קוראים יקרים, את הסיפור הקצר הגשתי לתחרות סיפורים קצרים בעיתון הארץ, פסח 2012. לצערי, לא זכיתי בתחרות. למרות האכזבה, החלטתי לפרסם את הסיפור בבלוג שלי.
תמונות מבית חולים
ביום 22.11.94 אושפזה אמי בבית החולים, וביום 23.1.95 נפטרה. בתקופת האשפוז שהינו על יד מיטתה. חווינו בצער את ההתדרדרות במצבה. היינו עדים לסבלם של חולים אחרים ונחשפנו לעבודה המפרכת של האחיות והרופאים. אומנם חלפו הרבה שנים, אך הזיכרונות נשארו חרותים - אינם נחלשים ואולי אף מתעצמים.
תמונה ראשונה
לחדר הסמוך לאימא שלי, הכניסו חולה חדשה. אישה יפה עם שיער לבן ארוך. גוון פנים מאוד חיוור, עצמות לחיים בולטות ועיניים כחולות. לא קשה לדמיין איזו יפהפייה משגעת הייתה בצעירותה וכמה גברים שיחרו לפתחה. ראיתי אותה בפעם הראשונה, יושבת בכסא מחוץ לחדר. הבחנתי כי היא מחזיקה את הידיים בצורה מאוד משונה. יד שמאל מורמת באוויר ויד ימין תומכת במפרק היד המורמת. כאשר התקרבתי לעברה, שמעתי אותה מדברת אל היד המורמת, כאל מכשיר טלפון. הצלחתי להבין כי היא ממלמלת באוויר כל הזמן את אותה המנטרה. "אפשר לקבל את הטייס רוני? תגידו לו ש-א-י-מ-א שלו מחפשת אותו". וכך ממשיכה להחזיק את היד באוויר ולהמתין.
ניגשתי אליה ושאלתי: "למי את מטלפנת?" ובתמימות השיבה, באופן ברור וללא כל היסוס: "אני מנסה להשיג את הבן שלי, הוא טייס". שאלתי: "האם את יודעת את מספר הטלפון שלו?", ומיד הקריאה את הספרות באופן ברור וללא כל ספקות. רשמתי את המספר לפני. מאחר שבתקופה הזו, עדיין לא היה לי טלפון נייד, ניגשתי לעמדת האחיות, מסרתי להן את מספר הטלפון וביקשתי כי יתקשרו לבן שלה. האחיות הביטו לעברי בזלזול וביקשו בצורה מנומסת, כי אפסיק, גם אני, לשגע אותן. הן הסבירו לי בביטחון ובהתנשאות כי האישה מטורללת לגמרי. לא כדאי שאתרגש ממנה, כך היא מדברת באוויר - מהיום שאושפזה.
לאחר שהתעקשתי כי יתנו לי להתקשר וביקשתי כי תבדוקנה האם בטופס הקבלה מצוינים שמות בני המשפחה, גילו בתיק האשפוז שלה, כי הגיעה באמבולנס ישירות מבית האבות. הפרטים המצויים בתיק הם פרטי בית האבות בלבד. המשכתי להתעקש ולאחר שאחת האחיות התרצתה וחייגה למספר שמסרתי לה, השיב קול גברי ונמרץ כי הוא אכן בנה. בקול מתנצל סיפר, כי לא ידע שאמו בבית חולים. אמו הגיעה ישירות מבית האבות. הוא אכן טייס והיה באוויר כאשר חשה ברע.
לאחר כשעה ראינו אותו רץ במסדרון, רוכן באהבה על אמו ומטביע נשיקה על מצחה. הטייס הודה לי בהתרגשות רבה על ההתעקשות. מראה פניה של האישה היפה, עם השיער הלבן, המנסה לתקשר באוויר, עומד לנגד עיניי עד היום.
תמונה שנייה
בחדר אחר, שכב זקן ערירי. כל יום, כאשר הגענו לבקר את אמי, אחותי ואני היינו נכנסות אליו לחדר, שואלות לשלומו ומבררות האם הוא זקוק לעזרה. עיניו העצובות שידרו באופן ברור, כי קשה לו לראות את כל האורחים מסביב למיטות אחרות. בכולם מתעניינים, ורק אליו לא מגיעים מבקרים. הוא נראה כחייל זקן, אשר ננטש מדמם בשדה הקרב, ממתין לחובש שיבוא להציל את חייו, אך יודע כי האלונקה לא תגיע וכי מותו קרב. מראה כל כך עצוב וקורע לב.
באחד הימים הגיעו למחלקה שלושה צעירים. נערה ושני נערים. רעשנים, חייכנים. לאחר בירור בעמדת האחיות, צעדו לחדרו של הזקן. ליוויתי אותם לכיוון החדר. לא עמדתי בפיתוי והצצתי פנימה, סקרנית לחזות בפגישה. עיניו של הזקן אורו פתאום. גם אליו הגיעו מבקרים. גם בו, מישהו, בכל זאת, מתעניין.
הצעירים הוציאו את המיטה מהחדר, הציבו אותה ליד החלון, עמדו מאחורי ראשו של הזקן וביקשו אם אוכל לצלם אותם עם סבא. הצעירה אמרה לי באופן ישיר, כי הם חושבים שזו פעם אחרונה שיוכלו לראות אותו ולהצטלם איתו - ובמבט מבויש הסבירה לי כי מאוד חשובה להם התמונה למזכרת. הגנבתי מבט לכיוון הזקן, האם שמע את הדברים, האם קלט מדוע הגיעו הנכדים.
מיד לאחר שצילמתי אותם, החזירו את המיטה לחדר, נפרדו מהסבא בנשיקה באוויר ועזבו את המקום. איני יודעת מה טיב היחסים בינם לבינו ואיזה חשבון סגרו איתו. את המראה העצוב והפגוע איני יכולה לשכוח.
תמונה שלישית
בתחילת תקופת האשפוז, אמי התנגדה כי נישאר לשמור בלילה. בשעת כיבוי האורות, הייתה מאיצה בנו לעזוב. כאשר החמיר מצבה, ביקשה מאתנו בקול מאוד מבויש, כי נתחיל בתורנות לילה ליד מיטתה. וכך נשארנו בחדרה בלילות, עד יום פטירתה. האחיות ידעו כי אנחנו ישנים בחדר, הביאו לנו כורסה לשכב עליה, ובימים שהייתה בבידוד, נתנו לנו כיסוי לשים על הפה - למניעת מעבר חיידקים.
האחיות היו נכנסות לחדרה במהלך הלילה, להחליף מצעים ולבדיקה שגרתית. הן נכנסו בתנועות מהירות והדליקו את האורות. אמי התעוררה בכל פעם בבהלה, וגם אנחנו. לילה אחד התורן היה אח ערבי. באמצע הלילה שמעתי כי הדלת נפתחת חרש, האח נכנס עם פנס כיס, בדק מסביב, וכאשר הבחין כי השמיכה נשמטה לי מהכורסה, בעדינות הרים אותה וכיסה אותי. עד היום, כאשר אני נזכרת בתמונה המרגשת ובהתחשבות המיוחדת, דמעות עולות בעיניי.
האח הערבי ראה אותנו כשקיבלנו מהרופא את הבשורה המרה כי נשארו לאימא ימים ספורים בלבד. לאחר שיצאנו מהפגישה, הביא לנו מים, ניחם אותנו וניסה לעודד את רוחנו. באופן כל כך אנושי וכל כך מיוחד. איני יכולה לשכוח את מראה פניו העגום, המשתתף בצערנו.
תמונה רביעית
אמי הייתה אישה מאוד משכילה ומאוד חכמה. למדה מתמטיקה ולטינית באוניברסיטה, הכירה מושגים רפואיים והבינה את משמעות המחלה שלה. כאשר "ביקור הרופאים" היה נכנס לחדר, היינו יוצאים החוצה וממתינים ליד הדלת עד לסוף הביקור. עם סיום אחד הביקורים, נכנסנו לחדר וראינו את אימא מאוד עצובה. לאחר הפצרות רבות, סיפרה לנו, כי מאוד נפגעה מכך שהרופאים דיברו ליד מיטתה כאילו מדובר באדם חירש ועיוור, אשר אינו שומע את כל הסבריהם ואינו רואה את ההדגמות שמראים לצוות. את הפגיעה העמוקה שחוותה איני יכולה לשכוח.