ביום חמישי, בחג החנוכה, התקבצו כל החיות בחי-בר בכרמל להדליק את הנר הראשון, כשלפתע החמור נער: "אני מריח עשן." מיד פרצה בהלה בקרב החיות.
השריפה הגדולה פרצה בהר הכרמל. כל החיות היו כלואות בתוך החי-בר. הפחד הורגש באוויר. מה יקרה לחיות אם האש תגיע אליהן? העובדים בחי-בר ראו את השריפה ופתחו את השערים כדי שכל החיות תוכלנה לברוח. החיות המפוחדות נבהלו ואמרו: "מה נעשה? מה נעשה?... אין לנו מנהיג... אין לנו מישהו שיוכל להוביל אותנו לדרך בטוחה."
פתאום קם העופר ואמר לחיות: "כולם אחריי!" כל החיות יצאו מהחי-בר אחרי העופר לאזור מבטחים. כולן עמדו בצד והסתכלו איך האש מתפשטת לכל הכיוונים ושורפת את כל העצים והצמחים, וגם הכבאים והמטוסים לא מצליחים לכבות את האש. לפתע שמע העופר קולות של זעקה לעזרה מכיוון החי-בר. אמו נשארה מאחור ופחדה לצאת. העופר רץ לכיוון החי-בר. הוא לא חשב על האש ולא על הסכנה. הוא חשב רק איך הוא יציל את אימא שלו. הוא נכנס דרך הלהבות לחי-בר ודחף את אמו קלות מאחור.
אמו החלה להתקדם לכיוון היציאה עם העופר שלה. הדרך נראתה בטוחה יותר. הם התקדמו מהר עד שפגשו את החיות האחרות. כולם שמחו לראות את העופר ואמו בריאים ושלמים. רק כעבור חמישה ימים, כשהשריפה כבתה, חזרו כל החיות להתגורר בביתן, בחי-בר.