"מכתוב - גורל בערבית, הכל כתוב מלמעלה"
אחת ההפתעות שלא מצפים לה, קורית דוקא במקום הכי בלתי צפוי. הסכיתו ושמעו ואף קראו:
אמש נערך קונצרט של מוזיקאים מחוננים ומוכשרים שתרמו את זמנם, קולם, נגינתם בכלי מיתר, הקשה, קלידים, נשיפה וכו', בכנסיה הסקוטית בירושלים, לערב שנערך למטרת איסוף תרומות למען האגודה למלחמה בסרטן - בילדים.
הוזמנתי לשם כדי לקרוא קטע מספרי "ארץ אדמוניה", המספר על אופיר בן ה-11 שחלה בסרטן הדם והבריא, בעזרת דמיונו/י, ביקורו ב"ארץ אדמוניה" ותרומת מוח העצם שזכה לה. לפתע ניגשת אלי אישה קטנת קומה וחביבת מבט וסבר, ומפיה פורצות מילים. חייבת להתוודות, לקח לי דקות מעטות כדי לחבר בין כולן:
"רצנו אליכם מיד לאחר החתונה, באנו לראות את הבחורה ששמענו עליה, זו ששיקי התחתן אתה במקום החברה העשירה שהייתה לו בארה"ב, בתו של יצרן רבלון, ידענו על המכתב שכתבת לה שהוא "גומר" איתה כי מצא אותך וכל כך נהנינו לראות אתכם יחד, זוג יפה כזה".
אני מביטה בה ומנסה לעכל מי זו, מתי הייתה אצלי, איך מצאה אותי דווקא פה ומנסה לשאול ואז מגיע משפט המחץ: "למדתי עם שיקי בבית הספר היסודי, למורה שלנו קראו שושנה שרכבה על אופניים (ועדיין רוכבת!!) מחולון, וכששמעתי שנפטר לא יכולתי להגיע להלוויה ולשבעה", והרימה אלי פנים כואבות.
החיבוק היה בלתי נמנע והזוי.
לעמוד בכנסיה, לחבק מישהי שלמדה עם בעלי ביסודי, לנסות להזכר שהייתה אצלי בבית לפני כ-43 שנים, להבין שהיא שמעה על האירוע בכנסיה גם משכנתה, שהפלא ופלא, זו אמו של אורי נתנאל, המלחין והצ'לניסט המוכשר שניצח על הערב, ולשמוע שזיהתה את פני (כמעט 43 שנים אחרי!!!) וכי גם ראתה את תצלומי על גבי כריכת ספר שלי. איזה? לא זכרה.
נו ואתם אומרים אין מקריות?
הרי הכל מכתוב!!!
המשך יבוא.