ואז, רגע אחרי שהרב-סרן כרז את שמה של בתי והיא העמיסה את התרמיל העצום על כתפיה וירדה במדרגות אל האוטובוס, אשר בעוד דקות אחדות יסיע אותה ואת שאר המתגייסים הטריים אל בסיס הקליטה והמיון, הלכתי לצד, ובכיתי.
אפילו משקפי השמש הכהות שלי לא הסתירו את זליגתן של הדמעות. התייפחתי. לרגע, בושתי ונכלמתי בבכיי. לא הייתי יחיד, אבל הורים אחרים שלטו בעצמם והזילו את דמעותיהם בשקט, כמעט בלי זליגה. לרגע חשתי, כי רק אני בוכה כמו ילד קטן, בפינה. זה מה שקורה לי תמיד, כשאני מתרגש עד דמעות.
היא נערה חזקה, חיננית. "תעודת חניך מצטיין" שקיבלה לפני שנתיים בבסיס גדנ"ע תלויה לצדי עכשיו, על הקיר המערבי בחדר הקטן שבו אני כותב את המאמר הזה. גם אל הצבא יצאה כמו אל חוויית-גדנ"ע.
היא התגייסה לפני ארבעה ימים. עכשיו היא בחופשת-שבת ראשונה. כשהיא סיפרה לנו, אמש, על הקורות אותה בימי הטירונות הראשונים, הפך הבכי הקטן שלי לצחוק גדול: איזה תנאים מופלאים. ביתנים מחוממים. מים חמים ללא הגבלה. תפריט עשיר בכל אחת משלוש הארוחות. קרואסונים חמים לקינוח. מפקדות רגישות, קשובות. חברות חדשות, אשר כבר לאחר ימים אחדים הפכו 'חברות לחיים'.
היא צוחקת על הקשיים הקטנים, על שלומיאליות, על מנגנון מסורבל, על תהליכים שניתן היה לקצר, לפשט ולייעל אותם אבל "ככה זה בצבא", כדבריה, טירונית בת ארבעה ימים, מאבחנת ליקויים מדופלמת.
בשבוע הבא היא אמורה להישאר בבסיס. כאשר הבחינה בהבעה שעטו פניי לשמע הבשורה הזו, היא אמרה לי "מה אתה רוצה, זה טוב וחשוב לגיבוש". כן, המפקדת. אני מבין.
כשהיא נולדה איחלו לה דודות רחוקות עם חיוך עשוי פלסטיק זול, בשפתיים שהואדמו בצבעיהם המלאכותיים של שפתונים שמנוניים, שכאשר היא תגיע לפרקה "כבר לא יצטרכו להתגייס לצבא". חלפו שמונה-עשרה שנה והצורך בחיילים נותר חיוני כאז, אולי אף יותר.
היא שבה אל החופשה הקצרה הראשונה שלה כמי ששבה מקייטנה. את עייפותה הפיגה בשלוש שעות שינה. אין לה שפשופים. אין בה מרירות. המורל שלה גבוה. היא מקבלת בהבנה מלאה את ההכרח לעשות גם דברים "שטותיים". עוד נכונו לה שבועות כאלה, לאחר סיום הטירונות, עד שתגיע אל הבסיס, שאליו ייעדה עצמה להגיע (אשריה שדברים הסתדרו על-פי רצונה).
אני מאחל לה המון איחולים, אבל אילו התבקשתי להסתפק באיחול אחד בלבד, הייתי – ועודני – מאחל לה כך: שלא תדעי עוד מלחמה ואתך, בתי, גם אנחנו לא נדע. שלא יידע איש עוד מלחמה.