין. הדוחות המפוברקים של מרדכי גיחון ושל מאיר פעיל היו אמורים לשרת אותם במאבק זה.

ההסכם בין "ההגנה" לאצ"ל העסיק את חברי הוועד הפועל הציוני בדיוני הוועדות ובשיחות מאחורי הקלעים, והיה אחד מנושאי נאומיהם במליאה. כבר בישיבת הפתיחה, ב-6 באפריל, החליפו אנשי הימין ואנשי השמאל מהלומות מילוליות. ד"ר הרצל רוזנבלום, איש המפלגה הרוויזיוניסטית, הציע לדון בשיטות ההתגוננות של היישוב ולקבוע מי אחראי למצב הגרוע: "לדעת רבים, האחראי הוא הפיקוד העליון של 'ההגנה' ". בן-גוריון השיב לו בסגנון בולשביקי: "זה זמן רב שמיטב הנוער שלנו שופך את דמו למען הגנת היישוב, ובו בזמן מתנהלת קמפניה של השמצה והשפלה של "ההגנה" על-ידי אלמנטים שאינם משתתפים בה ושמנסים לשבור אותה, ואין לסבול שישיבת הוועד הפועל הציוני תיפתח בהושבת חלק זה של היישוב, השופך את דמו, על ספסל הנאשמים". מישהו מספסלי הרוויזיוניסטים צעק: "מבקשים חקירה נגדך, לא נגד המגינים, אתה, לא הם!" ישראל בר-יהודה הציע לחקור את הקשר בין הרוויזיוניסטים ובין "גונבי הבהמות והעזים". בישיבה זו הוחלט להקים ועדה למדיניות וביטחון, שתדון גם בשאלת ההסכם עם האצ"ל²¹. בישיבת המליאה של הוועד הפועל הציוני, ב-7 באפריל, הכתיר מאיר גרוסמן, איש המפלגה הרוויזיוניסטית, את אנשי האצ"ל ולח"י בתואר "בעלי הניסיון הצבאי הגדול ביותר ביישוב", וטען שהיישוב ניזוק מאי-שיתופם בניהול המלחמה. "הגיעו להסכם עם האצ"ל והוא לא אושר, וזה פשע לאומי", אמר גרוסמן. "הגולה לא תעזור אם לא יהיה איחוד". באותה ישיבה הכריז יצחק טבנקין, איש מפלגת הפועלים המאוחדת: "איננו מכירים בזכות הקואליציה בלעדינו... אנחנו איננו מכירים בזכות המוסרית, איננו מכירים בהיגיון הפוליטי (להקים את הקואליציה הציונית בלי מפ"ם)". כל דוברי מפא"י וכל דוברי מפ"ם התנגדו לאישור ההסכם עם האצ"ל ולח"י, וכל דוברי הציונים הכלליים וכל דוברי הדתיים צידדו בו²². ב-9 באפריל אישרה הנהלת הסוכנות את ההסכם. תשעה הצביעו בעד, ארבעה התנגדו, שלושה נמנעו ושלושה לא השתתפו בהצבעה. אף שכל המתנגדים היו אנשי מפא"י הטילה מפ"ם על מפא"י את האחריות לאישור ההסכם (במאמר שהודפס אז בעיתון מפ"ם "על המשמר" כתוב: רוב נציגי מפא"י רוצים להישאר עקביים בהתנגדות מוצהרת להסכם וליצור אליבי כלפי ציבור הפועלים וחוגים מתקדמים, ולהיות בנקודה זו אנוסים²³). לוועדה הפוליטית של הוועד הפועל הציוני היה קשה להכריע, וההסכם לא אושר עד 11 באפריל; כינוס הוועד הפועל הציוני ננעל ב-12 בחודש ולא היה אפשרי להאריכו, מפני שמועד הטיסה של הצירים מארצות-הברית נקבע ל-13 באפריל. ב-11 באפריל בבוקר, כשהתכנסה הוועדה הפוליטית לישיבה, כבר קראו חבריה בעיתונים ושמעו ברדיו על אירועי דיר-יאסין, ועתה נודעה להם גם תגובת "ההגנה" על ההתקפה. בכל זאת אושר ההסכם, ברוב של 14 נגד 12 ובהימנעות נציגת "הדסה". ההכרעה הסופית חזרה אפוא למליאת הוועד הפועל הציוני²⁴. ב-12 באפריל עשו מתנגדי ההסכם מאמץ אחרון למנעו, ואירועי דיר-יאסין היו אמצעי להשגת המטרה. בחוצות ירושלים הודבק הכרוז של מפקדת המחוז. מאמר שפורסם ב"על המשמר" העמיד זה כנגד זה את כיבוש דיר-יאסין וכיבוש קולוניה בידי יחידת פלמ"ח ב-10 באפריל: כיבוש דיר-יאסין, מעשה זוועה של כת מתנוונת. הפעולה בקולוניה, סעיף בתוכנית הכוללת של התגוננות היישוב. בדיר-יאסין ביצעו הפורשים פעולה יוצאת דופן מלווה בהתעללות, בהתפרעות פאשיסטית ובשוד, ושוב הוכח בעליל שקיומם של ארגונים פורשים הוא חזיון ממאיר הרה סכנות ליישוב, למערכותיו החיצונית ולהתפתחותו הפנימית... השאלה (היא) אם הסכם על יסוד כניעה למעשי תעתועים, יהיה לתועלת המערכה הגורלית. במליאת הוועד הפועל הציוני ניסו נציגי מפ"ם לדחות את ההצבעה, והזכירו את זוועות דיר-יאסין. כך לחצו על צירים מהססים לא להצביע בעד ההסכם. אור ל-13 באפריל, בשעה שתיים אחרי חצות, כשהיה נדמה שכבר אי-אפשר למנוע את ההצבעה, צעק משה ארם: "זה הסכם עם רוצחים, עם גיבורי דיר-יאסין!" רק בשעה חמש לפנות בוקר הצביעו חברי הוועד הפועל הציוני, וההסכם אושר ברוב של שלושים ותשעה לעומת שלושים ושנים. ארבעה נמנעו, ואחד הנמנעים היה דוד רמז, חבר ועדת המשא-ומתן עם האצ"ל²⁵.

אחרי אישור ההסכם נתהדקו חישוקים פוליטיים, חברתיים ואישיים סביב פרשת דיר-יאסין. חברי מפ"ם בצמרות "ההגנה" והש"י, שניצלו, כמו אחרים, את אירועי דיר-יאסין במאבקיהם הפוליטיים, הרגישו מחויבות לגרסתם, ולא יכלו לסגת ממנה; בשנים שבאו אחרי 1948 המשיכו לטפח את הגרסה הזאת והוסיפו לה נדבכים וגוונים. כבר ב-16 באפריל, שבוע אחרי אירועי דיר-יאסין, התפרסם ב"במחנה", ביטאון "ההגנה", המאמר "דיר-יאסין וחרפותיה", בחתימת 'אברהם', כינויו של מאיר פעיל בהגנה בירושלים²⁶. ראש המפקדה הארצית, ישראל גלילי, אחד ממנהיגי מפ"ם וחבר ועדת הביטחון שלה, היה האיש שקבע אז מה יתפרסם ב"במחנה"²⁷. שמעון מוניטה אמר: "אחרי שנים נודע לי שראש הש"י, איסר בארי, ואיש הש"י הבכיר, יצחק (איז'ו) רוט, קיבלו את הדוח שכתבתי על אירועי דיר-יאסין. בן-גוריון ידע את האמת. בשנות החמישים, כשהייתי עוזרו של טדי קולק לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה, קיבל אותי בן-גוריון, לפי בקשתי, לשיחה אישית, אבל כששמע על מה אני רוצה לשוחח אמר שעל דיר-יאסין אין הוא רוצה לדבר. אני חושב שהוא ידע שאספר לו את האמת, והוא רצה שתישאר התדמית של 'היהודים האכזריים' וחשב שזה נשק סודי ממדרגה ראשונה, גורם הרתעה, פצצה אטומית. לדעתי הוא ראה בפרסומים על דיר-יאסין נשק פסיכולוגי שעשה לנו שירות אדיר. מאיר פעיל ומנחם בגין לא נענו לבקשתי להיפגש אתם בעניין זה"²⁸. כדי לנטרל את הנזקים המתמשכים שגרמה פרשת דיר-יאסין להסברה הישראלית בחו"ל הוציא משרד החוץ הישראלי חוברת על נושא זה (ב-16 במארס 1969, לשימושם של נציגי ישראל בחו"ל). היה זה ניסיון להוכיח שרוב הפרסומים על דיר-יאסין אינם נכונים²⁹. בשנת 1971 פרסם חבר-הכנסת מנחם בגין ב"טיימס" הלונדוני תשובה למאמר ביקורת על האצ"ל, שהתפרסם באותו עיתון, והזכיר את החוברת הנ"ל של משרד החוץ, ואף ציטט כמה מובאות ממנה. יצחק לוי, ראש הש"י הירושלמי לשעבר, שהזהיר כנראה את אנשי דיר-יאסין מפני ההתקפה (כאמור), הזהיר את בגין במכתב מפני "המשך הפצת הגרסה הבלתי-אמיתית על עניין דיר-יאסין בפני הציבור בישראל, כי אז לא יהיה מנוס מהעלאת העניין בפומבי, והאחריות על כך תחול עליך". עותקים ממכתבו זה שלח יצחק לוי לראש הממשלה גולדה מאיר, לשר הביטחון משה דיין, לשר החוץ אבא אבן ולאישים אחרים³⁰. לאחר אחד עשר יום, פרסם בגין מאמר במעריב, ובו יעץ ליצחק לוי לפרסם את גרסתו ב"טיימס"³¹. ב-18 באפריל 1971, שישה ימים אחרי ששלח לוי את המכתב לבגין, כתב מנכ"ל משרד החוץ, גדעון רפאל, לשאול אביגור, "האיש מאחורי הקלעים" של מפא"י: "אני מתייחס למכתבך אליי בעניין דיר-יאסין והסתמכות ח"כ בגין על דפי-הרקע של משרד החוץ בנושא. תמצא בוודאי עניין בעובדה שגנזתי דפי רקע אלו, וביקשתי להפסיק שימושם"³². ב-10 במאי 1971 הודיע שר-החוץ אבא אבן לשר ישראל גלילי, במכתב רשמי, שהחוברת הנ"ל הייתה בסך-הכול נייר לצורכי הסברה, ש"נועד אך ורק לצורכי השעה, לסיוע בטיעונים הסברתיים בחו"ל; נייר זה כבר אינו בשימוש, ואינו נחשב כמסמך על-ידי גורם כלשהו במשרד החוץ"³³. כותב שורות אלה מעיד שגם ב-1987 לא פג החשש של כמה אישים הממלאים תפקידים רשמיים מפני חקירת הפרשה, ושעליו עצמו הופעלו לחצים כדי שלא יבדוק אותה ביסודיות.

א. פרשת דיר-יאסין מלמדת בראש ובראשונה כיצד מניפולציות, קונספירציות ומיתוסים מחוללים אירועי-שער היסטוריים. ב. בקרב דיר-יאסין התגלו הקשיים של קרבות בשטח בנוי ושל התוצאות הקשות שלהם מבחינה אנושית. הפיכת הקרב הזה למיתוס של טבח, מנעה חקירת עומק שלו והפקת לקחים. זאת אחת הסיבות שצה"ל הגיע בלתי מוכן לקרבות דומים, עד הפעולות בג'נין, במבצע חומת מגן בשנת 2002, ועד מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006. ג. פרשת דיר-יאסין חושפת את היחסים המעורערים בין המפלגות בישוב היהודי בתקופה שקדמה להקמתה של מדינת ישראל, ואת נכונותן לנצל אירועים צבאיים למטרות פוליטיות-מפלגתיות. בייחוד חושפת הפרשה את דרכו של דוד בן-גוריון בבניית מיתוסים שליליים על יריביו הפוליטיים, שכמעט לא ניתנים לערעור. בן-גוריון וחבריו, שטפו את מוחם של היהודים בארץ ישראל בעזרת מיתוסים אלה ויצרו תת תרבות ביטחונית. ד. פרשת דיר-יאסין חושפת את הקשרים הסבוכים בין המערכת הפוליטית ומערכת הביטחון, ואת העובדה שמערכת הביטחון היא זרוע של המערכת הפוליטית לקידום אינטרסים מפלגתיים. כך חדרו נורמות מפלגתיות למערכת הביטחון ומנעו ממדינת ישראל להקים צבא מקצועי ראוי לשמו. ה. פרשת דיר-יאסין מצביעה על הקושי לחקור מיתוסים ולחשוף את מופרכותם גם במדינה דמוקרטית כישראל. ו. פרשת דיר-יאסין חושפת את אופיים של ההיסטוריונים הישראלים שתפקדו בפרשה זאת כ"היסטוריונים מגויסים", שאינם ראויים למעמדם כאנשי אקדמיה וכאינטלקטואלים. ז. פרשת דיר-יאסין מלמדת על אופיים של אנשי התקשורת בישראל שקיבלו את הגרסה הרשמית והמניפולטיבית ולא חקרו לעומק את עלילת הדם בדיר-יאסין. ________ [בפרק הבא: התחלה של סדרת פרקים על הטבח שטבחו ערביי ירושלים ברופאים, באחיות ובאנשי האוניברסיטה העברית שנסעו להר הצופים ב"שיירת הדסה" כנקמה על הטבח שלא היה בדיר יאסין: תוצאה מיידית של עלילת הדם.]

1. המשקיף 20 באפריל 1948. 2. 68632/371/FO. 3. ארכיון המחבר, סדרת הראיונות הנ"ל עם שמעון מוניטה. 4. עבדאללה תל, זיכרונות, עמ' 27. 5. ישראל בר, ביטחון ישראל אתמול היום ומחר, עמ' 193. 6. ישראל – תעודות מדיניות ודיפלומטיות, דצמבר 1947-מאי 1948, עמ' 626, הערה 3. 7. שם, עמ' 376. 8. שם. 9. משמר, 4 בדצמבר 1947. 10. משמר, 8 בדצמבר 1947. 11. דבר, 18 בינואר 1948. 12. משמר, 23 בינואר 1948. 13. על המשמר 25 בינואר 1948. 14. שם, שם. 15. יואב גלבר, למה פרקו את הפלמ"ח, שוקן, 1986, עמ' 84-83, 102-101. 16. שם עמ' 102. 17. על המשמר,7 במארס 1948. 18. ארכיון ציוני מרכזי, 1/45 פרוטוקול של ישיבת הנהלת הסוכנות היהודית מ-17 במארס 1948. 19. על המשמר 19 במארס 1948. 20. יואב גלבר, למה פרקו את הפלמ"ח, שם, עמ' 98. 21. ארכיון ציוני מרכזי, 322/5/S, פרוטוקול ישיבות הוועד הפועל הציוני ב-6 באפריל 1946; על המשמר, המשקיף, דבר, הארץ, הצופה, 7 באפריל 1948. 22. שם, ישיבות ב-7 באפריל 1948, על המשמר, המשקיף, דבר, הארץ, הצופה, 8 באפריל 1948. 23. על המשמר והמשקיף 12 באפריל 1948. 24. שם, שם. 25. ארכיון ציוני מרכזי, שם, 12-16 באפריל. 26. אברהם, "דיר-יאסין וחרפותיה", במחנה, גיליון ה'-ו'. 27. ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם ישראל גלילי ועם יגאל ידין. 28. ארכיון המחבר, סדרת הראיונות הנ"ל עם שמעון מוניטה. 29. Background Notes on Current Themes, no. 6, Dir Yassin, Ministry of Foreign Affairs, Informatin Division Jerusalem March 1969. 30. יצחק לוי למנחם בגין, 12 באפריל 1971. 31. מנחם בגין, "הזמנה לבקר בלונדון", מעריב, 23 באפריל 1971. 32. גדעון רפאל אל שאול אביגור, 18 באפריל 1971, נמסר למחבר על-ידי אורי ברנר. 33. אבא אבן אל ישראל גלילי, 10 במאי 1971, נמסר למחבר על-ידי אורי ברנר.