טבח בעין זיתון - מבוא

ב-1 במאי 1948, ביצעו לוחמי פלמ"ח מהגדוד השלישי טבח שבויים בכפר הערבי עין-זיתון הסמוך לצפת, במסגרת "מבצע יפתח" שעליו פיקד יגאל אלון. יוצרי הנרטיב הישראלי, המיתולוגי, על מלחמת העצמאות התעלמו ממנו. אלוף משנה בדימוס, ד"ר מאיר פעיל, שרוב חייו הבוגרים רקד על דם הטבח שלא היה בדיר יאסין, התעלם מן הטבח בעין-זיתון כשחינך את מפקדי צה"ל בפרט ואת עם ישראל בכלל, להקפיד על טוהר הנשק ולא לחקות את "רוצחי דיר יאסין". בביוגרפיה שלה על יגאל אלון, שהתפרסמה ב-2004, התעלמה פרופ' אניטה שפירא, מן הטבח, וכל מה שהיה לה לומר עליו הוא זה: "עין-זיתון היה כפר גדול וחזק, והתחולל שם קרב של ממש. במשך יום תמים פוצצו הכובשים את בתי הכפר לעיני ערביי צפת שצפו בנעשה וידם קצרה מלהושיע. עוד שלב במערכה הפסיכולוגית"¹. הפרופסורים מנחם פרי ועוזי שביט, החתומים כעורכי הספר, לא טרחו ליידע את שפירא כי ראוי לכתוב את כל האמת, שהרי זהו תפקידם של עורכים אקדמיים במעמדם. ספר זה זכה בשנת 2004 בפרס זלמן שזר בהיסטוריה יהודית ופרופ' שפירא היא כלת פרס ישראל בהיסטוריה לשנת תשס"ח. ישפוט הקורא לאיזה תרבות אנחנו שייכים. כדי שיבין הקורא את המשמעות המלאה של עלילת הדם בדיר יאסין, נחשפים בפרק הנוכחי ובפרק הבא פרטי הטבח בעין-זיתון והמהלכים שקדמו לו.

בארבעת חודשי המלחמה הראשונים, כשנקט הפיקוד העליון אסטרטגיה של דחיית הכרעה, וטקטיקה של הגנה ולוחמה זעירה, ביצעו פקודיו של יגאל אלון את רוב פשיטות הגמול. אלון התכוון לפקד על מבצעים גדולים יותר כשיעבור ארגון "ההגנה" לאסטרטגיה של הכרעה². ובאמת, בתחילת אפריל, מונה אלון למפקד המבצע הגדול הראשון, "מבצע נחשון" (אבל לא פיקד עליו מפני ש"נתקע" בגוש עציון עקב פרשת נבי דניאל). במקומו מונה מח"ט "גבעתי", שמעון אבידן. אלון לא השתתף גם בקרבות משמר-העמק, טבריה, רמת-יוחנן והדרך לירושלים, ולא הייתה לו השפעה עליהם. באמצע אפריל מונה קצין המבצעים שלו, יצחק רבין, למפקד חטיבת "הראל" ומבצע נחשון. אלון נשאר לבדו במטה הפלמ"ח. מפקדי הפלמ"ח הבכירים האחרים תפקדו בחטיבות ובגדודים של "ההגנה". התחזית של אלון לא התממשה: הפלמ"ח לא היה לעוצבת-המחץ של צבא המדינה-שבדרך, ומטה הפלמ"ח לא היה מבצעי. אלון ניסה להיאבק על עצמאותו של הפלמ"ח: ב-18 באפריל דרש מקצין המבצעים של "ההגנה", יגאל ידין, להעביר פקודות לחטיבת "הראל" באמצעותו בלבד, והציע שהוראות מטכ"ל תופנינה ל"מועצה"³ כהסדר מחייב, ושהיא תדאג לביצוען. להצעתו צירף אזהרה: אם לא תתקבל "לא אהיה אחראי לביצוען"⁴. ידין קיבל את ההצעה⁵, אבל היה זה "ויתור של יחסי-ציבור" בלבד ואלון ידע זאת. ב-21 באפריל, יום אחרי כישלון הגדוד השלישי של הפלמ"ח בקרב על משטרת נבי-יושע', עזב אלון את תל אביב ואת מטהו חסר התעסוקה הצבאית, ונסע לגליל העליון המזרחי. בספרו "לאור היום ובמחשך" כתב ירוחם כהן: "יום אחד הגיעה אל המטה הכללי של "ההגנה" בתל אביב משלחת של מתיישבי הגליל העליון... בקשתם הייתה תגבורת. על-פי החלטת המטה הכללי של "ההגנה" יצא יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, לבדוק את המצב בגליל העליון"⁶. אלון סיפר שכוונתו הייתה לשמוע ממקור ראשון מה קרה בנבי-יושע⁷. במטוס אוסטר קטן הגיע יגאל אלון לאיילת השחר⁸ ונפגש עם המפקדים המקומיים. אורי יפה, מפקד הגליל העליון, שהיה בעבר מג"ד בפלמ"ח, סיפר: "יגאל היה מדוכדך. עד אז לא פיקד על מבצע ולא עשה כלום. ישבנו איתו, מולא כהן, משה קלמן ואני. אמרנו שלא נוכל להסתפק בכוחות שלנו וביקשנו שהגדוד הראשון יעלה לגליל העליון. הערבים תקפו את היישובים בעמק החולה ואת רמות-נפתלי. ביקשנו תוספת של גדוד כדי לנקות את השטח. ריכזנו כוחות לכיוון ראש-פינה, כדי לכבוש את צפת ולהשתלט על כל הגליל. ליגאל לא הייתה סמכות פיקודית עלי. בעיני הוא היה אורח בכיר. לא העליתי על דעתי לעזוב את הגליל ולטוס לתל אביב. בעינינו הוא היה שליח"⁹. הרי עדותו של משה קלמן: "הגדוד השלישי היה עצמאי. לא היה פיקוד מרכזי, לא היה תכנון מהמרכז, לא הייתה הכוונה, לא ממטה הפלמ"ח ולא מהמטה הכללי. במספר פעמים הלבישו תוכניות יפות על מבצעים שכבר בוצעו. כך קרה, בחלקו, גם במבצע 'יפתח'. הייתי חדור הכרה שהישועה לא תבוא ממרכז הארץ ומהמטות ששכנו בתל אביב או במקום אחר, ושאנחנו יכולים לנצח ולשמור על הקיים רק בכוחות עצמנו ובאמצעים שברשותנו. אחרי כישלון נבי-יושע הגעתי למסקנה שעלינו להעביר את היוזמה לידנו ולהכות את האויב במרכזי העצבים שלו. החלטתי לעלות על צפת, מרכז הפעילות של כל הערבים בגליל"¹⁰. הרי עדותו של מולא כהן: "יגאל בא לגליל. עשינו הערכת מצב, גיבשנו תוכנית להביא עוד כוח, לרכז את הכוחות מהיישובים ולהתחיל באופנסיבה. יגאל ירד למטה הכללי ומסר דיווח"¹¹. אלון חזר לתל אביב, דיווח בעל-פה לישראל גלילי וליגאל ידין על התרשמותו והעלה על הכתב את "תמצית ידיעות שהבאתי לפניכם בענייני העמק המזרחי. אלון המליץ להמשיך לתקוף כפרים ערביים - כדי שהאויב לא יוכל להתארגן להתקפה רבתי; למנוע מעבר שיירות של ערבים מאובטחות בחיילי הלגיון העבר-ירדני, מפני שהן מסכנות את יישובי העמק ובייחוד את עפולה; לכבוש ולחסל את הכפרים זרעין, מוקבילה, מזר ונוסי, שעל הגלבוע ובמורדותיו, ולתפוס משלטי קבע בזרעין ובמזר ובמזרח; להטריד את העיירה בית-שאן - כדי להמריץ את תושביה לברוח; לכבוש את הכפרים סמריה ופראונה שמדרום לה, ולהשתלט על רכסי כאוכב אל-הווא. את הפעולות האלה הציע אלון להטיל על הגדוד הראשון בפיקודו של דן לנר, שבסיסיו היו בעמק יזרעאל ובגליל המערבי. כך כתב אלון:

• בגליל העליון המזרחי יש מאות לוחמים ערבים שהסתננו אליו מרמת-הגולן והצטרפו לכנופיות שחבריהן תושבי צפת והכפרים. הקצינים הבריטים באצבע-הגליל סייעו לכנופיות אלה לתפוס את משטרות חלסה¹² נבי יושע והר-כנען. הבריטים עומדים לפנות את המחנה הצבאי והמשטרה בראש-פינה. המתואלים מצטרפים למלחמה נגד היהודים. לקונייטרה הובא גשר מתפרק כדי לצלוח את הירדן. לערבים יש יתרון בגזרת הקיבוצים דן ודפנה. יש לתגבר את הגליל העליון בכמה פלוגות ולהוסיף לו נשק, לנתק את צפת הערבית מהכפרים עין-זיתון וביריה הערבית, להטריד את הכפרים האלה באש כדי להבריח את תושביהם, להרוג את הקצינים הבריטים הבכירים המסייעים לערבים, לכבוש את משטרת הר-כנען ולתפוס את מחנה הצבא ואת המשטרה בראש-פינה, מיד עם פינויים. לכבוש את הכפר מלכיה שבגבול לבנון - כדי שלערבים שבמשטרת נבי-יושע לא תהיה גישה לגבול וכדי לחסום את דרך הפלישה; לחפור תעלות ולהציג מכשולים ושדות-מוקשים בין דן ודפנה ובין הגבול; לתפוס משלט קבע אחד בתל אל-קאדי, שניים לאורך הירדן, בין משמר-הירדן שליד גשר בנות-יעקב ובין צפון הכינרת, ושניים בין רמות-נפתלי לביריה העברית; לגרש את הבדווים החונים בין מפגש הירדן והכינרת ובין ג'יב יוסוף, ולהניח מחסומים אנטי-טנקיים על הכביש היוצא מגשר בנות יעקב¹³.

בדוח הזה של מפקד הפלמ"ח אין מדובר לא על כיבוש צפת ולא על העלאת הגדוד הראשון לאצבע הגליל, שני מהלכי-מפתח ב"מבצע יפתח". לעומת זאת מדובר בו על גירוש ערבים מכפריהם, למרות שגם עם חלק מאותם כפרים היו בריתות אי-התקפה, כמו הברית שהייתה עם דיר יאסין. מדובר בו גם על רצח קצינים בריטיים, פעולה שהייתה מנוגדת לא רק לאידיאולוגיה המוצהרת של ארגון "ההגנה", אלא גם להיגיון של המלחמה. אם לא היינו יודעים שאת הדוח הזה כתב יגאל אלון, ניתן היה ליחסו ליהושע זטלר, מפקד לח"י בירושלים, שכה הושמץ על-ידי מאיר פעיל וחבריו.

דוח אלון הועבר לבן גוריון לירושלים,¹⁴ ולמחרת, ב-23 באפריל, שלח בן-גוריון מברק לראובן שילוח, לישראל גלילי וליגאל ידין: "האם אתם סבורים שכיבוש חיפה מאפשר ומחייב ריכוז כוח גדול לכיבוש צפת?"¹⁵ מתלונת מפקדי אצבע-הגליל על המחסור בלוחמים הסיקו בן-גוריון וגלילי שחברי הקיבוצים אינם מתגייסים ל"הגנה". על-פי האידיאולוגיה שרווחה אז, חברי הקיבוצים טענו שעבודה בקיבוץ כמוה כלחימה בשדה הקרב, שהרי מטרת העל של הציונות הייתה לדעתם להרבות בקיבוצים שישלטו במדינה היהודית העתידה לקום. גלילי, חבר קיבוץ בעצמו, דרש ממפקד חטיבת "גולני", משה מן, שהיה חבר קיבוץ מרחביה, לדווח לו "מה נעשה לגיוס חי"ש מהמשקים לצורכי פעולות התקפה"¹⁶. ראש המפקדה הארצית של "ההגנה" הבטיח במברק למח"ט "גולני" לבוא ב-22 באפריל לקיבוץ איילת-השחר, להיפגש עם נציגי הקיבוצים, מפני ש"הכרחית התגייסות כללית במשקים"¹⁷. גלילי לא נסע לאיילת-השחר מפני שמשה מן נסע לתל אביב ופגש אותו שם, וגלילי דיווח לבן גוריון בירושלים ש"בגליל העליון המזרחי מחמיר המצב". נציגי הקיבוצים התנו את התגייסות חבריהם בקבלת אנשים מהעורף לעבודות החקלאיות, וגלילי הודיע לבן גוריון על ניסיון לשלוח לגליל העליון פועלי בניין מתל אביב: "גיוס פועלי הבניין מתעכב. בדעתנו לגייס גדנ"ע לחודש ימים לעבודה רק במשקים, מגיל שש-עשרה. הודיעני הסכמתך". באותו מברק הביע גלילי "חשש ממזימה בריטית לעזור לאויב להשתלט על הגליל המזרחי"¹⁸. מסתבר שגלילי הושפע מהערכותיו המוטעות של אלון, ושני אישים בכירים אלה, שהשפיעו רבות על מלחמת העצמאות ועל מדינת ישראל עד הקמתה, היו מנותקים מן המציאות. ב-25 באפריל חזר בן-גוריון לתל אביב, וקיבל דיווחים. בערב הוא נפגש עם ישראל גלילי, לוי אשכול, יוסף יזרעאלי ומשה צדוק, לדיון על גיוס כוח אדם. הוא רשם ביומנו: "מלבד 15 אלף איש החסרים לגיוס מלא, הרי המגויסים לדעתי אינם מנוצלים, והמפקדים מרתקים יותר מדי אנשים בהרבה מדי מקומות, למעלה מההכרח, ואינם מפעילים בקרבות די אנשים לפי הצורך. הכישלונות בנבי-יושע ובזרעין¹⁹ רק מפני שלא גייסו לפעולה כוחותינו שאפשר וצריך היה לגייס מהמשקים. יותר מדי פועלים מתוך שיגרה וגישה ביורוקרטית, יותר מדי כפופים למושגים סטאטיים"²⁰. ברגע של אמת הסתבר כי חברי הקיבוצים אינם כה חלוצים וכה אידיאליסטיים כפי שהם הציגו את עצמם, וכי הטיעונים על תרומתם המופלגת להקמת המדינה היו במידה, חלקית לפחות, אגדות שנועדו לצרכים פוליטיים כדי לחסום את דרכם של מנחם בגין וחבריו לממשלה ולשלטון במדינה.

כשדובר על מתקפה כוללת בגליל המזרחי, הציע אלון את עצמו לפיקוד עליה²¹, וב-25 באפריל מינה אותו יגאל ידין למפקד "מבצע יפתח", בו השתתפו הגדוד השלישי של הפלמ"ח, גדוד 11 של "גולני" וחברי "ההגנה" בקיבוצים שבגליל ובצפת. על-פי "תעודת המבצע" התכוון ידין לשלוח לגליל גם את אחד מגדודי חטיבת "כרמלי" שהשתלטה על חיפה שלושה ימים לפני כן, כדי לסכל את כוונת הערבים להשתלט בעזרת הבריטים "על נקודות-מפתח בגליל העליון, כהכנה לפלישה מהחוץ". בפקודה הוגדרה מטרת המבצע: השתלטות על מרחב תל-חי לקראת הפלישה, וכתוב בה: השיטה, לכידת נקודות מפתח הנמצאות בידי האויב על-מנת ליצור בסיסי פעולה מוגנים לעתיד; השתלטות על עורקי-תחבורה ושמירתם; התבססות במרחב ויצירת אזורים מוגנים. ידין דרש מאלון לשלוח דוח יומי, לא למטה הפלמ"ח אלא למטכ"ל²². כך הוכפפה למטכ"ל לא רק חטיבת "יפתח", שהייתה בהקמה, אלא גם חטיבת "הראל" (מפני שהמטכ"ל לא היה יכול להעביר פקודות לרבין באמצעות אלון, ששהה בגליל). ידין התעלם משלום חבלין, שמילא את מקומו של אלון במטה הפלמ"ח. אפשר לראות במהלך זה של ידין, בגיבויו של בן-גוריון – הקמת חטיבות הפלמ"ח ומינויו של אלון לאחר המח"טים – צעד ראשון בפירוק מטה הפלמ"ח והכפפת חטיבות הפלמ"ח ישירות למטה הכללי. יוזמתו של אלון להקים את חטיבת "יפתח" ונכונותו לפקד עליה הדאיגו מאוד את: מפקד חטיבת "הראל", יצחק רבין; סגנו, איתי עמיחי; מפקד הגדוד הרביעי שבחטיבה זו, יוסף טבנקין; סגניו, עוזי נרקיס ועמוס חורב; קצין המבצעים שלו, אליהו סלע (רעננה) והפוליטרוק של הגדוד, בני מרשק. ב-25 באפריל הם שלחו מברק לאלון: נדהמנו לידיעה שקיבלת פיקוד על הגליל במקום פיקוד על הפלמ"ח כולו, עובדה הרת-סכנות למערכה ולעניין כולו. הסבר מה קרה²³. למחרת שלח רבין מברק אל שלום חבלין: הסבר בדחיפות מה העניינים בחטיבה,²⁴ מדוע סאשה עלה לגליל?²⁵ ב-27 באפריל שלח חבלין מברק תשובה למפקדי "הראל": יש מקום לחרדתכם, אולם הפעם זו לא תוצאה מלחץ חיצוני, כי אם התפתחות דברים אוביקטיבית. ייתכן שבימים הקרובים נקרא להתייעצות ונזמין את מישהו מכם. אין אפשרות הסברה דרך מכשירי-הקשר²⁶. רבין וחבריו לא טעו: מינויו של יגאל אלון למפקד מבצע "יפתח" והקמת חטיבת "יפתח" היו חוליות בתהליך שנסתיים בפירוק הפלמ"ח. אבל את רבין, טבנקין ופקודיהם הפחיד באותו שלב של המלחמה לא פירוק הפלמ"ח, אלא החשש שתפקודם הלקוי, כישלונותיהם ומחדליהם, יבדקו על-ידי המטה הכללי, ולא - כפי שהיה בעקבות אירועי ה-23 באפריל - יטויחו במטה הפלמ"ח. כאמור, כשלו חטיבת "הראל" והגדוד הרביעי במתקפה על נבי סמואל. רבין, טבנקין ופקודיהם חששו כי אם ייחשף אופן תפקודם הם יודחו מתפקידיהם.

לא רק אנשי "הראל" לא היו מרוצים; גם אורי יפה נדהם כשהגיע אלון לגליל. יפה ראה את עצמו כאיש המתאים לפיקוד על המבצע, והאמין שאלון גונב ממנו את הבכורה. הרי סיפורו: "בהפוגה הראשונה ישבתי עם ישראל גלילי בבית-קפה בתל אביב, והוא אמר לי, 'כשראיתי את ההוראה על מבצע 'יפתח' אמרתי לסִינִי²⁷: רצחו את אורי יפה'. גלילי אמר שהוא לא היה בישיבה שהוחלט בה לתת ליגאל אלון את הפיקוד, ושזאת הייתה החלטה של ידין לבדו. יגאל אלון יצא מהגליל כשליח וחזר אליו כמפקד. הרגשתי שרימו אותי. התכוונתי לתקוף את צפת הערבית. לא הייתי זקוק לאישור, רק חיכיתי שיתגברו אותנו בלוחמים ובנשק. הייתי בטוח שתקום חטיבה בגליל ושאני אפקד עליה. היום אני מבין שהיה עלי לנסוע לתל אביב לתאר את המצב לפני גלילי וידין ולקבל את הפיקוד על המבצע. בימי ההפוגה הראשונה, בישיבת מזכירות מפ"ם בתל אביב, שוחחתי עם אלון. הוא אמר לי שהמפקדים הוותיקים של הפלמ"ח אכזבו, לא הצליחו לפקד על כוחות גדולים, ולכן הוא התכוון להחליף את מפקד חטיבת הנגב, נחום שריג. אמרתי לו שעד עכשיו לא הייתה לנחום הזדמנות לפקד על כוחות גדולים, ושכנעתי אותו לא להדיח אותו. אלון אמר שהוא ייתן לו עוד הזדמנות. אני מניח שיחסו אלי היה כיחסו אל נחום"²⁸. אחרי הכישלון בנבי-יושע העביר סגן מפקד הגדוד השלישי, משה קלמן, את רוב פקודיו להר-כנען, בדרך לכיבוש צפת. חמש מאות שלושים ושלושה בחורים ומאתיים בחורות, מהגדוד השלישי השתכנו בבתי-המלון הנטושים שעל ההר. ב-24 באפריל, יום לפני שהוחלט על "מבצע יפתח", החליטו כהן וקלמן, בשיחת טלפון, על מהלכיהם למחר: בעקבות החסימה שחסמו הערבים את הדרך מראש פינה להר-כנען והחבלה בה, תיקנו אנשי הגדוד השלישי בלילה את הגשרים ומעבירי-המים באותה דרך, וב-25 בחודש פרצו אחת-עשרה משאיות עמוסות אספקה את מחסומי הערבים והגיעו להר-כנען, ובו בזמן תקפו קלמן ופקודיו עמדה ערבית בצפת, לשם הסחה. אחרי ארבעים וחמש דקות חזרה השיירה בשלום לראש-פינה²⁹. כשבא יגאל אלון לגליל כבר היה הגדוד השלישי ערוך ומוכן לקרב על צפת. משה קלמן סיפר שהוא דיווח לאלון על תוכניותיו, זה אישר אותן ומינה אותו למפקד הגדוד השלישי³⁰. סגנו, מאיר דרזדנר, אישר: "כיבוש צפת תוכנן לפני שתוכנן "מבצע יפתח", ולפני שקיבל אלון את הפיקוד על המבצע"³¹.

לפי יומן הטייס של פנחס (פיניה) בן-פורת, טס אלון מתל אביב לירושלים, נפגש שם עם מפקדי "הראל", חזר לתל אביב ביום בו הוטל עליו הפיקוד על "מבצע יפתח"³² וטס לגליל העליון. באיילת-השחר קיבל חדר עם שולחן וטלפון, והקים את מטה המבצע והחטיבה. את אורי יפה מינה לסגנו, את מולא כהן לקצין המבצעים ואת שלום רונן (רנטוביץ) מקיבוץ שמיר, מי שהיה מפקד פלוגה ט' של הפלמ"ח ב-1946, לקצין מנהלה. משה קלמן מונה למפקד הגדוד השלישי ומאיר דרזדנר לסגנו. ממטה הפלמ"ח בתל אביב הביא אלון את מזכירתו, שולמית נוביק, ואת מפקד מחלקת המסתערבים לשעבר, ירוחם כהן, שמונה לקצין-המודיעין של המבצע³³. שלום רונן אמר שהיו בצמרת חטיבת "יפתח" כמה "קליקות", ושהקליקה השלטת הייתה של יגאל אלון. כל אנשיה היו חברי הקיבוץ המאוחד³⁴. אבל אורי יפה, חבר קיבוץ מעוז-חיים (גם כן של הקיבוץ המאוחד) נוטרל, כי היה מוותיקי הפלמ"ח ולא נמנה על מעריציו של יגאל אלון. יפה טיפל רק ביישובים ובפעולות חי"ש, ולא שותף בתכנון ובפיקוד על המבצעים³⁵, אם כי באופן רשמי היה סגן מפקד המבצע. ימים אחדים אחרי שבא לגליל נפגש אלון עם הנציגים של יישובי הגליל. עין זיתים, ביריה וצפת היו במצור, ונציגיהן לא הגיעו לפגישה. נציגי היישובים ביקשו מאלון תגבורת באנשים ובנשק. "יגאל הקשיב ארוכות בשתיקה", כתב ירוחם כהן. "בתום דבריהם הסביר... כי 'מבצע יפתח'... לא נועד לתגבר את המערך ההגנתי של האזור, אלא ליטול את היוזמה ולהשתלט על הגליל העליון, לחברו עם עמק הירדן ולשחרר את צפת... בטרם יפוג תוקפו של המנדט הבריטי, כדי להיערך בעוד מועד מול המערכה הצפויה, עם הפלישה. יגאל הסביר כי אם יפצל את כוחותיו לתגבורות מקומיות, יאבד הוא את היוזמה, ואילו האויב יהיה בן-חורין לבחור לעצמו את מועד הפעולה ומקומה ואת השיטה. הוא הודיע למוזמנים כי לא זו בלבד שיש בדעתו לרכז לצורך המבצע את כוחות המגויסים של הגדוד השלישי של הפלמ"ח וכן גדוד מאנשי כרמלי בפיקודו של ישראל ליאור³⁶, אלא שהוא נזקק לתגבורת של גדוד נוסף. זאת ועוד, הוא פנה אל נציגי הקיבוצים שנכחו בשיחה וביקשם להעמיד לרשות המבצע חלק מאנשיהם על נשקם. למרות שלא השיגו את מבוקשם באנשים ובנשק חזרו הנציגים לבתיהם חדורי ביטחון, כי עומדים הם לפני מפנה. בפגישה זו הדביק יגאל אלון, בגישתו האופנסיבית, את הגליל כולו באופטימיות"³⁷. נתיבה בן-יהודה כתבה בספרה: "יגאל עשה איזה כישוף, ממש כישוף, מאלה שרק הוא יכול לעשות, היחידי בכל הארץ שיכול היה לעשות דברים כאלה, וכתוצאה מזה כל האצ"ל של צפת ושל כל הגליל העליון התאחדו איתנו תחת מטה אחד! אז היינו כולנו יחד, ההגנה, החי"ש, הנוטרים, האצ"ל, החי"ם והאזרחים, ואנחנו, הפלמ"ח! ואפילו שבט של ערבים, ערב אל-היב, גם היו בכוחותינו! בפעם הראשונה אחרי אלפיים שנה! וזה הוריד מהראש את כל הבעיות שהפירודים והחיכוכים האלה גרמו בכל שאר המקומות בארץ, וזה יצר אצלנו אווירה נהדרת של שיתוף, של כולם כאיש אחד"³⁸. ישראל ליאור כתב שמצב הרוח השתפר כשהופיע אלון בגליל, ושלא היה אחד שערער על מנהיגותו³⁹. אלון היה מודע לכך שיש גבול גם לכריזמה שלו ושאין הוא יכול לשנורר מצרכים מהקיבוצים. הוא ידע שבשלב הראשון של המבצע לא יקבל אספקה ממטה הפלמ"ח וגם לא מאגף האפסנאות של המטכ"ל, ודרושה תושייה אישית בעניין זה. ירוחם כהן כתב: "פניותיו החוזרות ונשנות של יגאל אל המטכ"ל להעברת כספים לא נענו... יגאל נהג בדרך האופיינית לו: הוא טלפן לידידו הטבריאני, מינוֹ גולדצווייג, וביקש ממנו גמילות חסד". כהן נסע לטבריה בלילה. גולדצווייג הוציא ממיטתו את מנהל בנק "אנגלו-פלשתינה", וזה הוציא מהבנק עשרת אלפים לירות, נתן אותן לכהן ולא ביקש ממנו קבלה⁴⁰. אלון כתב שנוכחות הבריטים בגליל השפיעה על כל שיקוליו. הבריטים שלטו על צומת הכבישים שליד ראש-פינה והפריעו לתנועה, ואלון השתדל להעלים מעיניהם את ריכוזי הכוחות ואת תנועותיהם, כדי "שלא יחששו שהכף עלולה לנטות לטובתנו", כניסוחו. כמו רוב מפקדי "ההגנה" ומנהיגי היישוב ראה אלון מזימות בכל מהלכי הבריטים, ואת נסיגת הצבא הבריטי מהגליל לפני סיום המנדט פירש כאות ל"ביטחונם המלא שניצחון הערבים מובטח". הוא גם נזהר שלא לספק לבריטים "אמתלה להישארותם בגליל"⁴¹. לימים הסביר: "הקו שלי היה להרחיב את שליטתנו בכל מקום שניתן, לשלוט על שטחים רבים ככל האפשר, על-מנת לבנות מערך הגנתי לקראת הפלישה. לכן הצדקתי פעולה אופנסיבית"⁴². ב-26 באפריל ירו ערבים על הרובע היהודי בצפת ועל בסיס הפלמ"ח בהר-כנען, פוצצו שני גשרים על הכביש הראשי, בין קיבוץ ג'יב-יוסף⁴³ לטבריה, תקפו את קיבוץ להבות-הבשן וירו על יהודים שעבדו בשדות הקיבוצים דן ודפנה. באותו יום פינו הבריטים אחד מבסיסיהם (לא העיקרי) ליד ראש-פינה, ואנשי "ההגנה" נכנסו אליו ללא הפרעה⁴⁴. אירוע זה והידיעות על תוכניות הפינוי של הבריטים הפיגו את חששותיו של אלון מפני כוונות הבריטים. הוא הבין שהבריטים יפנו בקרוב את כל הבסיסים באצבע-הגליל, ושהוא יכול לתקוף את הערבים לפני סיום המנדט, בלי חשש מתגובתם. ב"פקודת מבצע מספר 1", ששלח לחטיבת "יפתח" ב-27 באפריל, הגדיר אלון את מטרות הערבים: לנתק את הרובע היהודי בצפת ואת ביריה היהודית, עין-זיתים והר-כנען, מיישובי עמק החולה. בפקודה שקיבל ממנו משה קלמן כתוב שמגמת המבצע להשתלט על צפת וסביבותיה כדי שתהיה תנועה חופשית בין ישוב לישוב בגוש זה, ובין הגוש לעמק החולה. לשם כך על הגדוד השלישי של הפלמ"ח לכבוש את ביריה הערבית ולהרוס אותה ולכבוש את הכפר עין-זיתון ולהתבסס בו. "זמן, תוכניות וחסימות – בחר בעצמך"⁴⁵. נוסח זה של הפקודה מאשר את גרסת משה קלמן. הוא היה כמעט עצמאי במהלכיו. מפקד אחת הפלוגות בגדוד, ראובן נצר, העיד שיגאל אלון הודיע למפקדי הפלוגות על יעדי מבצע יפתח ללא הנחיות מפורטות⁴⁶. נוסח הפקודה גם מלמד שכוונתו של אלון הייתה להרוס כפרים ערביים ולגרש את תושביהם.

ב-27 באפריל פינו הבריטים את שדה-התעופה שליד מחניים ואת הבסיס שלידו, וחיילי חטיבת "יפתח" נכנסו לשם⁴⁷. לקראת פינוי המחנה הבריטי הגדול ביותר באיזור, מדרום-מזרח לראש פינה, שלח אלון כוח מהגדוד השלישי, בפיקודו של יצחק (איציק) הוכמן, לפרוץ אליו ברגע שיעזבו אותו הבריטים, ועד אז לחסום את כל הדרכים המוליכות אליו, חוץ מהדרך המובילה לכביש הראשי, שבה אמורים הבריטים לנסוע. אומנם ניסיון היומיים האחרונים לא ביסס את החשד שהבריטים מתכוונים למסור את המחנה לערבים, אבל אלון רצה למנוע הפתעה, והחשד היה נטוע בו עמוק. גבי ברשי, פקודו של הוכמן סיפר שהוא וחבריו הציעו לחיילים הבריטים לקיים תחרות כדורגל ב-27 באפריל, ושכוונתם הייתה להיכנס למחנה וללמוד אותו, אבל הבריטים ביטלו את התחרות. ב-28 באפריל בצהריים מסרו הבריטים את משטרת ראש-פינה לנוטרים היהודים, אביב קלר ומרסל טוביאס⁴⁸, שחנו במושבה⁴⁹, ואחרי הצהריים פינו את המחנה. הכוח של הוכמן נכנס אליו, ואיתו נכנס יגאל אלון. צריפים אחדים נשרפו תוך כדי פינוי, ואלון סבר שהבריטים מנסים להעלות באש את כל המחנה והורה לפקודיו לירות באוויר. הבריטים לא השיבו אש. למחנה ניתן שמו של פילון פרידמן שנהרג בהתקפה על משטרת נבי-יושע שבוע לפני כן⁵⁰. אנג'י קולר, מזכירתו של אורי יפה, סיפרה שעל קיר הצריף המרכזי במחנה היה כתוב באנגלית: Welcome Israel⁵¹. "כל הבריטים יצאו מהגליל העליון המזרחי", בישרה כותרת עיתון הארץ ב-29 באפריל. אלון ומפקדת מבצע "יפתח" עברו מאיילת-השחר למשטרת ראש-פינה, שקיבלה את השם "בית יפתח". ________ [בפרק הבא: כיבוש ברוטלי של הכפר הערבי עין זיתון על-ידי הגדוד השלישי הפלמ"ח וביזת הרכוש הערבי בכפר; טבח תושבים ושבויים ערבים על יד לוחמי פלמ"ח; צה"ל מטפח את עלילת הדם בדיר יאסין ומגמד את הטבח בעין זיתון; עדות קצינת הפלמ"ח נתיבה בן יהודה על התפקוד הפוליטי של מחלקת היסטוריה של צה"ל אחרי מלחמת העצמאות; סילוקי מהוראה בקורסים של התנועה הקיבוצית ביד טבנקין עקב חשיפת הטבח בעין זיתון וחשיפות אחרות.]

1. אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, תל אביב: הקיבוץ המאוחד 2004. 2. ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם יגאל אלון. 3. כינוי למטה הפלמ"ח. 4. יואב גלבר, למה פרקו את הפלמ"ח: הכוח הצבאי במעבר מיישוב למדינה, ירושלים: שוקן, 1968, עמ' 113. 5. שם, שם. 6. ירוחם כהן, לאור היום ובמחשך, תל אביב: עמיקם, תשכ"ט, עמ' 111. 7. ארכיון המחבר, סדרת הראיונות הנ"ל עם יגאל אלון. 8. ארכיון צה"ל, יומני טייסים, יומן הטייס משה פלדמן. 9. ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם אורי יפה. 10. ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם משה קלמן. 11. ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם מולא כהן. 12. קריית שמונה. 13. ארכיון צה"ל, תיקי "המועצה", מסאשה (אלון) אל ידין והלל (גלילי), 22 באפריל 1948. 14. בן-גוריון נתקע בירושלים לאחר ששיירת הראל שממנה ברח יצחק רבין לא חזרה לשפלה, בגלל הלם הקרב שבו היה נתון המח"ט. 15. ארכיון מורשת בן-גוריון, 155748. 16. ארכיון תולדות ההגנה, ארכיון גלילי, תיק 23, לגולני מהלל, 21 באפריל 1948. 17. שם, 22 באפריל 1948. 18. שם, 23 באפריל 1948. 19. כפר ערבי גדול בעמק חרוד, החלק המזרחי של עמק יזרעאל, סמוך לכביש מעפולה לג'נין, כשבעה ק"מ דרומית לעפולה. על אדמות הכפר הקימו משוחררי הפלמ"ח שלחמו בזרעין את הקיבוץ יזרעאל. 20. בן-גוריון ד., יומן המלחמה, משרד הביטחון, 1982, עמ' 371-370. 21. ירוחם כהן, עמ' 111. 22. ארכיון צה"ל, ארכיון פלמ"ח, לסאשה, גולני מועצה; מערכות, 263-4 יוני 1978. 23. שם, תיקי יפתח, יומן אלחוט יפתח 25 באפריל 1948, שעה 17.00. 24. הפלמ"ח היה החטיבה המגויסת של ארגון ההגנה ולכן הוא כונה בפני אנשיו "החטיבה". 25. ארכיון צה"ל, תיקי הראל, אל המועצה, עצמון מעמירם 26 באפריל 1948. 26. ארכיון צה"ל, תיקי המועצה, אל עמירם וחברים מעצמון, 27 באפריל 1948. 27. ארנן עזריהו, עוזרו של ישראל גלילי. 28. ארכיון המחבר, סדרת ראיון עם אורי יפה. 29. ארכיון צה"ל, תיקי יפתח, מעלי (מולא כהן), 25 באפריל 1948 אנטול, דווח על ביקור בגליל העליון; ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם משה קלמן; "המערכה על צפת", מערכות נ"ז, עמ' 31. 30. ארכיון המחבר, סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן. 31. ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם מאיר דרזדנר. 32. ארכיון צה"ל, תיקי שירות האוויר, יומן הטייס פנחס בן-פורת, 25 באפריל 1948. 33. ירוחם כהן, עמ' 112-111; ארכיון המחבר, סדרת הראיונות הנ"ל עם יגאל אלון, ראיון עם שלום רונן. 34. ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם שלום רונן. 35. ארכיון המחבר, סדרת הראיונות הנ"ל עם אורי יפה. 36. לימים תת-אלוף ומזכיר צבאי של ראשי הממשלות לוי אשכול וגולדה מאיר. 37. כהן, שם, עמ' 114-113. 38. בן יהודה, נ., "מבעד לעבותות", הוצאת דומינו, 1985, עמ' 236. 39. ליאור, י., "גדוד אלון בגליל המזרחי", בספר "אילן ושלח", משרד הביטחון, 1959 עמ' 149. 40. כהן, שם עמ' 115. 41. ארכיון צה"ל, תיקי יפתח, דווח אלון על הפעילות בגליל – יפתח והגורם הבריטי. 42. ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם יגאל אלון. 43. על אדמות הכפר הוקם הקיבוץ עמיעד. 44. ארכיון צה"ל, תיקי יפתח, דוח יומי על אירועי 26 באפריל 1948, תיקי גולני, אל גולני (משה מן) מאת עודד (אורי יפה) 26 באפריל 1948. 45. ארכיון צה"ל, אל עלי (קלמן) מאת יפתח (אלון), פקודת מבצע מס' 1, 27 באפריל 1948. 46. ארכיון המחבר, ראיון עם ראובן נצר. 47. ארכיון צה"ל, תיקי גולני, אל גולני מאת עודד, 27 באפריל 1948; "בינינו"\מס' 13, 9 במאי 1948. 48. סגן אלוף אריה טוביה לוחם, צנחן, מפקד, ואיש קומנדו. כונה "אבי הצנחנים". 49. דוד ניב. ראש פינה, עמ' 349. 50. ירוחם כהן, עמ' 114; ליאור י., שם, עמ' 150;, "בינינו" שם; ראיונות עם אורי יפה, גבי ברשי ויגאל אלון. 51. ארכיון המחבר, ראיון עם חנה קולר.