דברים לזכרו של עמירם חרלף, שנפטר לפני שנתיים בכ"ב בטבת תשס"ז. עמירם היה ידוע כמשפטן, כאב בין דין צבאי, כנשיא לשכת הבונים החופשיים, כפעיל בארגונים שונים, מומחה להגנת הדייר. עמירם היה החותן שלי, ולמדתי ממנו המון.
עמירם חרלף היה יליד 1926 - תרפ"ו - וכתב סיפורים קצרים, חוויות מימי המנדט, מחזות תנכ"יים. בספרו האחרון "בסערת רגשות" כתב בהקדמה שהוא חש כמי שחי את חייו, ומספר את המאה כולה.
במלאת שנתיים למותו כתבתי דברים לזכרו, תיארתי מעין פגישה שבה עמירם מספר לי מה קרה לו בשנתיים האחרונות.
פגישה לאחר שנתיים עם עמירם חרלף ז"ל
כבר שנתיים מאז עמירם איננו איתנו - והוא חסר לכולם. לפעמים אתה מנסה לדמיין מה קורה שם למעלה, איך עמירם התקבל שם, האם התאקלם, האם יש לו מה לומר לנו אחרי תקופה של שתיקה ארוכה.
ידעתי שבקרוב אנו נפגשים ליד קברו של עמירם, וחשבתי לעצמי מה הוא חושב על המפגש השנתי שלנו, האם הוא רוצה לספר לנו משהו על מה שעבר עליו. עברתי ליד מלון קינג דייויד בירושלים, ונזכרתי שעמירם כתב כי עבד שם בנעוריו כסטודנט למשפטים. ביקשתי מהשוער שיראה לי היכן ישבה ועדת החקירה האנגלו אמריקנית לדיון על עתיד ארץ ישראל. זכרתי כי עמירם עבד שם.
החדר נראה מרוהט ומסודר, וראיתי שם את הקלסר של עמירם כמתורגמן של הוועדה. מזמן לא נגעו בקלסר הזה. פתחתי אותו ושמעתי איזה רחש. הסתכלתי לאחור, לא היה איש. שמעתי איזה קול מוכר. זה היה עמירם, נגעו לו בקלסר והוא נזעק וחזר לכאן לכמה דקות.
אמרתי לו, עמירם, תשמע, אני צובט את עצמי, זה באמת אתה? הוא ניער את האבק מעל הבגדים ואמר לי: זה בדיוק מה שהרגשתי כשזכיתי להיות מתורגמן של ועדה בינלאומית כל כך מכובדת. הייתי רק בן 19. צבטתי את עצמי. זכיתי בתפקיד מכובד ומשכורת מצוינת. 33 לירות ארץ ישראליות לחודש... כמו בסיפור של העבודה בנשר הוכחתי שאני משיג הכל בלי קשרים, בעשר אצבעות....
אמרתי לו, זה ערך חשוב שאתה בוודאי רוצה להעביר, אבל כולם עסוקים עכשיו עם החמאס, הקסאמים... עמירם סגר לרגע את הקלסר ואמר לי: ספר להם, לכל יקיריי, שבשנת 1942 הייתי רק ילד בן 15 וכבר התגייסתי לארגון ההגנה... בגיל 17 כבר גויסתי למשטרת הישובים העבריים. כנער הצטרפתי לחיל הנוטרים .. אני רוצה שתספר לנכדים ולנינים שלי, שהחיים שלנו כאן הם חלק ממהלך לאומי גדול.
יצאנו לרגע מהמלון ומהחדר וראינו ממול את בניין ימק"א הגדול. אתה רואה, הוא אמר לי, כאן ישבו ארגונים שונים, שפעלו למען הכלל, ואני מנעוריי התנדבתי לארגונים שונים ...אל תשכחו זאת.
הלכנו עוד קצת ובמורד רחוב המלך דוד ראינו את בית הקברות הישן, ממש בצומת ממילא. עמירם הביט במצבות, וסיפר לי שקשה לו לשכוח את המצבות של אביו יחזקאל ושל חברו הטוב יצחק קמינסקי ז"ל, שנפל בשיירת יחיעם. יש דברים, הוא לחש, שנשארים איתך לנצח, וכאשר הגעתי למעלה, חיפשתי קודם כל אותם. מה אמרת לאביך כשראית אותו?, שאלתי. "זכרתי שכל חיי חשבתי שאני חייב לומר לו תודה על הדרך שבה עיצב את חיי, ובעיקר על הטיול הבלתי נשכח בשנת 1935. הוא לקח אותי כשהייתי בן 9 לטיול בלבנון ובסוריה. אמרתי לו תודה... אמא דבורה כמה שמחה כשראתה אותי, היא יודעת שעיצבה את האופי שלי".
ומה עם יצחק? שאלתי. ראיתי דמעות בעיניו, והוא בקושי לחש: "יצחק היה נרגש כשראה אותי, ביקש פרטים על אחותו היקרה שפרה. הוא כל כך שמח לשמוע שהיא יוצרת וגיבורה וחזקה. הוא עצר לרגע ולחש לי: כאן במרחקים, בעולם של מעלה, ניסיתי כל הזמן להקרין מרוחי ומגבורתי על רוחה של שפרה, ואני מרגיש שמשהו מהאופי שלי דבק בה, היא יקרה לי מכולם. כואב לי שהיא נאלצת להתמודד עם שכול שוב ושוב. כולנו מתים לה והיא נשארת למטה עם המשא הכבד על הכתפיים. תן לה את ברכתי להיות נושאת הדגל, אנו מחזקים אותה כאן מלמעלה. ביקשתי מרוחות שירדו למטה להביא לי ציורים שלה, ואני ממש גאה בה".
עמירם נראה לרגע שבור, ואחר כך יישר כתפיים ואמר לי: "החברות ביני לבין יצחק קמינסקי חזרה... הוא עזר לי להתאקלם כאן למעלה, הוא אהוב פה על כולם והציונות שלו לא פסקה, הוא עושה הכול לעזור למדינת ישראל גם פה למעלה".
שאלתי אותו, מה חסר לך עכשיו למעלה. פגשת את יצחק, את אביך, בוודאי טוב לך. עמירם נראה חיוור לרגע ואמר: "אני חושב המון על שפרה רעייתי. אני עדיין זוכר את הפגישה הראשונה בבית קפה ורנר בהדר, זוכר כיצד ניחמתי אותה באסון עם מות האח שלה, זוכר אותה חזקה ואצילה לאחר מות אביה, מות אמה. וכאב לי שהיה עליה להתמודד גם עם המוות שלי. ודע לך, אני לא שוכח את הרגע שבו אזרתי אומץ וביקשתי את ידה בגן בנימין... זו הייתה ההחלטה הכי חשובה בחיי. היא בנתה לי את החיים וידעה לנתב אותי בכיוון הנכון ולהחזיק לי משפחה שלמה. אני חושב עליה ועליכם כל הזמן".
לרגע הבטתי הצידה, כי שמעתי איזה קול, והוא נשמע חרד: "רגע, אל תלך, תן לי לומר עוד כמה מלים. כשאני נזכר בכם אני נזכר איך שמעתי כנער את המנון התקווה מתנגן ברדיו... אצלי המשפחה והמדינה זה אותו דבר. כל חיי הרגשתי שאנו בונים משהו... אני נרגש כשאני נזכר כמה טוב היה איתכם, ואני זוכר את כולם. את הילדים שלי, הנכדים, הנינים...כל המשפחה מסביב...כמה התרגשתי כשנולדה לי הבת הראשונה פזיה, כמה התרגשתי כשבישרו לי שיש לי סוף סוף בן, וכמה התגאיתי שהוא ירש את התפקיד שלי. הוא עושה לי כבוד כל יום בהצלחות שלו...אני מתגעגע לבנות שלי, לתמר הצעירה שכתבה לי מכתב קורע לב כשהייתי חולה. יש בה רגש טהור. אני מתגעגע לדיצה שהתאמצה להגיע למשהו והשיגה תמיד מה שרצתה....דע לך, את העקשנות הזו היא ירשה ממני. כן... ואני מתגעגע לשיחות המלומדות עם רותי, להערצה שלה, לתובנות שלה. כולכם חסרים לי, ואני זוכר כמה התרגשתי כשנולדה לי אחות. אני עוקב מלמעלה ורואה שלאראלה טוב, שהיא זוכרת אותי...וזה משמח אותי".
עמירם, שאלתי, האם משהו חסר לך שם למעלה?
"האמת", הוא אמר, "אני מתגעגע קצת לאוסף הבולים שלי, ליודאיקה, זה היה ממלא לי קצת את הזמן. מסור ד"ש לכל הנכדים שלי והנינים שלי, אני חושב עליהם כל הזמן. אני זוכר כל מלה שכתבו עליי והדברים שליהוד כתב על המורשת שהשארתי לו, עדיין מהדהדים אצלי בראש. ראיתי איך צחי היקר ניסה להציל אותי ברגע שהפסקתי לנשום, וממש הייתי גאה בו. אני מתגעגע לכולם. ללינור ללירום, לנועם, לשלו ולהדר, אני מתגעגע ללהבת הנכדה הבכירה שלי, לנכדות החמודות נוגה ושירה. לא שכחתי את גלי ואת רוני המתוקים. אני חושב על חגי שעכשיו בוודאי בצבא ועל מור, עדי ועל דפנה החביבות...הספקתי לראות שני נינים, דוד יאיר ויוסף חיים... כולם יחד, עם איתן, ליאור ותיקי, כולם יחד זו ממש נבחרת. בימי שישי אני רואה את פזיה ממשיכה לחשוב עליי כל פעם שהיא ממלאה תשבץ היגיון... זה נשמע חסר היגיון, אבל אני החבר הטלפוני שלה לתשבצי הגיון... אני חושב על כולם, גם על אלה שנולדו לאחר מותי...מ סרו ברכותיי לשולמקה הקטן שלא ראיתי, לשיעל'ה החמוד, שניהם של לירום, וכמובן ברכת יישר כוח לרותי על האומץ ללדת עוד בן. יהב עמירם, יהב זו נתינה וזו התכונה הכי חזקה שלי ושל רותי. מישהו למד ממני משהו כנראה..".
לפתע נשמע איזה משב רוח חזק ונדלק אור כמו ברק באוויר. הוא נראה מבוהל. "הם מחכים לי שאחזור למעלה, ולא אוכל להישאר יותר. לפני שאעזוב רציתי שתמשיכו לקרוא בספרים שכתבתי, כי השארתי שם איזו מורשת, ערכים. אל תתנו לספרים שלי לשכון באבק... תזכרו תמיד כי ההיסטוריה האישית שלי תמיד הייתה שלובה בהיסטוריה של העם. כך אני, אלה היו חיי, ואני ממשיך ללוות אתכם ואת המדינה מלמעלה".
משב הרוח גבר ואחז בכנפות המעיל שלו, ולרגע התרמיל כמעט נשמט מידו, גם הקלסר. "אני חייב ללכת", נשמע עמירם נרגש והמום. שפתיו נסדקו בכאב. "תגיד לשפרה, שגם כאן למעלה קראנו את פרשת השבוע, על שפרה המיילדת הטובה שהצילה ילדים. היא שפרה המיילדת בשבילכם, היא שומרת עליכם ואני מחזיק לה אצבעות מלמעלה, ותאמר לה את זה, הרצל, אני סומך עליך, אל תשכח שעזרתי לך הרבה כשהיית יושב-ראש אגודת הסופרים העברים. ראיתי שכתבת לה משהו על התערוכה שעשתה לאחר מותי. ברכתי אותך מלמעלה על כל מלה שכתבת. ממש - כל מלה בסלע". הייתה שתיקה קטנה וקיפאון עז באוויר. עמירם לחש: "רגע, רגע, הכנתי לה כמו תמיד ברכה לרגל התערוכה ולא הקראתי אותה, כי לא הייתי בטקס הפתיחה, הנה יש לי את זה כאן בכיס, קח תביא לה..".
ראיתי אותו מנסה לי למסור לי פתק צהוב ומקופל, אבל משב הרוח היה חזק מדי, והאור היה נוצץ מדי, וההבזק סנוור אותי לחלוטין. עצמתי עיניים ונהדפתי לאחור. כעבור שתי דקות פקחתי עיניים ולא ראיתי כלום. עמירם נעלם. הספקתי רק לראות פתק קטן שנשר לו מן התרמיל. היה כתוב שם באותיות מלאות דמעות משהו שנראה לרגע מחוק. קרבתי את העיניים וזה מה שהיה כתוב שם:
"תמסור לכולם ביום השנה שלי, שאני אוהב אותם ותן נשיקה בשמי ליהב עמירם הקטן. ואל תשכח לומר לשפרה שהיא הייתה ונשארה הגיבורה האמיתית של החיים, ממש כמו שפרה התנכ"ית... נשיקות לכולכם, אני ממשיך לחשוב עליכם כל הזמן, עמירם.".