המרכז לצדק חברתי ע"ש יעקב חזן במכון ון ליר בירושלים מנהל משנת 2007 פרויקט רחב היקף הבוחן את תחומי האחריות של המדינה, את העתקת הגבולות בין הציבורי לפרטי ואת כלי הרגולציה. אחת מפעילויותיו הבולטות הוא הפקת דוח שנתי, שמהדורה ראשונה שלו ראתה אור ב-2010.
הדוח השני במספר, שיראה אור ב-6 במרס, מבקש להציג תמונה כוללת של מהלכי הפרטה והלאמה שנעשו בידי ממשלת ישראל בשנת 2011, במטרה להגביר את השקיפות ולהעשיר את הדיון הציבורי בתחום חשוב זה. הדוח סוקר בתמציתיות 34 מהלכי הפרטה ו- 4 מהלכי הלאמה.
בחלק מהנושאים הסקירה היא מעקב על הדוח הקודם (2010). השנה נכללים בדוח שני תחומים חדשים: מערכת המשפט, שפעולותיה נחשבות ל"מעשי שלטון" מובהקים שאין להפריטם; ותכנון מדיניות, שגם הוא בדרך כלל פריבילגיה של ממשלות שמבקשות לעצב בעצמן את הדרך למימוש הבטחותיהן לבוחרים.
הדוח מקיף מקרים מעשר קטגוריות: חברות ממשלתיות; חינוך; בריאות; עבודה ורווחה; מערכת המשפט; קרקעות, סביבה, דיור, רפורמה בתכנון ובבנייה; ביטחון; תכנון מדיניות ובקרת מדיניות; הפרטה של הפיקוח, דה-רגולציה; והלאמות.
איסוף הנתונים היה אתגר קשה. עיון במכרזים שמוציאים משרדי הממשלה, החברות הממשלתיות והרשויות המקומיות הראה שהיקף העסקות של הרשויות הציבוריות עם גורמים פרטיים עצום ורב. חלק לא מבוטל מהתקשרויות אלו מעמיד בסכנה אינטרסים מדיניים, חברתיים וכלכליים. ברבים מן השירותים שהופרטו הועבר שיקול דעת שלטוני לארגונים לא שלטוניים והדבר הביא לפגיעה בזכויות יסוד של אזרחים, כגון הזכות לשוויון ולפרטיות.
מסקנות עיקריות העולות מדוח 2011
רשימת הנושאים הארוכה בדוח מעידה כאמור על התפשטות התופעה למגוון רחב של תחומים – מ
רכבת ישראל ועד מורים בבתי הספר, מעובדי הרווחה ועד תכנון המדיניות האסטרטגית של ישראל. ואולם פעמים רבות התברר שההפרטה בוצעה בלא שנבדקה יעילותה וכדאיותה הכלכלית, ובמקרים שנעשתה בדיקה כזאת לא תמיד התחשבו בתוצאותיה. בחינת הדברים לעומקם מגלה כשלים ופגמים לא מעטים במדיניות ההפרטה, ואלה המרכזיים שבהם:
א. במדינות מערביות רבות נעשתה הערכה מחדש של מדיניות ההפרטה, בעיקר בעקבות המשבר הכלכלי של 2008 והמחאות החברתיות של 2011; בישראל מדיניות ההפרטה היא עדיין המדיניות הנוהגת, ולפי שעה אין עליה עוררין.
ב. אחת ההצדקות הבולטות להפרטה מסתמכת על ההנחה שהתהליך ילוּוה בפיקוח אפקטיבי, בדרך של אסדרה (רגולציה). ואולם המקרים שנסקרו בדוח מראים שעל-פי רוב לא הוקצו למטרה זו המשאבים והמומחיות הנדרשים ולכן לא התאפשר פיקוח נאות על התהליך, ובכך נשמט הבסיס להצדקת ההפרטה. יתרה מזו, נמשכת המגמה של הפרטת הרגולציה, אשר נחשפה בדוח הקודם.
ג. הליכי ההפרטה אינם שקופים ואינם זוכים לדיון ציבורי של ממש. אין להפרטה ולרגולציה מסגרת התייחסות מחייבת, וחלק מהמהלכים יוצאים לפועל בהחלטות מינהליות כמעט חשאיות.
ד. מהלכי ההלאמה שלאחר הפרטה עדיין שוליים, בייחוד לנוכח המידע המצטבר בדבר כישלון ההפרטה בתחומים מסוימים. יש מקום לבנות מנגנון שיאפשר למדינה להשיב לידיה את השירות או הטובין שנמסרו לידיים פרטיות במקרים שההפרטה נכשלה.
הנחת המוצא שעליה מבססים תומכי ההפרטה את טיעוניהם היא שכל הפרטה של מוצר או שירות תייעל בהכרח את התהליך. יש לערער על הנחת המוצא הזאת ולבחון את הדברים שוב ושוב בכל מקרה ומקרה.