הו החיוך הנפלא הזה שלה, שבעדו הייתי נותן את כל המחבואים שבהם נפגשנו במשך השנים. את חדרי המלון הקטנים, את דירת הידידים הצרה, את סלעי החוף שבין מושב 'דור' ל'הבונים'. את דירתה שלה, כשרן היה בשליחות עיתונאית בחו"ל, ובושש משום מה לחזור. הו, החיוך העצוב הזה שלה, ששיגרה אליי, אז, בעונת ההמלטות בדיר הצאן, כשניסינו להיחבא מהגשם השוטף, בין הכבשים המסריחות.
הרעמים הרעימו, הברקים הבזיקו, היה חשוך לגמרי בחוץ, ואנחנו הזענו מהחום של הכבשים. היא הניפה את רגליה למעלה, והשעינה אותן על הצמר המאובק והרטוב של הרחלות הפועות. ממש כמו בסרט הטורקי ההוא. היכן שהנער הבתול והתם, מתייחם על האישה, בתוך קרון הבהמות, הגדוש בצאן שמובלות אל בית-המטבחיים שבפרברי איזמיר.
אני זוכר את הסומק הנפלא שעלה על לחייה, כשסיפרתי לה איך בעונת הייחום היו הרחלות המיוחמות נעמדות לפניי, מנידות באחורי אלייתן, ומצפות שאקפוץ עליהן מאחור. כאילו שהייתי אחד האילים האלימים המשתגעים מעוצר תאווה. היא הסמיקה עוד, כשאמרתי לה איך גיליתי לפתע כמה נכונים הסיפורים על נערי הכפריים הערביים, שהיו מתעלסים עם הצאן הדורשות.
הכול מגרה כל כך בעונת הייחום: החום הכבד, אווירת ההפקרות, מעשי האהבה שאינם חדלים לרגע. והיא הפתיעה אותי אז, כשאמרה ללא שום מבוכה, שהיא יכולה לתאר לעצמה איך זה, שהמרחק כביכול, בין אנשים לבהמות דקות, יכול להתקצר לפעמים באורח מופלא.
אחרי שיצאנו עם משפחותינו ועזבנו את המשק, ראיתי אותה מעט מאד. שמעתי שעזבה את החבר הראשון שלה, והתאהבה ברן העיתונאי. ופעם אחת, באיזו מסיבה אקראית, במערכת של אחד העיתונים בתל אביב, נפגשנו במפתיע. רק נכנסתי לחדר ומיד ראיתי אותה. יפה מתמיד, סמוקת לחיים, מדברת בהתלהבות כדרכה עם החבורה שמסביבה.
השפלתי את מבטי והסתתרתי מאחורי גבה של מי שתהיה אשתי. מתוך רוע וקנאה בלשתי את הפנים של הגברים שסבבו אותה בחבורה המהודקת. כמעט שיכולתי לנחש עם מי מהם שכבה, ומי מהם זכה להכיר אותה כמוני. כשראתה אותי מרחוק, עצרה בדבריה, ובלשה את פניי כאילו היא מתקשה לזהות אותי. אבל אז חצתה את מעגל החבורה וניגשה אליי. נתנה את מרפקה במרפקי, ובלי שום בושה גיששה בשפתיה אחר שפתיי.
"רגע אחד שקט בבקשה", כמעט שאמרה בקול רם, "הקשיבו, זה המאהב שהיה לי פעם בקיבוץ". היא משכה בי אל מרכז החבורה, להבהיר להם שפעם, כשעוד הייתה צעירה מאד וטהורה מאד, במשק ובדיר הצאן, כשהתהלכה לאורך הגדות המוריקות של נחל אלכסנדר, ובין הסכרים הקטנים של בריכות הדגים, אפשר שבאמת היינו אז נאהבים לזמן קצר. והיא התעלמה לגמרי ממי שתהיה אשתי, שנותרה נבוכה מאחור, ולקחה את ידי בידה, ועברה אתי בסבלנות ובחיוך המופלא שלה, מאורח לאורח. את כולם הכירה לי, והכירה אותי לכולם. על אחד הכיסאות רכנה עליי, כאילו מתרפקת, בעת שניהלה את שיחתה עם בני החבורה.
ואחר כך יצאה שוב מחיי ונעלמה לה. ראיתי את שמה מדי פעם בעיתונים. אשתי ואני הספקנו מאז לחזור למשק ושוב לעזוב. ולהישאר לבסוף בסביבה של עמק חפר. דומני שאז גם החלה בכתיבת שירים וסיפורים קצרים. והטורים המגוחכים האלה שלה ב
עיתון. הם שהוציאו לה שם כוזב של אישה נועזת וחופשית. ומישהו אפילו סיפר לי שהיא מאד מבוקשת בחוגים מסוימים. ובלילה חורפי אחד, כשחזרתי עם אשתי מאיזו הלוויה משפחתית, הבחנתי במיכל היפה לפתע, ברציף של תחנת האוטובוסים המרכזית.
היא הייתה מוצפת פרחים, הזרים עיטרו אותה מכל עבר. ראיתי את הגברים שהקיפוה. לבושים נאה, אחדים ינקו ממקטרות ועישנו סיגריות, וכולם הצטופפו סביבה. ממש כך מתחוללת סביבה מהומה קטנה במקום ציבורי. אבל אז היא הבחינה בי, ומרחוק , למרות החשיכה והעשן, ופליטת המקטרות הסמיכה, צעקה אליי והשליכה אליי את הפרחים.
התקרבנו בזהירות, ועשיתי לה היכרות עם אשתי. היא לא זכרה אותה ממסיבת הבוהמה במערכת העיתון התל אביבי. ואשתי לא זכרה איך חטפה אותי אז מידיה, ודחפה אותי אל מרכז החבורה, ממש בכוח. לרגע העפתי מבט אל יונקי המקטרות ומוצצי הסיגריות שעמדו נטושים. הם הביטו בי בסקרנות ובבוז, ואני ריחמתי עליהם מעט. אבל ידעתי, הו כמה טוב ידעתי, מה הם מרגישים עכשיו! וכשהשבתי פניי אליה, היא כבר עמדה והתרכלה עם אשתי.
על המכרים הטובים שלנו, אלה שנשארו במשק ואלה שעזבו העירה ואלה שירדו מן הארץ. והיא הייתה זו שבישרה לאשתי, שסוף כל סוף, לאחר פרידות והתאחדויות מרגשות, היא החליטה סופית להתחתן עם רן. כן רן, העיתונאי שנעשה מפורסם לאחרונה. זה שפגשנו כבר קודם, בנסיבות שונות לגמרי.
המונית שהוזעקה בטלפון לאסוף אותה הגיעה. והנהג יצא ופתח לכבודה את הדלת הימנית הקדמית. היא רצה ונפרדה מיונקי המקטרות והמעשנים הנבוכים. נשקה להם בנדיבות פתאומית שהביכה אותם. וחיבקה אותם, ונעלמה בתוך המונית, מאחורי הזכוכית הכהה. ואני ראיתי, או שדמיינתי שראיתי איך היא מסירה את התיק מכתפה. איך היא מתרווחת לה בנוחיות על המושב הרך, ואיך היא מתעלמת מכולנו. כל אלה שעמדו שם והביטו בה בעיניים כלות.
ואני ידעתי, הו, כמה שידעתי, שהיא כבר שכחה את כולנו. את אשתי ואותי. ואת חבורת הגברים ההדורים שהקיפה אותה ברחבה. בעת שהמונית תמרנה אחורה וקדימה, כדי לצאת מהרציף הצר, קרבנו לאיטנו אליה. היה קר והתכרבלנו בתוך המעילים, ושיקענו את הידיים בכיסים. והיא, כנסיכה מעולם אחר, חמים וזוהר, ישבה לה מנותקת מאיתנו, והתאמצה להוריד ולפתוח את שמשת חלון המונית.
היא לא הצליחה לפתוח את שמשת החלון, והנהג רכן לאחור, ופתח למענה את השמשה הכהה. היא שלפה את מחצית גופה החוצה, אל החורף העירוני, וקראה בקול מתפנק בשמות כולנו. היא לא החסירה אפילו אחד. ועל שמי התעכבה אפילו "אבישי, אבישי, אבישי". מישהו מהחבורה רץ אל המונית וצעק "מיכל, שכחת את העיתונים ואת הספר החדש". והיא קיבלה ממנו את השקית ולחשה לו כנראה, וליטפה אותו על ראשו במחווה מגוחכת, ואת השאר כבר לא שמענו, אנחנו שעמדנו מרחוק. "להתראות לכם, לכולכם, חמודים שלי". חשבתי ששמעתי את קול התפנוקים שלה חוצה את הרציף.
וכשהמונית הסתלקה, התעופפו אחריה עלי-הפרחים, שהיא השליכה ממש ברגע האחרון על המדרכה. אני עצמתי את עיניי ולא רציתי לראות. הו, כמה שלא רציתי לראות, מי מבני חבורתה הוא שרוכן אל המדרכה הרטובה להרים את הזרים שזרקה. לא היה לי כוח לעוד פרידה מסוגננת שלה. שבעתי מהן בשנים האחרונות.
וכשישבתי באוטובוס הצונן, ליד אשתי השותקת, דימיתי שאני רואה את דמותה של מיכל זוהרת בחלון. זוהרת וקורצת אליי. נוסעת ממולי, בתוך בועה של אור חיוור. כאילו אוטובוס אחר שהיא יושבת בו, נוסע איתנו במקביל. מרוב שהתרגשתי, ובלי להרגיש, מעכתי את כרטיסי הנסיעה שלנו לעיסת נייר דביקה. נעצתי את הכרטיסים המעוכים בתוך חריץ החלון וזימרתי לעצמי, השד יודע למה, כי אני לא ידעתי, את השיר על "ואדי חווארית", שחיברו ראשוני המתיישבים של המשק שלנו. הם ישבו אז במחנה האוהלים על הגבעה בחדרה. שרו כל הלילה, ולמחרת רעבו וכילו תאבונם בתפוזים שסחבו מהפרדסים שליד הגדר.
בטנם כאבה, החולשה עשתה בהם שמות, אבל הם חיברו פזמונים עליזים, כמו ששרו בבתי הקפה של ורשה ותל אביב. המלים היו כל-כך טיפשיות, כל-כך בנליות, שממש התביישתי. אבל המנגינה, שהם פשוט גנבו אותה משיר-עם רוסי ידוע, הייתה נורא מתוקה. והיא התנגנה באוזניי כאילו מעצמה. ראיתי את פניה של מיכל היפה נוסעים לצידי בתוך מסגרת החלון של האוטובוס, שחצה את פרדסי השרון החשוכים. ומבלי להרגיש, חזרתי שוב ושוב על שורת השיר "נחל אלכסנדר, נחל אלכסנדר אהוב, לאן הולכים מימיך?..."