לפני כשבוע הלך לעולמו חבר וידיד, משה שפירא שהתגורר ערירי ברח' לייב יפה 1 בהרצלייה והיה קרוב אלי כחבר בשנות חייו האחרונות. בעצם הוא לא היה מדען, לא הוגה דעות ולא כלום, ובכל זאת עם לכתו - חשתי בחלל שנוצר אצלי, חלל שלא יוכל לקבל שום תחליף.
יש אמרה ידועה, אותה מקובל לצטט בציניות לאחר שמישהו מקונן על לכתו של חבר ועל החלל שנוצר עקב כך; "בית הקברות גדוש באנשים שאין להם תחליף", והרעיון העומד מאחורי אמרה זו הוא, כי כביכול, לכל איש יש תחליף.
על אודות משה שפירא לא תמצאו דבר באינטרנט, ואין ברשותי תמונה שלו כדי להראותו. תווי פניו היו נאים, שערו לבן ומלא, ורק עיניו הכחולות היו על רקע צהוב מחוליו האחרון. והוא נפטר ערירי.
הוא הלך אל בית עולמו כגיבור במידת-מה, שכן הוא גילה לי שאינו חושש מהמוות, ולא ייטול תרופות מאריכות חיים. עיקר גבורתו הייתה קוצר דיבורו על המוות אף שהיה ברור כי הוא קרוב. בענייני דיומא הוא כן דיבר אתי, על המעלית, על חלקו בהוצאות הבית המשותף, על סכסוך בין שכנים, וסתם שתק. בעצם, רוב הזמן שתק.
משה שפירא הכין לו עצמאית כוס תה במשרדי, ושתה לאיטו מבלי להטריד אדם, עד שאהיה פנוי. וגם אז, שאל משהו, הציע תשלום - שסורב, ואחר כך ליווה אותי לעבודה מקצועית מחוץ למשרד - שם שימש כסטטיסט וגם קצת כעוזר. ידע לשתוק כדי שיסברו כי הוא ידען. ואחר כך, קפה ביחד בקונדיטוריה.
לא שאין לי עכשיו עם מי לשבת לקפה; מי שמכירני יודע שיש, אבל אף על פי כן - משה שפירא, רעי, חסר לי מאוד. מה שאומרים על אנשים שלכאורה תמיד יש לכל אחד תחליף - אינו נכון. האמרה - אמרה, אבל המציאות [האכזרית] - מציאות.
והאמינו לי, הרי אני יודע ידיעה אישית, אין בתבל אדם שיש לו תחליף. יהי זכרו ברוך.