צו שמונה שלי

תוך כדי ההמתנה לפתיחת המערכה מצידנו התקבלו השמועות על האסון בכפר גלעדי, לא רחוק מאיתנו, בו קיפחו את חייהם 12 חיילים. ואנחנו בשטח. בלי מרחב מוגן, ובאמת אין ברירה אחרת. רק למחרת נודע לי שאחד ההרוגים היה יהודה גרינפלד ז"ל, ידיד שהכרתי באופן אישי. טיפוס שקט ורציני, שיודע לעשות דברים מבלי להתבלט. כשזה קרוב אליך, זה כואב יותר. יצאנו לדרך. בקבוצות. הרוב נסעו בטיולית ("טלטולית" בעגה הצבאית) והשאר, כמותי, נסעו באוטובוס ממוזג של אגד. הכבישים בדרך העולה לקריית שמונה די ריקים. רק כמה כלי רכב, רובם צבאיים. פה ושם רואים גם רכב אזרחי. בצידי הדרך הנוף הפסטורלי של הצפון, כאשר פה ושם ניצבות כעדות אילמת קרחות של אפר כעדות לדלקות שהשתוללו כאן. אני רואה את השדות הלא מעובדים, צינור מים שהתבקע ומזרים מים לכל עבר, אפרסקים הממתינים למישהו שיקטוף אותם, והלב כואב. בדרך גם עוצרים בצומת מחניים להתרעננות. למעט החנויות הפתוחות - המקום שומם. על העפר אני רואה שורה ארוכה של נמלים רוחשות. בצבתותיהן הן אוחזות את הרימות, ועוברות לקן אחר. אני רואה בכך סמליות למעבר הכפוי של תושבי קריית שמונה. במשך שנים הייתי בעיר הזו במהלך שירותי הצבאי. יש לי סימפטיה לתושבים שלה. משפחה אחת גדולה.

בוקר. צפירות אזעקה מפרות את השלווה. כוננות ספיגה. נכנסים עם שכפ"צים וקפל"סטים (קסדות) לתומ"תים. סוגרים מדפים. יא ווארדי, איזה חום! סאונה! לא יכולנו לעמוד בזה. ביום שישי המקלחת הראשונה אחרי שהיצפנו לכיוון כפר גלעדי. בית ההארחה של כפר גלעדי פתח בפנינו את שעריו. לו הייתי יכול הייתי ניגש ומנשק שם כל אחד מהעובדים. 5 שעות הקציבו לכל צוות להתרעננות ולמנוחה. הזדמנות להטעין את הטלפון. רגע לפני התזוזה ניגש אלי חייל דתי ממעה לבונה. הוא מבקש שאטעין בעבורו את הטלפון. טלפון כתום עם סיסמאות לזכר גוש קטיף. הוא לא יכול להטעין את הסלולר בשבת, וביקש שאעשה זאת בעבורו כבר ביום שישי. הוא מעין "חניך דת" של הסוללה. הטלפון חשוב לו. בכל התלבטות הוא מרים טלפון לרב היישוב, יאיר שחור. תגידו לחיילים שמתלבטים אם לנסוע להתקלח ולנוח בשבת, שזו פקודה. לרב שחור הוא הסביר שהמדובר בהתרעננות החיונית ללחימה, וגורמת לחייל להיות חייל "חדש". בהתייעצות עם אחד מגדולי הפוסקים החרדיים, הרב ישעיהו נוירביט, מחבר ספר "שמירת שבת כהלכתה", קיבל עבורו הרב שחור את ההיתר הנדרש. הוא צדק. ההתרעננות הזו באמת עושה אותך חייל חדש. הצוות שלי זכה להיות מבין הראשונים להתרענן בכפר גלעדי. לקחנו איתנו את כלי הרחצה ומיהרנו אל בית ההארחה, יחד עם הע' רס"ל, תושב המקום. בדרך ראינו גם בית שניזוק מפגיעה ישירה. עולם אחר. מקלחות חמות, אולם הרצאות ממוזג, אליו התבקשנו להגיע עם שקי שינה. ניסיתי לישון. למרות העייפות לא הצלחתי לישון, הפעם מרוב השקט. התרגלתי כבר לרעש. הרגשתי משהו זוחל עלי. ניערתי מעלי חיפושית, שניצלה את תנאי השטח להיכנס אל השק שינה שלי. הזדמנות לקרוא עיתון, לצפות בחדשות ולהתעדכן במה שקורה במדינה. שעה לפני הסוף הגיע הע' רס"ל. "כולם לקום, הסוללה מדלגת". מטח קטיושות כבד נורה אל אזור כפר גלעדי. אחת הקטיושות גם פגעה בבית שלו. שלוש קטיושות נחתו בתוך סוללת התותחים. המרחק מהתפוצצות אדירה שאיימה ליצור תגובת שרשרת בכל השטח היה קצר. לילה קודם בחר מישהו להזיז קדימה "אלפא" נושאת תחמושת נפיצה במיוחד חמישה מטרים קדימה, כאילו צפה את נחיתת הקטיושה מראש. ניסי ניסים. על רכבו של הרס"ל מאחור ישבו כמה חיילים מהצוות שלי. המג"ד עצר אותנו. "מה זה פה, פדאיון?" היקשה. מהקטיושות הוא מודאג פחות, שהרי בסך-הכל מדובר בכלי נשק שאינו מדויק. מה שמטריד אותו זה בטיחות החיילים. הרכב עושה את דרכו אל השטח החדש אליו דילגה הסוללה. הציוד נשאר מאחור. במהלך השבת יש מי שטורח להביא אתו.

הירי מסיבי. כל פגז שיוצא מרעיד את האדמה, ומעלה אבק, עשן ופיח ברדיוס רחב. קשה לתאר את ההרגשה. מספיק פגז אחד להבין באיזו עוצמה מדובר. הסיכויים לשרוד ללא אטמי אוזניים וידיים שמונחות על האוזניים תוך הפניית גב אל מקור הירי - אפסיים. ככה יום ולילה. הלילות כימים, ומניין הימים כבר איבד את ערכו. השעון הביולוגי משתבש. קמים, יורים, נחים וחוזר חלילה. אין שעות קבועות. הכל בקצב מטורף. אני מוצא את עצמי קם אחרי כמה סדרות של ירי לא מבין מה הולך סביבי. מדדה כמו ברווז שיכור אל עבר העמדה. אני חש את הלמות הלב, וחושש שעוד רגע אני עומד לקבל התקף. רועד בכל חלקי גופי. זה לא אני שניגש להילחם. זה אוסף של שברים מהלך, שרק שתי כוסות קפה שחור וחזק במיוחד הצליחו לאחות. אין כוח. מעבר ליכולתי. אני לא רגיל לפעילות מאומצת, ובוודאי שלא בכזו מסה. יש לזה שם: מלחמה. ובמלחמה, כמו שאמר הסמג"ד, זה מה יש – ועם זה ננצח. כאשר כל התותחים יורים בו-זמנית. כל שמורת הטבע מתמלאת עשן. מסך עשן שעולה ומיתמר ומצליח אפילו לכסות את הירח המלא שאך מפציע. קשה לנשום. אחת התמונות שנחרתו בזכרוני היא של שתי ציפורים לבנות מרחפות סמוך לקרקע, קרוב מדי לקנה התותח. ופתאום "בום". שתי הציפורים המסכנות צונחות לאדמה אל מותן. קרבנות מסוג אחר של המלחמה. אם בתחילת הירי הייתי קופץ כל אימת שתותח היה יורה לידי, בלילות שאחר כך נרדמתי לקול רעמי התותחים. ככה זה – איכשהו מתרגלים. המפקדים מנסים לחלחל לנו למוח שזה לא אימון, וצריך לשנות פאזה ולהחליף לדיסקט של מלחמה. בלילה יתושים שעוקצים וביום זבובים טורדניים שאינם מרפים. שמישהו ירסס כאן! לחום, לעומת זאת, אי אפשר להתרגל. פשוט נמסים. אחרי שהלכתי לישון בשעה 4:00 אני קם כבר ב-7:00 כשמעלי השמש. חמה עלי אש... בחצות היום מצטופפים בשאריות צל בעובי של כמה עשרות סנטימטרים בודדים, כשהראש בצל, ושאר הגוף בשמש. באמצע השטח עוקב מים. מים חמים. כל פע שעבר רכב ליד, היה מעיף ענני אבק מאדמת ה"פודרה" על ברזי העוקב, ועליך. לעתים רחוקות מישהו הצליח להשיג קצת קרח. ברגעים כאלה לומדים להעריך את חשיבותם של מים קרים בחום אוגוסט. אחח.

הפסקת האש שברירית והצו 8 עדיין נמשך. כוננות למקרה שזו תתערער ותצריך את עזרתנו שוב בגבול הצפוני. בגיזרה בה הייתי, הגיזרה המזרחית, היו עד להפסקת האש כ- 300 מחבלים הרוגים. כמעט כולם מאש התותחנים. גאוות יחידה, של מי שמהגדוד שלו נורה המספר הרב ביותר של פגזים. לא החי"ר, לא השיריון, וגם לא חיל האוויר, הצליחו להגיע לכאלו הישגים ותוצאות. שימוש מושכל בכוח הארטילרי גרם למיעוט אבידות בכוח הלוחם בשטח – רק שני הרוגים. עיקר הפאשלות היו בגיזרה המערבית. בהמשך גם מסבירים לנו על מחדלים של המלחמה. אלו, כך נאמר לנו, חייבים להיחקר מרמת מפקדי אוגדות וצפונה. ברמת הגדוד התפקוד היה מעל ומעבר למצופה. המג"ד החליט לקנות לכל מילואימניק לדרמן עם סכין ופנס "מגלייט". מחווה קטנה עם כוונה טובה. אחרי המלחמה אמצא גם זמן לסגור חשבון. עם סלקום, שניצלה את המצוקה ולא עשתה לחיילי המילואים הנחות, בניגוד למתחרה אורנג' שאפילו שלחה לי עד לשטח ניידת הטענה ותיקון, לספק האינטרנט שלי נטויז'ן, שנשבעתי לא לחדש איתו את הקשר לאחר שתודעת השירות שלהם כלפי, חייל המילואים, היתה מתחת לכל ביקורת, ולא אלאה אתכם בפרטים. חשוב לטעמי, לדאוג ולחזק את הקשר בין הגופים ההתנדבותיים במדינה לצרכי הלוחמים בשטח. לפעמים שולחים דברים שאנם נצרכים, ומוותרים על דברים חשובים, כמו שמשיות לצל, תרופות, מים קרים, בטריות לסלולרי, תיקון משקפיים שנשברו והנפקת משקפי שמש, משחות נגד גב תפוס ונגד קרני שמש, שיחות חינם בטלפון, משקאות אנרגיה, שעונים, טרנזיסטורים, ולאחר השירות – טיפולים נגד כאבי גב ושאר שרירים תפוסים בקופת חולים.

האוטובוס עוצר באמצע. לא ברור לי למה. ליד שמורת נחל חרמון. הזדמנות לשכשך את הרגליים הרותחות במימי הנחל הצוננים למשך כדקה, עד להגעת הנגמש. גם זה משהו. הנגמש נע במהירות אל גיבעה. החבר'ה כבר פרשו את התומ"ת, התותח המתנייע. בשעה 19:00 יירו כל התותחים בגיזרה בבת אחת אלפי פגזים. די במהירות אני קולט את הפואנטה של תפקידי החדש בכוח כמי שיעסוק מכאן ולהבא בהכנת חומר הנפץ שיהדוף את הפגז אל יעדו. כולם ירו, רק הצוות שלי לא ירה. תקלה. במהלך הירי מילאה אש את חלל התומ"ת. הספקטרוניקס פרץ. אבקה לבנה כיבתה במהירות הבזק את האש. שלושת החיילים שבפנים ניצלו עם צריבות קלות. במצב נורמלי הם היו חייבים להתפנות לבית חולים לבדיקה, אבל עכשיו זו מלחמה. ט"ו באב. ליל ירח מלא. כל הסוללה משפרת עמדות צפונה, ואנחנו תקועים בכלי שאינו כשיר לירי. בלשון הצבאית קוראים לזה "כלי בודד בשטח". מהגבעה ניתן היה לצפות במופע אור-קולי של טילים שונים שריחפו מעל שמי לבנון וישראל. חלקם סודיים שלא היכרנו. מחזה מרהיב. חברי הצוות מחלקים ביניהם את השמירות לאורך הלילה. בהגיע תורי לשמור החסיר ליבי פעימה. מעל אחד החיילים הישנים בשקי שינה גהר שועל. הוא קם בבהלה. חלם שמי שמלקק אותו זה כלבו. כמי שעיסוקו עם בעלי חיים הוא ידע לזהות שהמדובר בשועל, למרות השעה המאוחרת. השועל נבהל כהוגן מהאורחים הבלתי קרואים שניקרו אל סביבת המחיה שלו. השועל לא שב עוד. לילה שקט. השקט שלפני סערת הימים הבאים. היום שלמחרת שקט יחסית. הכלי תוקן, והתחלנו לזוז צפונה במגמה לחבור לשאר הסוללה. לא ידענו היכן הם ממוקמים בדיוק, ועד להגעת מישהו שידריך אותנו, שחינו קצת בנחל. הבומים וצפירות האזעקה ברקע הזכירו שאנחנו במלחמה. אחד החקלאים מקיבוץ סמוך עצר את ריכבו ושלף מבין הקרטונים בתא המטען קרטון של אגסים טריים נוטפי עסיס. חוויה דומה חווינו כמה ימים אחר כך, כאשר חקלאי אחר, מדפנה, הגיע למחנה עם כמה קרטונים של פירות רעננים. חָברנו לסוללה שהתמקמה בשדה פתוח באחת משמורות הטבע. ליד התומ"ת היה עץ, שלצערנו שימש כמקום מוצל לעשיית צרכים. הריח היה בלתי נסבל. האמיצים מבינינו נטלו את-חפירה וכיסו את הצואה שהצטברה שם. נאלצנו לחפש לעצמנו מקורות צל אחרים, וכאלו בקושי היו, מה שהותיר אותנו חשופים לקרני השמש היוקדת. לפרוש רשת הסוואה שתיתן קצת הצללה לא היה ניתן, משום שפרישתה סמוך לתומ"ת היתה גורמת להעפתה לכל הרוחות. כך קרה למזרני השטח שלנו, שלא פעם עפו מחמת ההדף אל סבך העץ המדובר. לא היה מזיק אם היו מספקים לנו שמשיות להצללה, אבל אף אחד לא חשב על זה.

יצאתי לדרך. שכחתי להביא מגבת, אבל לא שכחתי להודיע לבוס. "ברוך שפטרנו, סוף סוף", אומר יואב יצחק בהומור האופייני לו, מביע תקווה שזה ייגמר בתוך ימים ואשוב לעבודה סדירה. "שמור על עצמך", הוא מאחל. כיביתי את הנייד. חייב לחסוך בסוללה. מי יודע מתי יתאפשר לי להטעין אותה שוב. בדרך ניסיתי לקלוט איכשהו תמונות נוף בכביש עכו כרמיאל בואכה צומת כדרים. חושך בחוץ, אבל הכביש דליל. דליל מאוד. הכל במרכז הגיוס מתקתק. מונית לקחה אותי עד לבסיס הצפוני, שם כשקיטבג ענקי עלי ניסיתי למצוא במשך שעה של הליכה את היחידה שלי. בסוף הגעתי בשעה 0:45. ציוד כבר לא היה ניתן לקבל בשעה כה מאוחרת. מצאתי מזרן, ונשכבתי לישון, או לפחות כך ציפיתי שיהיה. הקור היה נורא. לבשתי שתי חולצות נוספות, התכרבלתי בתוך עצמי, אבל הקור העז לא נתן לי לישון. רק בשעה 5:00 לפנות בוקר ביקשתי ממילואימניק דתי שקם להתפלל את השק שינה שלו, וישנתי למשך שעה. בבוקר כבר חתמתי על נשק וציוד. תמיד דיברו בשיבחם של הימ"חים, הערוכים והמדוגמים, אבל החוסרים ומצב הציוד הבסיסי (פנסים, שמנים ועוד), שקיבלנו או שלא קיבלנו - לא תאמו את הציפיות, ועל כך כבר דובר רבות. אומנם ביום הראשון האוכל הגיע באיחור, אבל זו היתה תקלה מקומית. במשך שלושה ימים ישבו החיילים המגוייסים בהמתנה. ההרגשה היתה שגוייסנו לחינם, ושלא ידעו מה בדיוק לעשות איתנו. בימים אחר כך הסבירו שהמצב הלא ברור גרם למה שגרם. השטח היה חשוף, למעט עץ אחד, שבצילו מצאנו מחסה מהשמש היוקדת. קראתי לו "העץ הנדיב". השמש מבחינתי היתה האוייב הכי מר והכי קשה של המלחמה הזו. מלא שריטות, וכאבים ממכות יבשות, ומעל כל זה הפנים שלי שורפות, העיניים דומעות והעור צרוב. כל טיפה של צל או משב רוח קליל היו לברכה. אם יש משהו שצריך לתרום לחיילים במלחמה זה שמשיות וקוביות קרח לצנן את חום הגוף העולה.

השטח חרוך. קרחות של שדות קוצים לצד מטע נקטרינות שלא נקטפו מחמת המלחמה. כמה דקות לפני כניסת שבת מכנס המג"ד את החיילים לשיחת מוטיבציה. דקות אחר כך,תמצא עצמה כל הסוללה עושה את דרכה חזרה אל המקום הבטוח יותר בו היינו קודם. שבת נכנסה. מרגישים. כולם בתומ"ת, בשכפ"צים וקפלס"טים. מרגישים ששבת באוויר. כל חברי הצוות, חילונים ודתיים, לוחצים ידיים זה לזה בברכת שבת שלום, וקדימה לדרך. אידיליה. שבת מנוחה. הגענו. התארגנו. איזו שבת ואיזו מנוחה. שעת לילה מאוחרת. קייטרינג תרם לנו ארוחה חמה, שהוכנה מבעוד יום. האוכל נפרס בחושך על ארגזי תחמושת. חמגשיות עם פולקע, בשר בקר, אורז ושעועית, ארבעה סוגי סלטים בקופסות, לחמניה וטרופית. הסעודה החמה שאכלנו מאז הגיוס, כאשר קדם לה קידוש, לאור פנסים. "צריך לכסות את הראשים?", שאל אחד החיילים המסורתיים, שביקש להזכיר בדרך עקיפה לעמיתיו החילוניים לכסות את ראשם. המפקד, שלא ירד לסוף דעתו, השיב כי כל אחד ינהג איך שהוא מוצא לנכון, ואיש באמונתו יחיה. אכלנו כשלצידנו יורים תותחים, ומיד אחר כך הלכנו לישון. עד הירי הבא – עוד באותו לילה. אני ישן הרבה בשבת, משלים שעות שינה מהשבוע. בשבת הזו לא היתה לי הפריווילגיה הזו, והשבת היתה ארוכה מן הרגיל. מעניין אם החבדניקים יגיעו גם היום, שאל מישהו ששכח שהיום שבת. כמה ימים קודם הגיע רכב ובו כמה חב"דניקים. חילקו לחמניות עם מרח בטעם כבד ובקבוקי קולה. חמים. הניחו לאנשים תפילין, חילקו ציציות ונתנו לחיילים לתרום צדקה. שאלתי אותם מאיפה הגיעו. אמרו שמכפר חבד. – אין חבדניקים בצפון, שהייתם צריכים להגיע משם?, תמהתי. כן הצביע הצלם, אותו אחד שמתעד את ה"מבצעים" שעורכים החבדניקים, אל עבר יהודי שמנמן במכנסים קצרות וכובע רחב שוליים. הוא הגיע משיקגו, והתלווה לחבדניקים במילוי מצוות הרבי מלובביץ'... הם אינם חוששים להגיע לצפון. שליחי מצווה אינם ניזוקים, הם אומרים. חלקם אפילו הקדימו רפואה למכה והצטיידו מראש באטמי אוזניים.