כל ההערכות המוקדמות התבדו

ב-18 בפברואר 1947 הכריז שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, כי השיחות עם הערבים והיהודים נכשלו, וכי בעיית ארץ-ישראל אומנם תובא בפני האו"ם. כך הסתיים התהליך שהחל בפרסום "הספר הלבן" ב-1939 ונמשך ב"הצהרת בילטמור" ב-1942. לונדון חדלה להיות מרכז הפעילות של הדיפלומטיה הציונית. האסכולה הוויצמנית קיבלה מכת-חסד, וחיים ויצמן הרים אחרי כן את תרומותיו הגדולות לתנועה הציונית, לא בלונדון, אלא בוושינגטון ובניו-יורק. ובכל זאת היה לבריטניה תפקיד מרכזי במחצית הראשונה של מלחמת העצמאות, עד תום המנדט ועד הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948, בעצם נוכחותה בארץ ישראל. אלא שהשפעתה האסטרטגית פחתה מאוד, ואפילו השפעתה הטקטית הייתה מוגבלת, שכן מנהיגיה ביקשו להיפטר במחיר נמוך ככל האפשר מן "הצרה" הארץ-ישראלית. מסתבר שגם לאחר הצהרת בווין, וגם לאחר הדיון בפרלמנט הבריטי – אחרי שבוע שבו תמכו כל הצירים בעמדת הממשלה – עדיין היו במשרד-החוץ הבריטי אנשים שראו בהודעה על הפניה לאו"ם צעד טאקטי, וקיוו כי ארצות-הברית, היהודים והערבים, יבקשו מבריטניה לחזור בה. קצינים ופקידים בריטים במזרח התיכון רקמו תוכניות ובחשו בקלחת האזורית, בהנחה שבריטניה תמשיך לשלוט על ארץ ישראל עוד תקופה ארוכה. בייחוד מדובר בראש המודיעין הבריטי במזרח התיכון, הבריגדיר אילטיד קלייטון. יומיים אחרי הדיון בפרלמנט, הציע בווין לשגריר בריטניה בוושינגטון "לא להתייאש מפתרון הבעיה בלי עזרת האו"ם."¹ תקוות הדיפלומטים הבריטים נכזבה. והישגם היחיד היה "הבנה" עם האמריקנים, שלפיה לא כדאי להעלות את הבעיה במועצת-הביטחון – שבה היה לברית-המועצות מעמד נכבד מאוד – ורצוי להביא אותה לעצרת הכללית. אשר בה – קיוו – תתקבל החלטה שאינה נוגדת את האינטרסים של שתי המעצמות.² בווין לא הבין שלפחות בעניין ארץ-ישראל, האינטרסים של בריטניה וארה"ב אינם חופפים.

הבעיה הארץ-ישראלית הגיעה לדיון בעצרת הכללית של האו"ם בדיוק שנתיים אחרי ייסודו (האו"ם נוסד בוועידת סן-פרנסיסקו, באפריל-יוני 1945). האו"ם היה עדיין ארגון צעיר וחסר-ניסיון, ורק חמישים וחמש מדינות היו חברות בו: היו אלה המדינות שנמנו – או שנמנו כביכול – עם המנצחות במלחמה נגד גרמניה הנאצית. מראשית צעדיו רבץ עליו הנטל של כישלון קודמו, חבר הלאומים, ושל המלחמה הקרה בין המזרח למערב. שני עקרונות יסוד של האו"ם הם – יישוב סכסוכים בינלאומיים בדרכי-שלום, והימנעות מאיום או משימוש בכוח נגד שלמותה הטריטוריאלית, או נגד עצמאותה של מדינה כלשהי. עד תחילת 1947 כבר ניסה האו"ם ליישב כמה סכסוכים: המלחמה בין כוחות פרו-מערביים לבין כוחות קומוניסטיים ביוון; הסכסוך האירני-סובייטי: תלונות סוריה ולבנון נגד בריטניה וצרפת. מעמדו התגבש כבורסה פוליטית בינלאומית, שלא מתקבלות בה החלטות מנוגדות לעמדת אחת ממעצמות העל. בתקופת "המלחמה הקרה" הייתה חשיבותו העיקרית כמאפשר הידברות, ולעיתים כמאפשר הסדר בין הגוש המערבי לגוש המזרחי. מנהיגי הציונות התייחסו להעברת בעייתם לאו"ם ברגשות מעורבים, ואפילו בהסתייגות. כמה מהם חששו שחמש מדינות ערב, החברות בו, תיעזרנה במדינות החפצות בידידותן ותשגנה החלטה אנטי-ציונית. כמה מהם העריכו שמדינות דרום-אמריקה, הנתונות להשפעת הוותיקן, לא תצבענה בעד הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל – הולדת הנצרות – מתוך המתנגדות לשליטה יהודית במקומות הקדושים לנצרות; היו שסברו כי מדינות חבר-העמים הבריטי תתמוכנה אוטומטית בבריטניה בהתנגדותה לחלוקה: לרבים מהם היה ברור שברית-המועצות וגרורותיה תתמדנה בעמדתן האנטי-ציונית, מבלי שהם הבינו את המניעים היסודיים למהלך של שליטהּ של הגוש הקומוניסטי, יוסף סטלין.³ כל ההערכות המוקדמות הלל התבדו עד-מהרה, כברוב המקרים האחרים, משום שהמעריכים לא הבינו (וממשיכיהם אינם מבינים עד היום) את עקרון השרידות ואת הפילוסופיה של הביטחון, העומדים ביסודה של המציאות. מכיוון שהניצחון באו"ם לא היה מובטח, החליטה ההנהגה הציונית לעשות מאמץ להוציא מתוק מעז, ולרכז את מאמציה בזירה זו. לעומת זאת היה יחסו של המחנה הערבי לטיפולו של האו"ם, שלילי, עוין או אדיש-כביכול. זאת הייתה אחת מטעויותיהם הגדולות של הערבים, ולעומת זאת אחת ההחלטות המוצלחות ביותר של בן-גוריון וחבריו.

בעשרת השבועות שבין פניית בווין לאו"ם, ובין פתיחת דיוני העצרת, נמשכו בארץ-ישראל המאבק המזוין נגד הבריטים על-ידי אצ"ל ולח"י ומאמצי ההעפלה על-ידי "המוסד לעליה ב'" של ארגון ההגנה. "המוסד לעליה ב'" הביא לחופי-ארץ-ישראל באותה תקופה ארבע אניות, ובהם חמשת אלפים שבע מאות תשעים וחמישה מעפילים. הבריטים תפסו את כולן, ורוב המעפילים נשלחו למחנות-מעצר בקפריסין. אצ"ל הביא אונייה אחת ("בן-הכט") עם שש מאות מעפילים. גם הם נתפסו ונשלחו לקפריסין.⁴ 12 יום לפני פתיחת הדיונים, הוציאו הבריטים בתליה ארבעה חברי אצ"ל: יחיאל דרזנר, מרדכי אלקושי, אליעזר קשאני ודב גרונר. ואחרי חמישה ימים התאבדו שני נידונים-למוות, משה ברזאני, לוחם לח"י, ומאיר פיינשטיין, לוחם אצ"ל. השניים הניחו רימון-יד על חזם, התחבקו והציתו את הפתיל בסיגריה.⁵ נתן אלתרמן ביטא תחושת רבים, כשכתב ב"טור השביעי" שלו ב"דבר", עיתון פועלי ארץ-ישראל: "אל נסב עינינו. בתא הדמים / שעת קרבן בערה, לא דועכת... בשעות שכאלו מפסיד את הקרב / האויב החורק שינים."⁶ העלייה הבלתי-לגאלית, ההתנגשויות בין השלטון למעפילים, ניצולי השואה, ההוצאה להורג של ארבעת האסירים, והתאבדות שני חבריהם בכלא, כל אלה הסעירו את דעת-הקהל העולמית ומשכו את תשומת-הלב של אמצעי-התקשורת לארץ-ישראל, שאותה ניצלו המנהיגים הציונים בהצלחה רבה. המושב המיוחד של עצרת האו"ם נפתח ב-28 באפריל. החזית המאוחדת של חמש החברות הערביות הציעה סעיף נוסף לסדר-היום: סיום המנדט על ארץ-ישראל והכרזה על עצמאותה. ההצעה נדחתה. מהלך ערבי זה סייע מאוד לנציגי הציונות, שכן מדינות-ערב דרשו כי מוסדות האו"ם ישמעו את דבר נציגי ערביי ארץ-ישראל. ולשם איזון קיבלו גם נציגי הסוכנות היהודית רשות להשמיע את דברם. עד אז היה רק לנציגי הצד הערבי ייצוג בעצרת; מעתה היו לנציגי הסוכנות כמעט כל הזכויות, חוץ מזכות-ההצבעה. בדיוני העצרת הכללית, בסתיו 1947, הפיקה משלחת הסוכנות היהודית, ממעמדה המיוחד, "יתרונות שהוכחו כמכריעים."⁷

ב-4 במאי, שבוע לאחר התחלת הדיונים, ביצע אצ"ל את אחת מן הנועזות שבפעולותיו נגד הבריטים: לוחמיו פרצו למצודת כלא עכו, שבה שמרו מאה וחמישים שוטרים על שש מאות אסירים, וחילצו משם עשרים אנשי אצ"ל ושבעה אנשי לח"י. שלושה מהמתקיפים ושישה מהעצורים נהרגו בפעולה זו. שמונה נתפסו, וכמאתיים אסירים ערבים – שלא מעטים מהם ישבו בכלא בגלל פרעות ביהודים – התחמקו מהכלא בהזדמנות זאת. מפקד הפעולה, דב כהן. נהרג.⁸ לפריצה לכלא עכו הייתה השפעה מכרעת על המהלכים לסיום המנדט הבריטי בארץ-ישראל ולהקמתה של מדינת יהודית עצמית. היא הוכיחה שהבריטים בארץ ישראל אינם מסוגלים להתמודד עם אצ"ל ולח"י, במסגרת האילוצים שכפתה עליהם הממשלה הבריטית והנסיבות הבין לאומיות.⁹ בייחוד השפיעה הצלחה זאת על שליט ברית המועצות, יוסף סטלין, שביקש לסלק את הבריטים מן המזרח התיכון, במסגרת המלחמה הקרה שהתחוללה אז בין המערב למזרח. סטלין העריך כנראה שמי שפרץ לכלא עכו יוכל לסייע לסובייטים לסלק את הבריטים מן האזור, ולכן הכריע בעצרת בעד תמיכה בהקמתה של מדינת ישראל. כך סייע מפקד אצ"ל, מנחם בגין, למאמצים המדיניים של בן-גוריון, מבלי שהיהודים הכירו בתרומתו זאת, לא אז, ולא אחר כך. כך גם לא הבינו זאת תומכיו. חוסר הבנה בתחום זה מאפיין אותם עד עצם כתיבת שורות אלה, בזמן מערכת הבחירות הכלליות לכנסת, פברואר 2015. יחד עם הפריצה לכלא, נהירת העולים לארץ-ישראל, האש שאחזה בארץ, נחישות רצונם של היהודים ומצב העקורים במחנות באירופה, כל אלה השפיעו על עצרת-האו"ם. ב-14 במאי 1947, יום לפני נעילת דיוני העצרת ושנה בדיוק לפני הכרזת העצמאות של מדינת- ישראל, הודיע תת-שר-החוץ הסובייטי, אנדריי גרומיקו, בעצרת, כי ברית-המועצות תומכת בשאיפת היהודים להקמת מדינה משלהם, וכי מאחר שהפתרון הטוב ביותר – מדינה דו-לאומית – אינו אפשרי, תומכת ברית-המועצות בחלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות עצמאיות. במהלך דרמטי זה כבש גרומיקו בסערה את אהדתו של הקיבוץ היהודי הענק של ניו-יורק.¹⁰ כך השיגה ברית-המועצות לפחות אחת ממטרותיה: אהדת יהדות ארצות הברית, שלפחות מאז מלחמת העולם הראשונה נחשבה לבעלת השפעה גדולה על המדיניות האמריקנית.¹¹ היה זה אחד השיקולים שגרמו לבריטים להתנגד לחלוקה – הערכה שהמדינה יהודית תצטרף לגוש הקומוניסטי ותגרם להרעת מצבו של המערב במלחמה הקרה בין הגושים. הזהות בין עמדותיהן של שתי מעצמות-העל שינתה את כיוון המהלכים ההיסטוריים, והקמתה של מדינת ישראל נראתה עתה סבירה, אף שהציונים נתקלו במכשולים, כמעט בלתי-עבירים – אחדים מהם בזירת האו"ם – לפני שהגיעו אל המטרה.

באותו יום החליטה העצרת להקים את אונסקו"פ ("ועדה מיוחדת של האומות המאוחדות לעניין ארץ-ישראל")¹² שהוסמכה "לחקור את הבעיות והנושאים השייכים לשאלת ארץ-ישראל, לנהל את חקירותיה בארץ-ישראל ובכל מקום אחר שייראה לה, "ולהציע פתרון לבעיה, בדוח שתגיש עד 1 בספטמבר. חברי ועדה זו היו נציגי אחת-עשרה מדינות, שלא היו בעלי אינטרסים מעצמתיים במזרח-התיכון, ולא היה להם מעמד בינלאומי בכיר, ושאף אחת מהן לא הייתה חברה במועצת הביטחון, וששיקפו את הרכב העצרת: אוסטרליה, אורוגוואי, אירן, גוואטמלה, הודו. הולנד, יוגוסלביה, פרו, צ'כוסלובקיה, קנדה ושוודיה. יושב-ראש הוועד היה נציג שוודיה, השופט אמיל סאנדסטרום. לכל אחד מחברי הוועדה היה סגן בן-ארצו. נוסף על אחד-עשר חברי הוועדה ואחד-עשר סגנים, היו לה שלושה מזכירים: המזכיר הראשי, ד"ר ויקטור הו, דיפלומט סיני ותיק ששלט בצרפתית, באנגלית, ברוסית ובגרמנית, ושיחסיו עם נציגי שני הצדדים היו רשמיים, קורקטיים, ואפילו קצת מסויגים; ד"ר גרסיה רובלס, שטיפל בהצלחה בהיבט הארגוני של הוועדה: והכוכב, שגנב כמעט את כל ההצגה, האמריקני שחור העור, ד"ר רלף בנץ'. "כושי אמריקני זה צלל מיד כוותיק ומנוסה לנבכי הבעיה המסוערת, ומיד הפליא את הכול בהבנתו, בעמקותו ובהתלהבותו לעבודה," כתב דוד הורוביץ, אחד מאנשי-הקשר של הסוכנות היהודית לוועדה. "פקחותו המפליאה. מהירות תפיסתו העמוקה והמבריקה, ועל כולן פעילותו הנמרצת של אדם זה, עשו רושם כביר. חשתי בו מיד אותה רוח העשויה להניע את גלגלי הוועדה כולה בעבודתה, ולהיות רוחה החיה והמחיה." אפשר לשער שהיה לבנץ' עוד תפקיד, סמוי: הוא היה מעין חבר-הוועדה השנים-עשר במספר, וצינור מידע והשפעה בין הוועדה למשרד-החוץ האמריקני, ובייחוד בין הוועדה לאחראי על הקשרים עם האו"ם, דין ראסק. רלף בנץ', בוגר אוניברסיטת הרווארד ובית-הספר הלונדוני לכלכלה, לימד מדעי המדינה והיסטוריה קולוניאלית בהרווארד. בימי מלחמת העולם ניהל את מחלקת אפריקה והמזרח התיכון, באגף החקר של המשרד לשירותים אסטרטגיים (המודיעין הצבאי), והיה אחד מאנשי הצוות של דין ראסק, שבעצמו היה מעוזריו הקרובים של הרמטכ"ל ג'ורג' מרשל. אחר-כך מילא בנץ' תפקידים שונים במשרד החוץ, וכשהוקם האו"ם, הצטרף למנגנונו, והיה מנהל אגף הנאמנויות במזכירות האו"ם, שהחליף את אגף המנדטים בחבר הלאומים. ב-1947 מונה דין ראסק למנהל האגף לעניינים מדיניים מיוחדים במשרד החוץ האמריקני ולאחראי על הקשרים עם האו"ם. גם ראסק וגם בנץ' נמנו עם "האסכולה הרפורמית" במשרד החוץ, שדגלה בחיזוק האו"ם על חשבון המדיניות הקולוניאלית של המעצמות האירופיות. אנשי אסכולה זאת קיבלו גיבוי מלא משר החוץ ג'ורג' מרשל, ידידו של ראסק, ונטו לפתרון האו"ם לבעיית ארץ- ישראל, ולסיום שלטון הבריטים בארץ. נראה שהיה קשר שוטף בין בנץ' לראסק, כל ימי עבודת הוועדה.¹³ מנהיגי הציונים לא היו מרוצים מהרכב הוועדה. ב-23 באפריל אמר משה שרת לתת-שר-החוץ האמריקני, דין אצ'יסון, ולראש מחלקת המזרח-הקרוב, לוי הנדרסון, כי הסוכנות מתנגדת להרכבת הוועדה מנציגי מדינות קטנות וניטראליות, וכי לבעיית ארץ-ישראל נדרשות החלטות קשות, שרק המעצמות הגדולות מסוגלות לקבל אותן. אמנם, הסוכנות מעדיפה שהרוסים לא ישתתפו בוועדה, אך ועדה עם הרוסים טובה מוועדה בלי האמריקנים. שרת ביקש שיאמר לו בפירוש אם מדיניותה של ארצות-הברית כלפי התוכניות של הציונים היא חיובית; אחרת, אמר, "מצבנו נואש, מפני שאין לנו ידידים במעצמה אחרת."¹⁴ דברים דומים אמר אבא הילל סילבר לשר-החוץ ג'ורג' מרשל ב-19 ביוני: "ועדת אונסקו"פ היא פוליטית. ואם ארצות-הברית לא תשפיע עליה בכיוון חיובי, יש חשש שהיא לא תציע פתרון, ושהעניין יידחה."¹⁵

החששות של שרת וסילבר, מפני נציגי המדינות הקטנות לא אומתו. מי שקורא, אחרי שישים ושמונה שנים, במסמכי הסטייט-דפרטמנט, מגיע למסקנה שאילו היה הדבר תלוי בארצות-הברית, ספק אם הייתה מציעה חלוקה. עמדותיהם של רוב אנשי משרד-החוץ ומשרד ההגנה האמריקנים היו קרובות לאלה של בריטניה, ואילו הבית-הלבן היה חשוף ללחץ הציונים. העמדות בתוך ארצות-הברית היו, אפוא, שקולות, והנשיא טרומן היסס. מצב-דברים זה לא היה די נהיר אז למנהיגים הציונים, ונראה שהם העריכו את כוחם של סילבר, ניומן וחבריהם, כגדול משהיה באמת. על-אף היסוסיהם והסתייגויותיהם, שיתפו ראשי הסוכנות פעולה עם ועדת אונסקו"פ, והשתדלו לשכנע את חבריה בצדקת עניינם. מנהיגי הערבים ונציגי שלטונות המנדט החרימו את ועדת אונסקו"פ, או העידו בישיבותיה כמי שכפאם שד, וכך איבדה הקואליציה האנטי-ציונית נקודות אחדות, כבר בשלבי הפתיחה. ב-16 ביוני התכנסו חברי הוועדה לישיבתם הראשונה בירושלים. בו ביום דנו הבריטים למוות שלושה חברי אצ"ל שהשתתפו בפריצה לכלא עכו – אבשלום חביב. יעקב וייס ומאיר נקר – אף שעצרת האו"ם ביקשה מהם להימנע משימוש בכוח ומכל פעולה "העלולה לגרום אווירה של משפט קדום בעניין יישוב בעיית ארץ-ישראל."¹⁶ הייתה זאת סטירת-לחי לוועדה. משפחות הנידונים וגורמים אחרים ביקשו ממנה להתערב, אך השלטונות הבריטיים דחו בקרירות את בקשותיה וטענו שאין לה זכות להתערב ב"הליך משפטי מקומי רגיל. הם היו מעוניינים להוכיח לעולם ש"עסקים כרגיל", ואולי רצו להוכיח לחברי הוועדה כי היהודים עדיין אינם בשלים לשלטון ריבוני. מזכיר המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, זאב שרף, כתב ב-17 ביולי לנציג הסוכנות בארצות הברית, אליהו אילת: "נכנסנו למעגל חדש מצד הפורשים. יש לנו ידיעה ברורה כי כך היה רצון הרשות. הרשות לא רוצה הפוגה, והפרישה נענתה לה... לו הייתה הרשות רוצה במעט שקט, הייתה נותנת חנינה לשלושה, ואז ייתכן שהיינו משיגים הפוגה עד אחרי הדיון באו"ם."¹⁷ כל ימי שהותה של ועדת אונסקו"פ בארץ-ישראל שררה בה אווירת ערב ההוצאה להורג. ב-29 ביולי נתלו השלושה. בתגובה חטפו אנשי אצ"ל שני סמלים בריטיים – קליפורד מרטין ומרווין פייס – ותלו אותם.¹⁸ תליית הסמלים הכתה בהלם את הציבור הבריטי, גל-זעם שטף את בריטניה. תקריות אנטישמיות אירעו במנצ'סטר, בליברפול ובמקומות אחרים. בדיון בפרלמנט בעניין זה הייתה הסכמה כללית: יש להוציא את הצבא הבריטי מארץ-ישראל במהירות האפשרית.¹⁹ המשלחת הבריטית בעצרת האו"ם קיבלה כמה תזכירי-רקע. ובשולי אחד מהם ביקש ממנה שר-המושבות, קריץ'-ג'ונס, לזכור את רגשות העם שבאו לביטוי בדיון בפרלמנט.²⁰ ד"ר מיכאל כהן העריך: "בלי לעסוק בהיבט המוראלי... אין ספק שתליית הסרג'נטים הייתה המעשה בעל ההשפעה הרבה ביותר בתקופת המאבק היהודי נגד המנדט. למרות מיעוט כוחם של אצ"ל ולח"י ביחס ל"הגנה", הרי מעשיהם הקיצוניים עשו רושם רב בבריטניה. היה להם ערך רב, בצד גורמים אחרים, בתהליך נסיגת הבריטים מן המנדט. ב-1978 ראיינתי באנגליה את גנרל גורדון מקמילן, שפיקד אז על הצבא הבריטי בארץ-ישראל. שאלתיו מה הייתה בעייתו הצבאית העיקרית: עליה ב' או טרוריזם? הוא השיב ללא היסוס: "אי-היכולת לשמור על הסדר מפני הטרוריזם."²¹ ב-1949 העריך מי שהיה עוזרו הראשי של המזכיר הראשי לממשלת-המנדט, קולונל ארצ'ר קסט: "תליית שני הסרג'נטים הבריטים גרמה את יציאתנו (מארץ-ישראל) יותר מכל דבר אחר."²² להתבטאות זאת יש משמעות רבה בוויכוח המתנהל מאז במדינת ישראל: מי גירש את הבריטים מן הארץ. שאיפת הסוציאליסטים הציונים להמעיט בתרומת מאבקם של אצ"ל ולח"י לסיום המנדט, גרמה להתעלמות ממיקומה של מלוחמת הטרור. התעלמות זאת השפיעה לרעה, באופן קריטי, על החשיבה של מערכת הביטחון של ישראל במלחמתה בטרור הפלשתיני.

מיזם תעמולתי ציוני, שהשפיע מאוד על ועדת אונסקו"פ, היה פרשת אניית המעפילים של ה"הגנה", "אקסודוס 1947" ("יציאת אירופה"). ב-18 ביולי התקיפו משחתות בריטיות את "אקסודוס" סמוך למים הטריטוריאליים של ארץ-ישראל. לאחר מאבק אלים, השתלטו אנשי קומנדו בריטים על הספינה והובילוה לנמל חיפה, שם הועלו המעפילים על ספינות-גירוש ונשלחו חזרה לאירופה, ב-20 ביולי. יו"ר ועדת אונסקו"פ ושניים מחבריה היו עדי-ראייה לאירועים אלה. "זאת העדות הטובה ביותר שבאה לפנינו," אמר הנציג היוגוסלבי, ויואלאדו סימיץ'.²³ הכומר הפרוטסטנטי האמריקני, ג'ון גראואל, שהצטרף להפלגת "אקסודוס" מטעמים הומניטריים, ירד אל החוף. הוא התייצב בפני הוועדה והעיד על מה שראו עיניו. פרשת "אקסודוס" ריתקה אליה את דעת-הקהל העולמית חודשיים תמימים. נשיא ארצות-הברית, הרי טרומן ושר-החוץ ג'ורג' מרשל, התערבו למען העולים. אך ב-8 בספטמבר 1947 הורידו חיילים בריטים בכוח את ניצולי השואה היהודים, בנמל המבורג.²⁴ בדוח אונסקו"פ – שנחתם ב-31 באוגוסט, ניכרת מאוד השפעת פרשת "אקסודוס". בנקודה אחת הייתה תמימות-דעים בין כל חברי הוועדה: יש לחסל את המנדט הבריטי בארץ-ישראל מהר ככל האפשר ולהעניק לארץ-ישראל עצמאות, אחרי תקופת-מעבר קצרה. סאנדסטרום, בנץ' והו, נפגשו עם נציגי ה"הגנה", ראש המפקדה הארצית ישראל גלילי; הרמטכ"ל יעקב דורי; חברי המטכ"ל – יגאל ידין, יוסף אבידר ואיש המוסד לעלייה ב' אהוד אבריאל, ב-13 ביולי בירושלים. "אם תפרוץ מלחמה", אמר גלילי לחברי הוועדה, תשבור ה"הגנה" את מתקפת כל מדינות ערב. ו"אין אנו תובעים מעם זר כלשהו לשפוך את דמו בעד עצמאותנו." משפט זה הרשים מאוד את השלושה, ותרם לכך שרוב חברי הוועדה הכריעו את הכף, בעד מדינה יהודית.²⁵

גם עם נציגי אצ"ל, מנחם בגין, חיים לנדאו ושמואל כ"ץ, נפגשו היו"ר ושני המזכירים של הוועדה, בתל אביב. הערבים לא יתקפו את היהודים, אם הבריטים לא יעודדו אותם לתקוף – התנבא בגין – ואם הבריטים אכן יעודדו את הערבים, והם יתקיפו, "נכה אותם שוק על ירך, כי במלחמה החדשה לא המספרים קובעים אלא המוח ורוח הקרב." סאנדסטרום ביקש ממנו ראיות לטענה ש"אין התנגדות בלתי תלויה (בהסתה הבריטית) של ערבים לשיבת היהודים לארצם". "ההוכחות." ענה בגין "נמצאות בתיק ה'הגנה'". בגין ניסה לשכנע את השלושה להתנגד לתוכנית החלוקה, מפני ש"מולדת היא דבר שאיש אינו רשאי לסחור בו". לאחר זמן-מה נפגש בגין עם חברי הוועדה, ד"ר חורחה גרסיה גרנאדוס, מגוואטמלה, וד"ר אנריקו פבריגאט, מאורוגוואי, וניסה לשכנעם לפרסם החלטת-מיעוט נגד חלוקת הארץ ובעד מדינה עברית בארץ-ישראל השלמה. גרנאדוס ופבריגאט סרבו וניסו להסביר לו שהתוצאה האפשרית של צעד כה היא רוב למתנגדים להקמת מדינה עברית ריבונית.²⁶ בלבנון נפגשו חברי הוועדה כמעט עם כל נציגי המדינות הערביות. למעט עבר-הירדן, ואלה הודיעו להם על התנגדותם הנחרצת להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. הם גם נפגשו עם ראש הסיעה המרונית (נוצרית), אמיל אדה, שהביע את דעתו: יש ליהודים זכות להקים מדינה. "נציגי המרוניטים הכחישו את כל טענות הממשלה הלבנונית, ועל אחת השאלות, אם תהיה מלחמה-ערבית, ענו בהגזמה מזרחית טיפוסית, שבמלחמה זו ינצחו היהודים תוך שבועיים."²⁷ חברי הוועדה סיירו בישובים יהודיים וערביים, ושוחחו עם התושבים. היהודים קיבלו אותם בסבר פנים יפות. הערבים הפגינו איבה או אדישות. רושם עז עשו עליהם הקיבוצים בנגב. דוד הורוביץ כתב: "הסיור בנגב היה בסימן של שרב כבד ומחניק, והאי המוריק של רביבים, בלב המדבר, ובריכת-המים, היו ממש מחזה מחיה נפשות. ושוב הופגנו כוח-היצירה והיכולת היהודית להפוך ארץ אוכלת יושביה לארץ נושבה. יותר מכול נחרתה בזיכרונם של חברי הוועדה דמותו של האדם החדש שנזדמן בדרכם. הנער והנערה הצעירים בקיבוץ ובמושב, הכובשים ארץ מידי השממה ומוציאים ממנה את לחמם."²⁸ מהמזרח התיכון נסעה ועדת אונסקו"פ לז'נבה. אוגוסט היה חודש הדיונים והוויכוחים לקראת הדוח המסכם וההמלצות. לשם הגיעו גם ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית (שר החוץ), משה שרת, עם משלחת, ובה קציני הקישור של הסוכנות עם ועדת אונסקו"פ, דוד הורוביץ ואבא אבן; ראש האגף הערבי בסוכנות היהודית, אליהו ששון; האחראי למדינות מרכז ודרום אמריקה בסוכנות היהודית, בניו-יורק, משה טוב; המזכיר המדיני של הסוכנות בירושלים, ליאו כהן, ואיש המחלקה המדינית של הסוכנות, גדעון רפאל. כולם ניסו להשפיע על חברי הוועדה להמליץ על פתרון פרו-ציוני לבעיית ארץ-ישראל.

הנושא של אחד הוויכוחים הראשונים בז'נווה היה אם לבקר במחנות העקורים באירופה. ארבעת המתנגדים טענו שאין קשר בין בעיית ארץ-ישראל ובין הבעיה היהודית העולמית: שישה סברו שיש לבקר במחנות. אחד נמנע. ועדת-משנה בראשות האוסטרלי ג'ון הוד – ביקרה במחנות העקורים באוסטריה ובגרמניה, ופגשה יהודים שברחו מרומניה. "זה פשע כלפי האנושות, מעולם לא עלה על דעתי שאראה מחזה כזה בעיני," אמר אחד מחברי ועדת-המשנה.²⁹ במחנה ברגן-בלזן ראו מאות יהודים שקיבלו היתרי-עליה. "כשהבטתי בפניהם הקורנים מאור," כתב גרנאדוס, "אמרתי לעצמי: כאן עומדים היהודים המאושרים היחידים שראיתי באירופה." ועדת-המשנה הביעה את דעתה: העלייה לארץ-ישראל היא הפתרון היחיד לבעיית העקורים היהודים.³⁰ אוגוסט 1947 היה אחד החודשים הגורליים במאבקם של היהודים לעצמאות. גראנאדוס מגוואטמלה ופבריגאט מאורוגוואי תמכו בעמדה הציונית ללא סייג. עבדול רחמן מהודו תמך בעמדה הערבית ללא סייג. האחרים פסחו על שתי הסעיפים, וחברי המשלחת של הסוכנות עשו לילות כימים, כדי לשכנעם לתמוך בהקמתה של מדינה יהודית. כל חברי הוועדה הגיעו למסקנה שעל הבריטים לפנות את ארץ-ישראל, ושאין להעניק את כל הארץ לאחד משני העמים הרבים עליה. אך רובם התלבטו בין פתרון של חלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות ובין פתרון של מדינה דו-לאומית אחת, שהזכויות של שני העמים יובטחו בה. הודות לפעילותה של משלחת הסוכנות, היה רוב בוועדה לפתרון הראשון. הגבולות של שתי המדינות והיחסים העתידים ביניהן היו נושא לוויכוחים רבים. "ככל שתגדל ריבונותכם, כך יקטן השטח שבידכם." אמר אנרי ויז'יה, היועץ המדיני של הוועדה, למשה שרת. "עליכם לבחור בין עצמאות גמורה בשטח מצומצם ובין שטח גדול בלי עצמאות."³¹ הורוביץ כתב שרלף בנץ' "לא האמין בשילוב החלוקה והאחדות הכלכלית, וטען שחלוקה תבטל גם את הקשרים הכלכליים. לדעתו ברית כלכלית אי-אפשר לכפותה, ותיתכן רק ברצונם החופשי של הצדדים. הוא נטה יותר לפדרציה, שתהא קרובה לשאיפותינו יותר מזו המוצעת מטעם המיעוט, ובייחוד בשאלת העלייה." הורוביץ ראה בבנץ' יעד השפעה עיקרי: "החשבתי מאוד את דעתו, לפי שידעתי את השפעתו העצומה בוועדה. ועמלתי לנטוע בו אמון בצדקת עמדתנו."³² נראה שהאיש אשר הכריע את הכף היה נציג קנדה, השופט איוון רנד. עוד כששהתה הוועדה בירושלים שאל רנד את בן-גוריון ואת שרת: "מה תהיה תגובת היהודים על הצעת חלוקה עם אחדות כלכלית בין שתי המדינות?³³ רנד, נציג מדינה השייכת לחבר העמים הבריטית, הציע שנציג בריטניה לא יופיע לפני הוועדה בז'נווה מפני שהוא אחד הצדדים היריבים.³⁴ ב-31 באוגוסט, סמוך לחצות, התקיימה ההצבעה בוועדת אונסקו"פ. שבעה הצביעו בעד חלוקת ארץ-ישראל ובעד אחדות כלכלית בין שתי המדינות שתקומנה; שלושה הצביעו בעד מדינה פדרלית דו-לאומית; אחד, נציג אוסטרליה, נמנע. בהסבר לדוח של הרוב כתוב: "התנגדותם העזה של הערבים לחלוקה ידועה ומוכרת, אך סביר שההתנגדות תפחת," אחרי שיפוגו הפחדים מפני התפשטות יהודית, ישתפרו הביטחון, איכות השירותים ורמת החיים בארץ-ישראל, ויינתן סיוע בין- לאומי לתוכניות שיקום ופיתוח. בדוח צוין שמקסימליסטים יהודים וערבים בוודאי יתנגדו לפשרה הטריטוריאלית, והובעה תקווה שגילויי האלימות יצומצמו ומלחמה כוללת תימנע, אם תיכַפה על שני הצדדים תקופת מעבר וצינון שתימשך שנתיים. בתקופה זאת יתחיל השילוב הכלכלי בין שתי המדינות העתידות לקום. בסוף תקופת המעבר תצומצם הריבונות של כל אחת מהמדינות בתחום הכלכלי, על-ידי אחדות מכס ואחדות מטבע, בפיקוח ועדה שישתתפו בה נציגי המדינות וצד שלישי, ניטרלי. תקופת המעבר תסתיים ב-1 בספטמבר 1949, ורק אז תקבלנה שתי המדינות את עצמאותן המלאה. "אין מחלוקת ללא פשרה בין הצדדים," כתוב בדוח. "התוכנית מספקת את השאיפות העמוקות ביותר של שניהם: עצמאות. יש משקל רב בשני הצדדים, לעמדה המבקשת לעלות על דרך שיתוף-הפעולה." רוב חברי הוועדה גם סברו שבריטניה תיאות לשמור על הסדר בארץ-ישראל בתקופת המעבר, יחד עם מדינות אחרות ובתאום עם מועצת הביטחון.³⁵ סברות אלה לקו בחוסר הבנה קיצוני לגבי היחסים בין יהודים לערבים. חמש דקות אחרי חצות, אור ליום אחד בספטמבר 1947, נתן רלף בנץ' להורוביץ ולאבן עותקים מדוח הרוב ומדוח המיעוט. השניים הביאו את העותקים לבית-המלון שבו חיכו להם כל חברי המשלחת. השבעה פתחו בקבוק שמפניה, שתו לחיי מדינת היהודים ושלחו מברקים לירושלים, לניו-יורק, ללונדון ולציריך, שבה התכנס הוועד הפועל הציוני.³⁶ המלצות ועדת אונסקו"פ היו ניצחון גדול של בן-גוריון, אך גיבושן להצעת-החלטה, והשגת רוב של שני שלישים באו"ם, לאישורה של הצעה זאת, לא היו דברים של מה בכך, ולדיפלומטיה הציונית עוד נכונו ימי מתח רבים. "שלב האו"ם" במאבק על המטרה מלמד שעל אף טעויותיהם הרבות, ניצלו הדיפלומטים הציונים את המוסד החדש והמהסס, ביתר יעילות מאשר יריביהם הערבים, ויותר מנציגי מדינות ותיקות, המנוסים בנפתולי היחסים הבינלאומיים. בזירת האו"ם לא תמיד היה הניסיון יתרון: בכמה מקרים אולי היה בו נזק. בן-גוריון ניצל למטרותיו גם את פעולות אצ"ל ולח"י, שנָגדו את המגמות העיקריות של מדיניותו. הגורם הראשון להצלחת הציונים היה יחסם לוועדת אונסקו"פ. הערבים סמכו על כוחם והאמינו שגורל הארץ יוכרע בשדה הקרב, על כן זלזלו באו"ם ובוועדה, ולא ניסו לנצל זירות אלה לטובתם. על כך מלמדת התנהגות נציגיהם ב-14 במאי 1947: בגלל סעיף בינאום ירושלים, השהו את הדיון ומנעו החלטה שהייתה עשויה להיות לטובתם. הם רצו בירושלים כולה, והאמינו שיכבשו אותה במלחמה. גם נציגי הסוכנות היהודית התנגדו לבינאום ירושלים, אך הם שמרו בקפדנות על כללי- המשחק, ושיתפו פעולה עם ועדות-האו"ם שעסקו בשאלה זאת.

הצעת החלוקה הייתה בעיני יהודים רבים בראשם בן-גוריון הרע במיעוטו. ובעיני אחרים ובראשם מנח בגין החלטה רעה שאין לקבלה. בן-גוריון הכריע בעד אוריינטציה על האו"ם, בעיקר משיקולים אסטרטגיים. אחרי שנואש מבריטניה, לא ראה אפשרות טובה יותר, וסבר שיש לנצל כל סיכוי למען הקמת המדינה היהודית. חודש לאחר פרוץ מלחמת העצמאות, ב-1 בינואר 1948, הסביר משה שרת לחברי ועד הביטחון היישובי³⁷ שהשאלה העיקרית במאבק המדיני הייתה "מהי צורת העצמאות שתינתן לארץ", ולא חיסול משטר המנדט. ו"מתוך כך הגענו למסקנות שהרע במיעוטו היא החלוקה. רע במיעוטו זה יכול בתנאים מסוימים להפוך לדבר גדול של העם היהודי".³⁸ לא שרק החלטת האו"ם כוננה את מדינת-היהודים. מדינת-ישראל קמה קודם כל מכוח שאיפתו של העם ונכונותו להילחם ולשלם מחיר כבד בששת אלפים הרוגים. וכן, המאמצים, המאבקים, הפעילות הדיפלומטית והעובדות שנקבעו בשטח. אף-על-פי-כן אין להקל בערכה של החלטת עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר, שהעניקה לגיטימציה בינלאומית לשאיפות היהודים ולמאמציהם. ב-1948-1947 הייתה הלגיטימציה הזאת הכרחית להגשמת המטרה (והיום עוד יותר), שכן גם פיתוח הפצצה הגרעינית במלחמת העולם השנייה עורר, לפחות במערב, חלחלה מפני כל סוג של מלחמה, צודקת ובלתי צודקת. גם תהליך המשפטיזציה במערב, וביחסים הבינלאומיים, לא אפשר להסתמך בעיקר על הפעלת כוח וקביעת עובדות להשגת מטרות מדיניות ולאומיות, כפי שהיה בעבר. עבודה היא שגם אחרי 67 שנים אין אומות העולם אף בנות בריתה של ישראל כארה"ב, מכירות בירושלים כבירת ישראל.

חשיפת המהלכים לפני הקמתה של מדינת ישראל וניתוחם, מלמדים שכל המנהיגים וכל המומחים טעו בהערכותיהם המאקרו-אסטרטגיות והאסטרטגיות, אף כאשר הם הצליחו במהלכיהם הטקטיים כמו במאבק באו"ם או בקשר עם הממשל בארה"ב. סדרת טעויות אלה מלמדת שמקבלי ההחלטות היו מנותקים מן המציאות האמתית, וממילא לא הבינוה. בייחוד לא הבינו, בן-גוריון וחבריו, את ההיבט הביטחוני של הקמת המדינה אף שבאינטואיציה חשו שמדובר בתחום חיוני. אי-הבנה זאת מסבירה מדוע הגיעו היהודים בלתי מוכנים למלחמת העצמאות ושלמו על כך מחיר כבד מאוד אף שאת הקמת המדינה לא הצליח כל העולם הערבי למנוע. הלקח המובן מאליו הוא שראוי שמנהיגים ומומחים יבינו את תחום עיסוקם ולא יסתפקו בהעצמת הפופולריות של עצמם (כפי שכל קורא יכול להבחין במערכת הבחירות הנוכחית). העצמה פופולרית כזאת עשויה לגרום להצלחה בחזית הפנימית אך לתבוסה בחזית החיצונית. זה 'באג' מובנה בדמוקרטיה שעליו עמד כבר אפלטון כשטען שדמוקרטיה נוטה לקרוס לתיאטרון-קרטיה. את הבאג הזה ניתן לצמצם על-ידי תרבות ביטחון גבוהה של כלל האוכלוסייה. שאלה חשובה היא מה גרם לחוסר הבנה כזה אצל אנשים אינטליגנטים מאוד, כמו דוד בן-גוריון, שבתחום הפוליטי גילה הבנה עילאית. שתי סיבות עיקריות היו לדבר: א. עיסוקו המפלגתי האינטנסיבי, כדי לשמר את מעמדו כמנהיג התנועה הציונית והיישוב היהודי; ב. אידיאולוגיה ששטפה את מוחו ומוח חבריו להנהגה, שהמלחמה היא מעמדית, בין הפרולטריון לבין בעלי ההון; הפרולטריון של עמים שונים לא יצא למלחמה זה כנגד זה. אסונה של מדינת ישראל שבן גוריון בעבר, ויורשיו, עד היום, מקדישים את כל משאביהם המחשבתיים לשאלות מפלגתיות, ורבים מהם מאמינים עדיין באי הכרחיותה של המלחמה. ____ [בשבוע הבא: המדיניות הבריטית לגבי ארץ ישראל.]

1. עמיצור אילן, אמריקה, בריטניה וארץ ישראל, עמ' 265. 2. FO 371/61769 (מסמכי משרד החוץ הבריטי) מברק מהשגריר לאו"ם א. קאדמן למשרד החוץ, 26 בפברואר 1947. 3. אבא אבן פרקי חיים. עמ' 71. 4. מערכות ארגון צבאי לאומי, 5. עמ' 198-196. 5. שם, עמ' 132-124. 6. דבר 25 באפריל 1947. 7. עמיצור אילן, שם, עמ' 270. 8. מערכות ארגון צבאי לאומי, 5, עמ' 147-135. 9. צה"ל מוגבל היום מאותן סיבות במלחמתו בטרור הפלשתיני, ובארגונים החמאס והחיזבאללה והיה מוגבל באותו אופן במלחמו לבנון הראשונה והשנייה. 10. עמיצור אילן שם, עמ' 272. 11. ראה להלן בפרק על עמדת ברית המועצות ביחס לפתרון הסכסוך בארץ-ישראל. 12. UNSCOP: United Nations Special Committee on Palestine. 13. שניהם ישפיעו מאוד בעתיד על מדינת ישראל, בנץ' כמתווך מטעם האו"ם בין ישראל למדינות ערב, בסוף מלחמת העצמאות. ודין ראסק, כשר החוץ של ארצות-הברית בזמן מלחמת ששת-הימים. 14. FRUS 1947, Vol. 5, pp 1073 (מסמכי משרד החוץ האמריקני). 15. FRUS 1947, Vol. 5, pp 1105. 16. גרסיה גראנאדוס, כך נולדה, עמ' 69-57: 1947. 17. גנזך מדינה 92/35, ז. 'שרף לא. אפשטיין 17 בולי 1947; מערכות ארגון צבאי לאומי כרך 5, עמ' 161-154. 18. דוח הנציב העליון סר אלן קניגהם, 2Cunningham Papers, Box 2, File; מערכות ארגון צבאי לאומי 5. עמ' 163-161: בוריס גוריאל, שהיה אז ראש המחלקה המדינית בש"י (מחלקה מ', אמר בסדרת ראיונות ב-1980-1979 כי מרטין ופייס היו מודיעים של ה"הגנה". וכי אחד מאנשיו היה בקשר אתם. לדברי גוריאל, הביכה מאוד תליית הסמלים את מחלקתו והפריעה לעבודתה. ראה, שאול צדקא "מיהו יהודי", הארץ. 7 באוגוסט 1987 ועקיבא אלדר "סודות מהבונקר" הארץ. 21 באוגוסט 1987. 19. הוויכוח בפרלמנט התקיים ב-12 באוגוסט 1947. 20. ראיון עם ד"ר מיכאל כהן. 21. שם, שם. 22. Col. A Cast, “United Empier”, Journal of the Royal Empire Society, November /December 1949. 23. Kirk, The Middle East 1945/1950, London 1954. 24. ספר תולדות ההגנה, ג1/. עמ' 1153 ואילך: תיק אקסודוס, ארכיון המוסד לעליה. 25. ספר תולדות ההגנה, ג2/. עמ' 986; סדרת ראיונות של המחבר עם ישראל גלילי. 26. גרסיה-גרנאדוס, כך נולדה, עמ' 228. 27. ארכיון ציוני מרכזי. /25/9345 S פרוטוקול ישיבת ועד הביטחון, 1 בינואר 1948. 28. דוד הורוביץ. בשליחות מדינה נולדת, עמ' 201. 29. גרסיה גרנאדוס, כך נולדה, עמ' 228. 30. שם שם עמ' 236. 31. תעודות מדיניות 155, מ. כהני אל חברי הנהלת הסוכנות היהודית, 29 בינואר 1948. 32. דוד הורוביץ, עמ' 245. 33. שם, שם, עמ' 206. 34. שם, שם, עמ' 216. 35. ארכיון ציוני מרכזי /25/3890 S; גרסיה גרנאדוס. כך נולדה, עמ' 248-241. 36. ראיון עם דוד הורוביץ. 37. מוסד אזרחי עליון שהוקם בסוף 1947, כדי לדון בענייני ביטחון ולהתוות מדיניות ביטחונית. רוב חברי ועד הביטחון השתייכו להנהלת הסוכנות היהודית ולוועד הלאומי, אך הוא היה פתוח גם לנציגי גופים אחרים. בראש ועד הביטחון עמד דוד בן-גוריון. 38. ארכיון צה"ל, דיון בענייני שם (ערבים).