עיונים במחדל המודיעיני (6)

רב-אלוף (מיל') צבי צור (צ'רה) – יועצו של דיין, ומי שהיה רמטכ"ל בתחילת שנות השישים – תפס את השור בקרניו: "נניח, אם באמת מתכוננים (הערבים) למלחמה, בוודאי רוצים לעשות אותה במפתיע ובאופן בלתי רגיל. עובדה, עד רגע האחרון לא יודעים ואולי באמת מתכוננים". דיין המשיך להתפלסף: "יכול להיות שהתרגיל שלהם זה כיסוי שאנחנו נחשוב שזה כיסוי". כנראה, התכוון שהמצרים מושכים את ישראל לתוך מלכודת פוליטית. כיוונו של צור היה קרוב, אך קצת שונה: "ברגע שהמצרים יֵדעו שזה מה שאנחנו חושבים - אולי יחשבו אחרת". הוא הציע להודיע לאמריקנים, כדי שאמריקנים יודיעו לרוסים, והרוסים יודיעו למצרים, ואלה "יחשבו אחרת". הצעתו הייתה נכונה משני טעמים, לפחות: בכל מקרה היה צריך להכניס את האמריקנים לתמונה, ולהתנתק מעיסוק בפינוי המשפחות. הבעיה הדחופה הייתה הערבים ולא הרוסים. לעצת צור היו שלושה ליקויים: הוא הניח שהפתעה היא הקלף היחיד של הערבים; כמו-כן, הניח שהרוסים "משחקים" לפי כללי ה"דטאנט", למרות שכבר היה ניתן להטיל בכל ספק מבוסס; ובעיקר, לא עשה את חשבון הזמן. ערוץ העברת המידע כלל, לפחות, שתי תחנות ממסר, ובכל תחנה היה צריך לשכנע את המקבל, ולסמוך על רצונו הטוב. פינוי המשפחות רמז די ברורות, שלרוסים יש אינטרסים משלהם, וישראל אינה מבינה אותם ברמה מספקת. בעצם, אך אחד לא עשה את "חשבון הזמן" ולא התעניין מתי עשויים הערבים לתקוף, גם אם סבירות התקפתם "נמוכה". דיין אימץ את עצת צור לשלב הבא, הפוליטי, של הדיון. הנוסח הלא-דיפלומטי, שהתכוון לשלוח לערבים היה: "איננו הולכים לעשות שום דבר ... נכנס להם ג'וק לראש". בכך, אגב אורחא, אימץ גם את גישת זעירא שהערבים חרדים מאתנו, ואין להם כוונות "עצמאיות" לתקוף. עם הסיכום הזה "הלכו לגולדה". הדיון בפורום שר הביטחון נמשך שעה בדיוק, בעשר התחילה התייעצות בלשכת ראש הממשלה, את הדיון פתח ראש אמ"ן. עבור גולדה מאיר ועבור חברי "מטבחה" היו אולי חידושים, אבל האחרים כבר שמעו את ה"הצגה" לפחות פעם אחת – זה לא היה סידור מוצלח. זעירא חזר על עמדות אמ"ן - כולל אלו, שכבר נפסלו בדיון הקודם. נתוני התצ"א הופיעו, ונעלמו מיד, והדיון התרכז בפינוי המשפחות. זעירא סיכם: מתקפה מצרית-סורית "לגמרי לא סבירה, אך אולי רוסים חושבים שבכל זאת אלה עומדים לתקוף, כיוון שאין הם מכירים טוב את הערבים". ייתכן שהיה נעים לשמוע, שאמ"ן יותר חכם מהרוסים, אך לא זו הייתה הבעיה. לסיום דבריו הזכיר זעירא את נסיעת ראש "המוסד" לפגישה עם סוכן הצמרת, כי בפורום הזה היה מותר להזכירו. לדבריו, מסר הסוכן "שהולך להיות משהו", וזמיר יבדוק את העניין. זעירא לא הבהיר, שדוּבר בהתרעה למלחמה. הרמטכ"ל אמר שהוא "עדיין חושב שהם לא עומדים לתקוף ... אם הולכים לתקוף נקבל אינדיקציות יותר טובות ... מבחינתם תהיה הצלחה אם נדע רק שתים-עשרה שעות קודם, ולכן נעשה סידורים ונקווה שתהיה לנו אינדיקציה יותר מוקדמת". התיאורטיקן הסיני לימד שאין "לקוות" אלא להתכונן. בחשבון הזמן לסיום התרגיל המצרי צה"ל כבר היה במסגרת "קטסטרופה" (פחות מ-24 שעות). דיין אמר: "הכנות נעשו, פרט לגיוס מילואים. אנחנו לא מודאגים בחזית המצרית. ברמת הגולן מודאגים כל השנה". מאיר העלתה על מסלול מעשי את הצעת צור. המסר לאמריקנים נשלח, הם בדקו את המידע, מצאוהו בלתי-דחוף, ולא העבירוהו לרוסים. ליתר דיוק, קיסינג'ר דיבר אישית עם השגריר הרוסי - כשעתיים לפני פרוץ המלחמה.

ב-11:30 התקיימה הישיבה האחרונה בדרג בכיר: ראש הממשלה כינסה את השרים, שהיו במקרה בתל אביב, ועדכנה אותם. היה משהו "מזויף" במעמד, כי השרים ה"חדשים" לא היו מודעים להתפתחות ובהיותם מופתעים, ודאי לא יכלו לתרום לבירור המצב, ולא לשם כך כונסו. השרים אישרו את הצעת גלילי להסמיך את ראש הממשלה לאשר לבדה גיוס מילואים, אם יהיה צורך. הרעיון היה נכון: לקצר תהליכים, אולם, היקף הגיוס לא נידון, וזה עיכב את המהלך בנקודה הקריטית. הדיון המפורט יותר בהרכב המלא של הממשלה נקבע לשבעה באוקטובר. בהחלטה זו הסתיים מרתון הדיונים. הפעילות שככה בהדרגה בפרוס ליל "כל נדרי". גולדה מאיר הלכה לביתה אחוזת ספקות וחששות. את השעות המעטות, עד צאתו מלשכתו, הקדיש הרמטכ"ל לעיון ברשימות הרכש ולרענון תוכניות הצליחה. כל זה היה חשוב, אך לא-רלוונטי למצב. קרה דבר הרסני: האנרגיה של המערכת הושקעה ב"חידת יציאת הרוסים". הציר ה"כאילו אינטלקטואלי" הוביל את המערכת ל"בועה" מנותקת מהמציאות. מהות האיומים ודרכי התגובה האפשריות נדחקו עד ש"יימצא הפתרון" לחידה האינטלקטואלית. זעירא הבטיח (או שיער), שהפתרון יימצא תוך זמן קצר. למעשה, הפתרון כבר התקבל בשעות המאוחרות באותו היום, אך לא הגיע למקבלי ההחלטות. במלים אחרות – מבחינה מערכתית טרם התקבל. רק בשעות הבוקר המוקדמות, בשישה באוקטובר נדקרה ה"בועה", והתפוצצה. את סיפור ה"דקירה" נשאיר לפרק אחר. עכשיו ננסה להבין את המהלך על סמך המידע, ולהרחיבו.

קולמוסים רבים נשברו ונשפך ים של דיו בניסיונות להבין איך ומדוע טעו אמ"ן, ראשי צה"ל וקברניטי המדינה, כל אחד לחוד וכולם ביחד. אין לנו יומרה להציג פתרון, ואפילו חושבים שאין פתרון אחד. אנו סבורים, שעיקר הטעות נעוצה במערכת ואף אם חלקו של מישהו בלט במיוחד - הרי המערכת אמורה למנוע את הטעויות הגסות ולבלום את המגמות האישיות ההרסניות. אם היא לא תפקדה - יש בה משהו פגום. לא נשתמש בביטויים מסוג "הייתכן?", או "הרי היה ברור!". מדובר במלחמת מוחות במסגרת מידע חסר ומוטל בספק, שלא לדבר על הונאות ועל הסוואות. קולטי מידע ומקבלי החלטות עמדו מול דילמות והוגבלו בזמן. הופעל עליהם מכבש אכזרי של לחצים תרבותיים ופוליטיים מבית ומבחוץ. לכן, הכל ייתכן, ושום דבר לא היה ברור ובטוח. עם זאת, ברור בדיעבד שנעשו שגיאות, והמערכת לא הייתה במיטבה - לשון נקייה עד מאוד. לכן, הנושא שלנו הוא: תפקוד המערכת בזמן המשבר של קיץ-סתיו 1973. במלה "משבר" התכוונו – מבלי להיכנס להגדרות – למצב, שהוא (א') כולל איומים, (ב') בעל אופי מתפתח, (ג') קצב התפתחותו עולה על הקצב של העבודה המינהלית ה"רגילה". אם "הממשל הרגיל" אינו עונה על הצורך, יש להעביר את הטיפול ל"צוות משבר" (Crisis Management Team - CMT), שתפקידו לקצר תהליכים בשני מסלולים: קליטת המודיעין והצגתו למקבלי החלטות. אנו מדגישים, מבחינת המערכת ה"רגילה" מדובר ב"שבירת כלים". לכן, צפויה "התנגדות שרידותית" ברמה זו או אחרת. יצוין ש"שיטת החרום" של צוות משבר הורסת את מכונת הממשל לטווח ארוך. לכן, בפירוש מדובר במבנה מינהלי זמני. מכאן ברור גודל האחריות בעצם ההחלטה להקים את צוות המשבר. כדי לקבל את ההחלטה, צריך לחוש והשתכנע שמדובר במשבר, לא להקדים ולא לאחר, לדעת מתי להתחיל ומתי לסיים. בעקרון, זה לא עסק לחובבנים, אלא למדינאים ברמה גבוהה – או ליחידי סגולה, הנקראים "גאונים". במובן הזה מצבנו היה בכי רע. המשבר התחיל "לבצבץ" בחודש ספטמבר – ולא אובחן. האפשרות של משבר נעשתה ברורה יותר עם תחילת התרגיל המצרי, אך גולדה מאיר הייתה באירופה, וכל החלטה חשובה נדחתה אוטומטית עד חזרתה ארצה. במקביל, הסתמנה בצמרת צה"ל מגמה של "דחיקה פסיכולוגית" של עצם אפשרות מלחמה. רק בשלושה באוקטובר חזרה ראש הממשלה.¹ לכאורה, סיבת חזרתה הייתה "צלו של המשבר". אבל למאיר הוסבר שבעצם אין משבר כלל, והיא אף שמחה לקבל את הסבר המרגיע – בנסיבות כאלה לא הוקם צוות משבר.

אמנם, נראה כי "זריקת ההרגעה" אינה מסבירה את המצב, גם לא עייפותה של ראש הממשלה. הממשל בישראל לא ידע להתמודד עם המהלך, שתכננו וביצעו נגדה שליטי ערב, ובעיקר סאדאת. רשימת התקדימים של ישראל כללה את ההתגלגלויות האטיות במלחמת העצמאות ובששת הימים, או פעולה יזומה ב-1956. אמנם, ב-1960 הופתעה ישראל קשות (משבר "רותם"), אך המשבר לא התפתח למלחמה, וטופל בעיקר בדיעבד ב"ניקוי יסודי" בתוך אמ"ן. סביר להניח, שתרבות הממשל בישראל לא הכירה את העבודה בצוות משבר; לכן, לא היה סיכוי לטפל במשבר באוקטובר 1973. ארבעה באוקטובר דמה במקצת לסיפור "רותם": המשבר התגלה, כביכול, כאזעקת-שווא, אבל היה ניתן להפיק ממנו לקחים לעתיד, מעבר לאופק הסכנה המיידית. בלט מאוד ההבדל בין פיקוד הצפון לבין פיקוד הדרום. הסברי אמ"ן לא הרגיעו את אלוף פיקוד הצפון, שידע איך "ללחוץ". כתוצאה מכך קיבל הגולן חיזוק ותגבור – אפילו על חשבון פיקוד הדרום, שמפקדיו "יישרו את הקו" עם אמ"ן ועם המטכ"ל. גם אם בסתר-לבם חשבו אחרת, זה לא היה רלוונטי. בר-יוסף ציין נקודה חשובה עד מאוד: בפיקוד הצפון לא שקעו באשליות, וצפו את המלחמה, השאלה היא – איזו מלחמה? הפיקודים היו ממודרים היטב זה מזה, ומפקדי הצפון ידעו אך מעט ממה שהתרחש בדרום. אם כן, הם קיבלו את הסברה "אין מלחמה עם מצרים". כלומר, ההיגיון אמר, שהסורים יעשו רק מאמץ מלחמתי מוגבל – "יום קרב", בעגה המקובלת. למרבה הצער, לא היה בישראל גוף, שחשב חשיבה אינטגרטיווית, ובעצם, ההצלחות הנקודתיות הושגו בערוצי היחסים האישיים. כוחו של הערוץ האישי מוגבל מלכתחילה, ובמקרה דנן שילמו מפעיליו על יוזמתם מחיר אישי כבד.

בארבעה באוקטובר בערב התקבלו אינדיקציות מדאיגות. כל אחת מהן הייתה בעלת עוצמה גדולה, ונוצרה "קפיצת מדרגה" בעצם סמיכותן. אולם לא היה גוף (צוות משבר) שקלט אותן והבהיר את המצב לדרג המדיני. גם במרתון הדיונים בחמישה באוקטובר לא עלה הרעיון להקים צוות משבר. אפשר להבדיל בין שני צוותים בשתי רמות שונות. עדיף היה, כמובן, שהצוות יוקם ברמה צבאית-מדינית באחריות ראש הממשלה (היוזמה יכלה לבוא גם משר הביטחון). גם צוות ברמה צבאית (אמ"ן ומטכ"ל) היה מועיל מאוד. כאן האחריות נופלת על הרמטכ"ל, שהיו לו מספיק קצינים בכירים כדי להרכיב קבוצת משבר פנים-צה"לית, כדי להזרים "דם חדש" למלחמת המוחות. האינדיקציות המכריעות הגיעו כבר בשעות הערב המאוחרות בחמישה באוקטובר (ראו להלן). קיצור תהליכים נאות יכול היה להעניק לצה"ל כמה שעות, שכל אחת הייתה חשובה מאוד. במבט לאחור, ברור שהדבר היה נתקל בהתנגדות פעילה, או ב"שביתה איטלקית" (סבוטאז') של צמרת אמ"ן. הרמטכ"ל היה חייב להסתכן במאבק כזה ולנצח בו. בפועל, גולדה מאיר הלכה לביתה מלאת דאגות ועם החלטה להעלות את הנושא הביטחוני בישיבת הממשלה בשבעה באוקטובר. כלומר, לא הייתה מודעת ל"קו האדום" של הפיכת התרגיל למלחמה. חוסר-המעש בולט מאוד בהשוואה לפרץ האנרגיה, שגילתה, כשעניין המלחמה "הוכרע" בשעות הבוקר המוקדמות למחרת. אלעזר נשאר בחדרו במטכ"ל עד תשע, ורענן את ידיעותיו על תוכנית הצליחה החדשה בדרום ועל רשימות הרכש בארצות-הברית. זעירא (ודיין) עזבו "כמה שעות לפני כן", כפי שכתב בר-יוסף.² אבל המידע המשיך לזרום. בין השאר, היו התרעות "כבדות", שלפחות בחלקן דרשו את טיפולו האישי. ברור שלזעירא היה קו טלפון חרום, ובאמצעותו הוא "בלם", או עיכב, את ההתרעות. אפשר לשער, שהונע על-ידי סיבות אישיות די מובנות, אבל צוות משבר קיים, בין היתר, כדי להקטין את השפעת הסיבות האישיות. גם בתוך המלחמה לא הוקם "קבינט מלחמה" בעל תגובה מהירה. כדי לקיים את העיקרון של עליונות הדרג הפוליטי, חיכו החלטות הדרג הצבאי לאישור הממשלה. אבל לממשלה לא היו ערוצי מידע בלתי-תלויים ולא מנגנוני הערכה וניתוח. הממשלה ניזונה מדיווחי הצבא, ולהלכה הוא הכתיב לדרג הפוליטי את ההחלטות. התוצאה היחידה של השיטה היו עיכובים, בזבוז זמן ותסכול מצטבר בשני הצדדים. אם נסכם את עניין צוותי המשבר, שלא הוקמו, ברור שחמישה באוקטובר הוא היום של המחדל האולטימטיווי. הדרג המדיני והרמטכ"ל ניזונו ממידע נכון לארבעה באוקטובר בליילה, שהיה בחזקת "מידע ראשוני". לא היה יסוד להניח, שזרם המידע ייפסק ו"ימתין" עד להתעדכנות הבאה לפי נוהל העבודה ה"רגיל", דהיינו עד מוצאי יום הכיפורים, כעבור כ-36 שעות. קשה להבין איך לא הוקם מנגנון כלשהו לקליטה/הערכה של מידע שוטף. מכאן נובעת מסקנתנו, ש"פילוסופיה" של טיפול במשבר לא הייתה ידועה בישראל.

שלוש "רשויות" מעורבות באופן נמרץ בקבלת החלטות ביטחוניות: הדרג הפוליטי, דרג המטכ"ל ואמ"ן שהוא קמ"ן של שניהם. שר הביטחון היה כעין ממשק בין הממשלה ובין הצבא. אמ"ן מתפקד כעין "משרתם של שני אדונים", או יותר נכון כקמ"ן של שני מפקדים. במצב הקונקרטי בוּדד ובמידה ניכרת מודר ונוטרל. זו הייתה בעיה בפני עצמה, אך גם בלעדיה שרשרת העברת המידע הייתה ארוכה מדי. כשאנו אומרים "מידע" אנו מתכוונים לצירוף של מידע גולמי ושל פרשנות. העניין הוא שבמעבר מחוליה לחוליה משתנה המידע במקצת: במעבר נוצר סינון, העובדות מתמעטות, והפרשנות נעשית יותר ויותר תיאורטית. אין מנוס מכך, וזאת אחת הסיבות מדוע בעתות משבר יש לקצר ערוצים. אם השרשרת ארוכה מדי, צרכן המודיעין נעשה תלוי בפרשנות היצרן. במלים פשוטות יותר – לצרכן כבר לא תהיה דעה משלו ואף לא היכולת להבין לעומק את המוצר המודיעיני. כשמקבלי החלטות אינם שותפים לפרשנות (חסרי דעה עצמית) מאבדות החלטותיהם בהכרח את האנרגיה.³ דבר אחר – אין אפשרות אפילו לאבחן את השגיאה של יצרן המודיעין, שלא לדבר על תיקון בפרק זמן רלוונטי.

אחרי ה"מבוא הפילוסופי" הזה נצטט מספרו של בר-יוסף: "אין להתעלם מהעובדה שהרמטכ"ל היה תלוי לחלוטין במודיעין שסופק לו על-ידי אמ"ן ... חשוב גם לזכור כי זרם הידיעות לא החל להידלדל בימים שלפני המלחמה אלא שנה לפני כן, עת נכנס זעירא לתפקיד ראש אמ"ן. בשנה זו נקבע דפוס פעולה שאותו הרמטכ"ל יכול היה לשנות, אך בחר לא לעשות כן".⁴ המלה "בחר" כוללת אולי איזה רמז, אבל ברור שתחת "צל המשבר" יש להחליף את ה"יכול" ב"חייב". עוד יש להוסיף, שהחלטות העמוקות ביותר התקבלו על-ידי הדרג המדיני, ומצבו כצרכן ה"שרשרת המודיעינית" היה גרוע לאין-שיעור ממצב הרמטכ"ל. מקבל ההחלטות האולטימטיווי הוא הצמד ראש הממשלה ושר הביטחון. לפעמים איש אחד (בן-גוריון ואשכול) אייש את שני התפקידים יחד. זה הקל על הממשל במסלול הצבאי, והקשה במסלול האזרחי.⁵ ב-1973 גולדה מאיר הייתה ראש ממשלה ומשה דיין היה שר ביטחון. היחסים ביניהם היו קורקטיים, מלווים בכבוד הדדי, אבל היה גם ריחוק ברור ללא תיאום מלא בעמדות. המצב השפיע ללא ספק בנקודה הקריטית בשלושה באוקטובר.

בכל מקרה ראש ממשלה חייב לחלק את זמנו בין הביטחון ובין מטלות אחרות, וחובה שיהיה לו חוג מומחים, המעורבים כמעט כמותו מבחינת חשיפה למודיעין ולשיקולים לכל הרוחב. בנוסף, בין ראש הממשלה ובין הדרג הצבאי מוצב צוות קציני קישור, שיכול לכלול את היועץ הצבאי וחייב לכלול את המזכיר הצבאי. כשאובחן גודלו של ה"מחדל המודיעיני", דיברו גם על משרת "יועץ לענייני מודיעין". לגולדה מאיר לא היה "יועץ צבאי". לגלילי ולאלון, שני השרים שנעזרה בהם בענייניט ביטחון, היה ניסיון אישי מהתקופה שצה"ל היה בחיתולי מיליציה, אבל הם היו אישים פוליטיים. אלוף (מיל') אהרון יריב, ראש אמ"ן הקודם, שימש כיועץ לענייני פח"ע (טרור), ולא למלחמה "אמיתית". תא"ל ישראל ליאור, המזכיר הצבאי של מאיר (ושל אשכול לפניה), הגדיר את תפקידו בפני ועדת אגרנט: "תפקיד זה מתבצע על-ידי כך שאני משמש כמקשר בין מערכת הביטחון ובין ראש הממשלה ולשכת ראש הממשלה. אני עומד בקשר 24 שעות ביממה עם מרכז הדיווח של אמ"ן ... הם עומדים אתי בקשר ועם הדיווח המבצעי.⁶ כל דיווח שאני מקבל בעל פה או בטלפון מועבר בהתאם לנושא לידיעת ראש הממשלה בכל עת, בכל מקום שהיא נמצאת. אני מקבל, מועבר אלי חומר בכתב, דוח יומי מבצעי שמסכם את הפעילות המבצעית. מועברים לקטים, סקרים של אמ"ן, של מודיעין, דוחות ודברים בעלי משמעות מיידית חיונית; מיד אני מביא זאת לידיעת ראש הממשלה בכל עת ובכל מקום. אני עומד בקשר עם המזכיר הצבאי של שר הביטחון, אין לי קשר ישיר עם צה"ל, זאת אומרת, אסור לי למעשה לפי הגדרות, שהוגדרו בזמנו בין שר הביטחון וראש הממשלה, שהייתה הפרדת בין ראש הממשלה ושר הביטחון, הגדרת הסמכות שלי רק לעבוד באמצעות לשכת שר הביטחון ולא ישירות דרך צה"ל, כדי לא לשבש את תהליכי העבודה".⁷ בהמשך הסביר ישראל ליאור, שאף נכח בישיבות המטכ"ל, אבל היה אסור לו להביע עמדה. ישראל ליאור ידע הרבה מאוד. בתוקף תפקידו נחשף לחומר ולשמות הכי רגישים ובמלואם. כנראה, גם השתתף בקבלת החלטות ברמה מסוימת (מעבר להגדרת תפקידו), אבל בסופו של דבר הוא ניזון ממה שסיפק לו אמ"ן; וראינו שהיה בערוץ הזה מידור מסוים ויצירת תלות. בלשוננו – היה קיים חסם בערוץ המודיעיני. בהמשך נראה דוגמה קשה של חסם כזה.

1. בשלושה באוקטובר, למעשה, כבר היו צריכים לקבל החלטות – כיוון שמשך גיוס "אופטימאלי" הוא 72 שעות, והתרגיל עלול היה להפוך למלחמה בתוך שלושה-ארבעה ימים. לכן, בשלושה באוקטובר כבר היה מחדל ברור. 2. בר-יוסף, עמ' 330. 3. על משקל הכלל של האסכולה הגרמנית לניהול צבא: "הפקודה מאבדת את האנרגיה, אם היא עוברת הרבה שלבים". 4. בר-יוסף, עמ' 272. 5. בקלאסיקה הסינית הדגישו מאוד את הצורך בהפרדה מוחלטת בין שני המסלולים בזמן מלחמה. עכשיו מקובל שה"יסוד האזרחי" ישלוט בצבא גם תוך כדי קרבות – לפחות, כך התנהלה, כביכול, מלחמת יום הכיפורים. סין הרעיון הזה נידון והתקבל כמתכון בטוח להרס המדינה. בקלאסיקה האירופאית היחס התבטא באמרה של קלאוזביץ: למלחמה אין היגיון משלה אבל יש לה דיוק משלה. בכל מקרה השאלה מתי ואיך עוברים ממצב שלום למצב מלחמה (עם הסמכויות המיוחדות למצביא), וגם איך נקבעות המטרות והמגבלות ("היגיון המלחמה") נשארו פתוחות, וכנראה לא בלי סיבה. 6. העדות מובאת כלשונה, לא כל משפטיה "ספרותיים" ולא רצינו לתקן בה אף מלה. 7. הפרוטוקולים של ועדת אגרנט, עמ' 472-470. בפרק הבא: חסימת מידע