גם השנה, כמו בכל שנה, אני לא מתכוון לבקש בראש השנה וביום כיפור סליחה מאף אחד, למעט אחת, שאותה אני לא מכיר, לא ראיתי ומעולם כנראה גם לא אראה.
בלילה שבין 27-26 בדצמבר 2004 נפטרה אמי ע"ה. לקראת השעה שלוש לפנות בוקר, בעודנו מנסים לעכל את המוות שנחת עלינו כל כך קרוב, צלצל הנייד שלי. עניתי, תוך שאני בטוח כי מעבר לקו נמצא בן משפחה כלשהו. "שלום", אמר הקול מעבר לקו. "אפשר לדבר עם עמוס שריג?". מדבר, עניתי. "עמוס", אמר הקול הנשי והרך, "מדברת (אינני זוכר את שמה, ולכן אקרא לה רוחמה) רוחמה. אני מצטערת על השעה המאוחרת, אבל אני מתקשרת משתי סיבות. אחת - אני באמת, באמת משתתפת בצערך על מות אמך". הייתה שתיקה, שלאחריה שאלתיה אם היא הכירה את אמי. "לא", היא השיבה. והסיבה השנייה? - שאלתי. "אני יודעת שמרגע מות אמך ועד עכשיו חלפו בקושי שלוש-ארבע שעות, ולכן אני רוצה לבקש את אישורך לקחת איברים מאמך לטובת חולה אנוש שזקוק להם ברגע זה ממש כדי להמשיך לחיות". שוב הייתה שתיקה של כמה שניות, שלי נראתה כנצח. לאחר שהתעשתי אמרתי לרוחמה, שעם כל הכבוד לה, אני סבור שבסוגייה כזו אני צריך לשאול ולהתייעץ עם המשפחה, מה גם שאמי ז"ל הייתה כל כך חולה, שאני לא מאמין שישנו בגופה איבר אחד שאינו חולה. רוחמה ביקשה שאני אתייעץ והיא תחזור אלי מאוחר יותר. כמובן שלא רק שלא התייעצתי, אלא אף ניתקתי את הטלפון הנייד עד ליום המחרת.
אינני מכיר את רוחמה, כאמור לעיל. אני כנראה גם לא אזכה לדבר או לפגוש אותה אי-פעם. אבל אני חייב לה התנצלות. רק לפני כן חשוב לי שרוחמה תדע את הדבר הבא: לפני למעלה מעשרים שנים, אולי עשרים וחמש, חתמתי על כרטיס אד"י, שאיתו אני הולך לכל מקום. הוא נמצא אצלי בארנק, צמוד לתפילת הדרך. כרטיס אד"י, למי שאינו יודע, הוא סוג של התחייבות מצדי לתרום את איבריי לנזקקים להם לאחר מותי. באותו לילה מר ורע, שבו נפטרה אמי, הכרטיס הזה היה עלי, כמו תמיד. אבל שיקול הדעת היה רחוק ממני. הייתי ממש נרעש ונרגש, עד כי לא הייתי מסוגל לקבל החלטה שבה אני מצדד שנים: "כל המציל נפש אחד מישראל כאילו הציל עולם ומלואו". לכן אני רוצה שתדעי רוחמה, כי כשיגיע זמני ואת תהיי בסביבה אני מרשה לך להשתמש באיבריי גם מבלי לבקש את אישורה של רעייתי.
בתקווה שתקבלי את התנצלותי הכנה מעומק הלב.
שנה טובה.