עיונים במחדל המודיעיני (10)

ואם בענייני ריגול עסקינן, נתייחס ל"חידת" סוכן הצמרת ד"ר מרוואן אשרף. נטען, שהיה הטוב מבין סוכנינו וגם שהיה "סוכן כפול", שהוליכנו שלל בנקודה הכי חשובה של הקונצפציה (האווירית). ננסה להעריך את הנימוקים לכאן ולכאן. מרוואן אשרף הביא מודיעין מיוחד במינו, דוגמת פרוטוקולים אותנטיים של פגישות בין סאדאת ובין בכירים בברית-המועצות וגם פרטים צבאיים מאוד חשובים, דוגמת הספקת אמצעי גישור. הנתונים היו אמיתיים וערכם היה עצום, מכאן שהיה "סוכן אמיתי". אבל נניח שהיה "כפול". כל סוכן כפול חייב לספק מודיעין אמיתי וחשוב כדי "לקנות" את מפעיליו. השאלה אפוא היא "מאזן" המודיעין האמיתי שנחשף מול התועלת ב"כפילותו". נניח, שמרוואן אשרף היה כלי במשחק ההונאה של סאדאת. לכן, כדי להבין את המאזן, יש להבין את מהות המשחק הזה. זו קביעה "תיאורטית", כעין "תו"ל הסוכנים הכפולים". זעירא, אבי רעיון ה"כפילות", התכוון ל"קונצפציה של איזון אווירי", שאחרי ועדת אגרנט התקבלה כ"יסוד המחדל". ליגאל אלון הייתה ראייה רחבה יותר – ולדעתנו, נכונה יותר: "אינני משוכנע שהייתה קונצפציה אחידה כזאת. היו קונצפציות שונות".¹ כולן הסתכמו בכך, שמצרים לא תתקוף. איננו יכולים להעריך את חלקו של מרוואן אשרף בצמיחת הקונצפציה האווירית. לדעתנו, במאזן הכוחות של קיץ-סתיו 1973 לא הייתה לה משמעות של ממש. דווקא בתקופה זו "העלים" מרוואן אשרף כמה ידיעות מכריעות, וזה מחזק את טענת ה"כפילות". עד עכשיו החשבון פחות או יותר "שקול", אבל נשארת הנקודה הקריטית והיא ההתרעה האחרונה בפגישה בלונדון בחמישה באוקטובר בלילה. לכאורה, ההתרעה "קוברת" את התזה של "כפילותו", כי מרוואן אשרף העניק לצה"ל כמה שעות מאוד יקרות, ובלעדיהן תוצאות המלחמה היו הרבה יותר קשות לישראל. ובכל זאת, לדעתנו, הוויכוח לא הוכרע. זה אומר, שאנו מתכוונים "לתרץ" את ההתרעה גם במסגרת של ה"כפילות".

נפתח בסיפור מסין העתיקה. פעם אחד ממצביאיה המהוללים נתפס בעמדת חולשה. הוא היה בעיר נצורה עם כוח קטן מאוד, ולאויביו היה צבא גדול, והם היו מלאים רצון להורגו. סיכוייו הצבאיים זעירים לחלוטין. מה עשה? פתח את שער העיר, התיישב בסוכת השומר, והתחיל לנגן בחליל. סברו אויביו, שאמן התחבולות הכין להם מלכודת מהסוג הקטלני והחדש – והסתלקו. לדעתנו, מצבו של סאדאת היה קצת דומה למצבם. הונאתו-הסוואתו הצליחה מעל ומעבר למשוער: ישראל לא רק איחרה בתגובתה, אלא לא הגיבה כלל – האם הכינה לו הפתעה קטלנית? היעדר התגובה הישראלית עודד, אך גם עורר חשש.² על מרוואן אשרף הוטל להבין את המצב לאשורו בישראל. כדי לעשות זאת, היה עליו לדבר עם בעל מידע, דהיינו עם ראש "המוסד". מי שמקבל מודיעין, נותן מודיעין ולהפך, זה כלל בסיסי ואין מנוס מכך. מרוואן אשרף (וסאדאת שעמד מאחוריו) היה זקוק ל"סיבה לפגישה", וזו הייתה חייבת להיות מסוג "שאין לסרב לה" – דהיינו התרעה למלחמה, אבל כזו שיש עוד לדון עליה. מלת הקוד "כימיקלים", בהיותה התרעה כללית, התאימה לכך ללא ספק, בשיחה הביע מרוואן אשרף ספקות והיסוסים, זמיר כותב, שהתאמץ לא להסגיר למרוואן אשרף את הסוד הגדול של המצב, שאליו נקלעה מדינת ישראל. הכל מתאים, אבל זו רק אפשרות אחת. יש אפשרות אחרת, לא בהכרח סותרת. בהתרעה העמיד סאדאת את ישראל עם הגב אל הקיר. היה סביר שישראל תגיב בעצבנות, דהיינו תזניק את מטוסיה למתקפת-מנע, כפי שעשתה ב-1967. ההבדל היה שב-1973 הצבא המצרי היה מוכן לעמוד במתקפה ולגבות מחיל-האוויר הישראלי מחיר בלתי-נסבל. במקביל, התקפה מקדימה הייתה מסבכת את ישראל מול ארצות-הברית. מה היה יכול סאדאת להפסיד במתן התרעה? הוא כבר שׂם את עיניו בשיתוף פעולה עם ארצות-הברית, והניצחון הגדול בעצם לא היה מפריע לו, ואילו ניצחון קטן היה הצבא המצרי משיג גם עם ההתרעה. ההתרעה הייתה קריטית לסוריה, ולסאדאת לא הייתה כל בעיה לבגוד בבעלת-בריתו הצפונית, כפי שלא הייתה לו בעיה עם תוספת אבדות בקֵרב חייליו.

צריך להיות ברור – ניתחנו רק את המישור המודיעיני. ובו לא מצאנו את ההכרעה – היא צריכה לבוא מניתוח של כל מכלול הנתונים. אנו "משאירים" את הנושא לחוקרים אחרים, אך נתרום להם שיקול נוסף. אל"ם (מיל') יונתן לרנר כתב: "בתחילת חודש אוקטובר ... הייתי עסוק בשני עניינים – בפרשה הקשורה ללוב (שהביאה אותי להבין ש'המקור הבכיר', שהבכירים בינינו המתיקו סוד לגביו ולעברנו רק זרקו פירורים, הוא אשרף מרוואן), ובשיחות מסדרון על מה שקורה במצרים ובסוריה. שיחה אחת כזאת ... זכורה לי במיוחד. העלינו בה את העובדה שאין בימות לטקס הסיום של 'תחריר 41'. בכל התרגילים הקודמים היו בימות למכובדים שצפו בשלב האש. הפעם לא אותרו בימות כאלו. סיכמנו שזה סימן מחשיד. איש מאתנו לא צלצל בפעמון ההתרעה".³ דברים מעניינים מהרבה בחינות, אבל אנחנו מתעניינים כרגע ב"מקור הבכיר". אם התאפשר לקצין לחשוף את זהותו – גם האחרים היו יכולים לעשות כן. וביניהם, בין חבריהם, או בין חברי-חבריהם, הייתה יכולה להימצא "חפרפרת" מצרית, סורית, או סובייטית. תמיד יש לקחת בחשבון אפשרות כזו; ולכן, קיים "ביטחון שדה". האפשרות של חשיפת הסוכן מסבכת עוד יותר את היחס למידע שהביא, ומקשה על הסקת מסקנות על בסיס המידע הזה. עם זאת, נדגיש, כי במבחן התוצאה, "הציל" אשרף מרוואן את ישראל מתבוסה גדולה, ואִפשר לצה"ל לצלוח את התעלה במבצע "אבירי-לב". אם היה סוכנו של סאדאת, משלוח ההתרעה היה טעות. גם זה אפשרי. בכך נסיים את המאמר. מראש לא שאפנו להגיע ל"פתרונות", ואכן, אין בו "פתרונות". אנו מקווים, שהצלחנו לעשות רצוננו: להציג גישה חדשה, ולסמן כיוונים למחקר עתידי.

כיוון שהמאמר ארוך ובהכרח כלל הרבה פרטים, ראינו לנכון להוסיף סיכום, שיוסיף מבט על הנושא. נזכיר שוב - התרכזנו בממשק המידע בחיבור בין אמ"ן ובין הדרגים שמעליו, ובעיקר - הדרג המדיני. במבט הזה מתפקד אמ"ן כקמ"ן הממשלה ובמיוחד של ראש הממשלה (גולדה מאיר במקרה הזה). הזכות והחובה של החלטה סופית שייכות לדרג הזה (במידה מופחתת לרמטכ"ל), חובת אמ"ן להביא לפני מפקדו את המידע בכמות ובצורה מיטביות, על-מנת לאפשר ל(ראש) הממשלה להגיע להחלטה מיטבית.

אחרי "הקדמה" זו אפשר לגשת למלאכת הסיכום. בתחילת סתיו 1972 העביר סאדאת את עניין המלחמה למסלול המעשה. בדרך הטבע בהתחלה התפתחו העניינים בקצב אטי, ומכונת הממשל הישראלית עבדה היטב מול ההתפתחות החדשה. נדגיש, איננו עוסקים בהערכה הפוליטית של ההחלטות, אלא רק ב"עבודת המכונה" לכשעצמה. משבר אפריל-מאי 1973 ("כוננות כחול-לבן") מצד אחד שייך לקטגוריה של "עבודה תקינה". ואילו בצד הערבי הוא היה נקודת מעבר לשלב השני, השונה מהותית – נקודה זו לא נתפסה בישראל. הערבים (בעיקר סאדאת) סיכמו ביניהם ובינם לבין ברית-המועצות את הסידורים העקרוניים למלחמה."האריה החליט לטרוף את טרפו והתחיל להתגנב לעמדת הזינוק" – זו ספרות. ובלשון יבשה אנו מציינים שבין קבלת החלטה לתחילת הפעילות, הנושאת סימנים התרעתיים ברורים, הייתה, וחייבת הייתה להיות, תקופה של "רוגע" – "שקט לפני הסערה". אלה היו חודשי הקיץ, והצד הישראלי נפל לפח השקט. בתחילת חודש ספטמבר התחילה סוריה בהכנותיה, שבמקרה – או לא - הביאו לתקרית בשלושה-עשר בספטמבר (הפלת שנים-עשר מטוסים סוריים מול מיראז' ישראלי אחד). התקרית העניקה הסוואה טובה למהלך הסורי, ובלבלה את מוחם של אמ"ן ושל הממשלה, שקיבלה את גרסת אמ"ן. לקראת סוף ספטמבר ביקור חוסיין מלך ירדן. ביקורו נפל על-רקע של נסיעת גולדה מאיר לאירופה, וההקשר ודאי הקשה על קליטת התרעתו – מה עוד שבלאו הכי בישראל נשבה רוח הפוכה. יצוין, כי לו קדר, המזכירה האישית של גולדה מאיר (עובדת טכנית בהגדרת תפקידה), הציעה לבטל את נסיעתה - כנראה, קול יחיד, שלא נשמע. השיקול הקובע אמר, שסוריה לא תצא לבדה למאמץ רציני. היא זקוקה למצרים; ולכן, "סימני מצרים" קובעים את המלחמה האמיתית. השיקול היה נכון, ויש להניח שהיה ידוע גם לערבים. לכן, תוכנן שמצרים תעשה "ריכוז מהיר", במשך שבוע בלבד. תרגיל "תחריר 41" שימש כיסוי נוסף למהלך. מסגרת הזמן של התרגיל (שבעה ימים) בתוספת משך גיוס המילואים (שלוש יממות) השאיר לישראל רק יומיים-שלושה לקבלת החלטה מיטבית. הימים האלה התבזבזו בביקורה של גולדה מאיר באירופה. מה עוד שאמ"ן התבצר בעמדה "סבירות נמוכה", שהייתה לשון נקייה ל"אין מלחמה". בחזרתה ארצה (שלושה באוקטובר) נמסרה לגולדה מאיר הפרשנות ה"מרגיעה", שהתקבלה בסיפוק מופגן. כך, התבזבזו עוד יומיים (שלושה-ארבעה באוקטובר). כבר הודגש היטב, סדרי העבודה בממשק אמ"ן-ממשלה אינם תואמים את המציאות. פגישות על בסיס יומי לא הדביקו את קצב האירועים בצד הערבי ולמעשה גם אלו לא התקיימו. אחרי "עידכון ההרגעה" בשלושה באוקטובר בא "עידכון המתח" בחמישה באוקטובר. למעריך הלאומי (אמ"ן במקרה הקונקרטי) היו כבר כמה סימנים, שכל אחד מהם אמר "מלחמה" בסבירות לא-קטנה. לצירוף הסימנים היה תוצא (אפקט) מצטבר לכשעצמו, אבל אמ"ן הציג אותם בנפרד ובצורה שהתוצא המצטבר (סינרגטי) בוטל לחלוטין. היה צריך להבין מראש, שלא בהכרח תקבל ישראל "התרעה חד-משמעית". לאמור: המלחמה תפרוץ בתאריך מסוים ובשעה מסוימת. גם בעבר לא התקבלה התרעה כזו, אלא תיאור מציאות, שהיה צריך "לחתוך" אותה לכאן או לכאן על-ידי החלטת דרג מדיני. בשנת 1967 נחלץ הדרג המדיני נחלץ להחלטה על-ידי "מרד האלופים", כשש שנים אחר כך, בשנת 1973, תיעל אמ"ן את נתיב קבלת ההחלטות לבועה אינטלקטואלית של חידת פינוי המשפחות. את המצב פתר צבי זמיר, ראש "המוסד", ששלח מלונדון בשישה באוקטובר בשעות הבוקר המוקדמות מסר חד: מחר מלחמה. המסר נקלט בין שלוש לחמש בבוקר, ומכונת הממשל בישראל עברה למסלול מלחמה, הבאה בהפתעה גמורה, ומשחק ההתרעה של אמ"ן עבד למדור היסטוריה, לוועדת חקירה ממלכתית ולמחקר תיאורטי.

עד כאן תפקיד אמ"ן ואשמתו בפרשת ההפתעה. מה חלקה של הממשלה? הרי הייתה צרכן למודיעין, שסיפק לה אמ"ן, ובהחלט לא נתן לה כלים לקבל החלטה; ובעצם תיאר את המציאות כבלתי נדרשת להחלטה. זה נכון - וגם לא נכון. מפקדו של קמ"ן אינו במעמד של קונה, שבא לחנות, ואם אין בה סחורה, לא יקנה. הוא אינו "צרכן מודיעין" במונחים של מסחר, כי אם צד במשוואה המודיעינית. המפקד חייב להרגיש שהמידע שמספק לו הקמ"ן אינו מתאים למציאות, ולפעול עד כדי הדחת הקמ"ן ה"נרדם" (או ה"טיפש"). ידוע שהממשלה (והרמטכ"ל) לא עשתה כן - ונשאל אפוא: האם היו לממשלה הכלים לחוש, שהקמ"ן שלה נעשה בלתי-רלוונטי למצב? לדעתנו, התשובה היא כן רבתי, גם בהתחשב בכך שחלק המידע החיוני הועלם מהממשלה. בעצם, נוצר בישראל מצב מוזר: כתוצאה ממגעים בדרג דיפלומטי גבוה ביותר - דוגמת פגישות עם וילי ברנדט, או עם חוסין המלך – קיבלה הממשלה התרעות ביחס לכוונות ההתקפיות של סוריה ושל מצרים. גופי המחקר המודיעיני, שאמ"ן הוא רק אחד מהם, הזינו את הממשלה בפירושים מרגיעים או שתלו את ה"סכנה" ב"קיפאון הפוליטי", שכבר לא היה קיים. הפער הזה בהחלט סימן את הנקודה, שבה הדרג המדיני היה צריך להיכנס לעובי הקורה ולא לקבל "על-עיוור" את דעת הקמ"ן שלו. לכך צריך להוסיף גם את דאגתו ה"צבאית" של דיין לגולן. הדבר לא נעשה וחמור יותר - הדרג המדיני המשיך לעבוד בצורה של עידכונים על בסיס יומי או דו-יומי, גם לנוכח השינוי הדרמטי בנתונים בשטח. דוגמה מובהקת לכך היא ה"דילוג" בלוח הפגישות מחמישה לשבעה באוקטובר (מעל שבת, היא יום הכיפורים). בפגישת העידכון בחמישה באוקטובר קיבל הדרג הפוליטי סקירה "כנה" על פריסת צבא מצרים ("מספרי שבץ", בלשונו של משה דיין) - מידע חדש, שלא היה ידוע קודם - ואת "חידת" פינוי המשפחות. ראש הממשלה ידעה, כנראה, על הפגישה המתוכננת של ראש "המוסד" עם סוכן הצמרת בלונדון, אך רק ברובד העובדתי. הקישור בין נושא הפגישה ובין מידע בערוץ האמ"ני לא הוצג בפניה (ואולי זעירא אף העלימו גם מעצמו). בכל מקרה, היה מספיק חומר עובדתי, ולגולדה מאיר היה מספיק חוש ביקורתי כדי להבחין ב"פערים". דווקא נקודה זו מדגישה שהדרג הפוליטי העדיף להישאר בעמדה סבילה של "צרכן מודיעין"; וכך אפִשר לזעירא ליצור "בועה אינטלקטואלית" של חידת הפינוי, ולדחוק הצדה את הפריסה. במצב שנוצר, חייבת הייתה הממשלה לקחת חלק פעיל ביצירת המודיעין (ולא להישאר בעמדת הצרכן), כאשר אינטלקטואלית הייתה מסוגלת לעשות כן. אנו סבורים, שהרצון האישי (בגרסאות שונות אצל כל אחד) להימנע ממלחמה שיחק תפקיד גורלי בנקודה קריטית זו, אך, אין ספק שלא היה הסיבה היחידה. למצב תקדים בעבר הלא-רחוק: בשנת 1970, בשלב האחרון של מלחמת ההתשה, הופתעה ישראל כשיחידות סובייטיות הוכנסו למערך הפעיל במצרים עד רמת השתתפות פעילה בקרבות.⁴ לכשעצמה, האפשרות נצפתה ונדונה - בתוך אמ"ן ובין אמ"ן לממשלה. ההחלטה הסופית הייתה של הממשלה (ברוח אחת עם אמ"ן), והייתה שגויה. בכך לא היה צל של ספק, וגם אז המצב היה בגדר "חידה אינטלקטואלית". הממשלה ידעה אפוא שאמ"ן מסוגל לטעות במישור האינטלקטואלי ואף "למכור" את טעותו לממשלה. אבל התקדים לא הפך ל"פעמון אזעקה". שאלתנו היא: מדוע? תשובתנו תהיה כפולה: מצד אחד, אותו "רצון" להימנע ממלחמה, שהאפיל על כל שיקול אחר. בנוסף, מהטעות בשנת 1970 לא נולדה בסופו של דבר "קטסטרופה", שממנה חששו - "צה"ל התגבר". זאת, כמובן, השערה בלבד, וגם לנו ברור שהיו סיבות נוספות, לכן, רשאים הקוראים לדחות את השערתנו, אבל רצוי שיעמידו במקומה פתרון אחר. בקשר לאמ"ן גופו אנו מדגישים: בלי יחס לתכונות האישיות של אנשים מסוימים ולשגיאותיהם, עבד אמ"ן עם מידע בלתי-מאוזן. העדיפות הגורפת ניתנה למודיעין אותות (SIGINT) - האזנות בלשון הפשוטה - תוך המעטה שיטתית בערכם של מקורות אחרים. המצב לא נולד ערב המלחמה, אלא הושרש באמ"ן. בינתיים הנזק היה מועט אם בכלל, כשקצב אטי של כניסת מידע אִפשר לפצות על מגרעות המידע מבלי שהבחינו בכך. כצפוי, הבעיות הגדולות צצו בזמן משבר, כשהמידע התחיל להגיע ולהשתנות בקצב מהיר. אז הביא הליקוי ה"סמוי" לתוצאות הרות-גורל.

1. ברטוב, עמ' 326. 2. לפי צבי לניר, 1983. ההפתעה הבסיסית. מודיעין במשבר, חוסר התגובה הישראלית לפריסה המצרית הדאיג את המתכננים המצריים בחמישה-עשר הימים שלפני המלחמה (העורך). 3. בבטאון "מבט מל"מ", גיליון 67, עמ' 26. 4. לתיאור הפרשה – ראו דני שלום, 2007. רוח רפאים מעל קהיר; ודימה אדמסקי, 2006. מבצע קווקז.