עיונים במחדל המודיעיני (חלק ג')

על המישורת כך לימד תיאורטיקן סיני: "מלחמה היא דרך רמייה. לכן, גם אם אתה יכול משהו, הראה ליריב כאילו אינך יכול; גם אם אתה משתמש במשהו, הראה לו כאילו אינך משתמש בו; גם אם תהיה קרוב, הראה לו כאילו אתה רחוק, פתה אותו ברווחים, שבש אצלו את הסדר - ואז קח אותו. אם אצלו הכל שלם, היה מוכן; לבש פנים של חדל-אישים והבא אותו לידי התנשאות. תקוף אותו, כשלא יהיה מוכן. התחל, כשלא יצפה. כל זה מספק ניצחון למצביא; אולם אין שום מתכון לעתיד". בערך כך פעלו הערבים ב"מישורת" של מסלולם למלחמה בחודשים ספטמבר-אוקטובר. הדרג המדיני-הצבאי הבכיר בישראל היה בו-בזמן חרד ומתנשא. היה לו הרבה מודיעין, אך טעה בהבנתו, ולבסוף - הוא סבר שהאויב העיקרי "לא יבוא". לא הכל היה "מחדל". לערבים היה לא-מעט מזל ולישראלים חסר ניסיון היסטורי בטיפול במשברים. בשורה התחתונה הם חשבו במונחים של תקדימים מעטים. בעבר הרגיעה "התגלגלה" למלחמה באטיות, ולישראל היה זמן להבין ולהתארגן. לאפשרות של הונאה לא הייתה ישראל ערוכה כלל. המשבר הקולני, שעורר סאדאת בחודשים אפריל-מאי 1973, שירתוֹ היטב. ברית-המועצות סיפקה לו נשק רב, היועצים הסובייטיים בדקו את מאזן הכוחות ברמה, והגיעו למסקנה, שסוריה מסוגלת לכבוש את הגולן במהלך קצר עד 36 שעות. נראה, שאת עיקר המאמץ נשאה על כתפיה מצרים - כלומר, סאדאת. את קיסינג'ר הוא למד היטב, וכבר ניצחוֹ במישור הדיפלומטי¹; את מערכת השיקולים במדינת ישראל הוא הצליח לשבש במידה ניכרת. עדיין עמדו לפניו הרבה משימות הכרחיות. סאדאת ואסד "סגרו" את הקצוות של התוכנית המשותפת למתקפה. כמה מדינות ערביות הוכנסו לסוד ברמה זו או אחרת. מרוקו, לוב, עירק ואפילו ערב הסעודית סיפקו יחידות לוחמות, שעברו ת"פ מצרים וסוריה, וזה הקטין את האפשרות של חשיפה למודיעין הישראלי. משהו דלף בכל זאת, דוגמת מטוסים מיראז' 5, שהעבירה לוב למצרים. התמונה הייתה חלקית מאוד, והמודיעין הישראלי התקשה לשלוט בריבוי הפרטים, כשה"אידיאולוגיה" דחפה אותו להרכיב את הפאזל הלא-נכון. לסעודיה היה, כמובן, תפקיד מיוחד: אתה סיכם סאדאת את הטכניקה של הפעלת "נשק הנפט", וגם הפעם הסכימו הסעודים לפעול לפי פקודותיו. "סוכן הצמרת" היה מעורב בדיון עם הסעודים, אך לא מסר למפעיליו מידע עליו.