כשאני חושבת על זה' התרופה היחידה שעוזרת לי היא ריקוד.
אני משתמשת בו כשאני עצובה ..
בימים של דאון אני פשוט לא יכולה לסבול אף תו אחד נוסף, קצת מעל המינימום של הווליום נשמע לי כמו פול ווליום אבל למדתי להכריח את עצמי להזכר כמה אני אוהבת מוזיקה.
בימים של דאון הגוף שלי לא זז בהתאם לקצב. זה עדיין נראה הרבה יותר טוב מהרבה אנשים. בעיניים שלי, זו הופעה כושלת.
אבל בימים של היי...
וואו אין מספיק מילים לתאר כמה מוזיקה עושה לי נעים בגוף כמה כיף לי להזיז את הגוף. כמה אני עושה את זה יותר טוב מכולם. אם אני צריכה לתת לכם משהו להסתכל עליו כדי להמחיש אז תנסו שילוב בין גניפר לופז ביונסה ושאקירה ביחד. באמת עם טונות של צניעות בכיסים... לרקוד אני יודעת.
אני זוכרת שהייתי קטנה הייתי רוקדת מול המראה.
ממש מחקה את מה שאני רואה ב-MTV. היו תקופות שהלכתי לרקוד בשביל המבטים. אהבתי שמסתכלים עליי. לא עבדתי כרקדנית או חשפנית אם לשם דמיונכם שלח אתכם. פשוט הייתי מודיעה לכולם שהיום אני באלנבי 40 והייתי באה נטו בשביל לרקוד. כולם חשבו שאני עובדת שם. כי הכרתי את כולם וכולם הכירו אותי. זה היה הבית שלי.
לא עניין אותי מי האנשים שבאים לשם, שזה מועדון לא כל כך ברמה.
עניין אותי שה-DJ יודע בדיוק איך להעיף אותי לחלל. הייתי מכירה את רשימת ההשמעה שלו בעל פה. היה צריך רק מבט אחד ממני כדי שהוא יבין שאת השיר הזה לא בא לי עכשיו.
הלוואי ויכולתי להעביר את תחושת האושר שקיימת ברגע שהאלכוהול מגיע לרמה שכבר אני לא מתביישת ואז בדיוק מתנגן השיר הזה שאני הכי אוהבת לרקוד.
הקצב שמנגן ב גופי כאילו הייתי בובה על חוטים
החיוך שמרוח לי על הפרצוף
האושר והניצוץ בעיניים כאילו כל הזרקורים עליי
הניצחון הזה על כל הפחדים, על כל העלבונות, על כל האנשים הרעים.
פעם מישהו אמר לי תרקדי כאילו איש לא מסתכל, תשירי כאילו איש לא שומע. עניתי לו בורא עולם לא בירך אותי בקול יפה
אז שאני רוקדת זה כאילו אני שרה.
אני בעצם רוצה לשיר אבל מספיק פעמים אמרו לי שאני לא שרה מספיק טוב...
כשאני רוקדת זה כאילו אני מופיעה בקיסריה מול 100 אלף איש
ככה אני מרגישה.
ככה כולם מרגישים.
בגלל זה בכל מועדון שאני באה אליו בקביעות אני מיד מקבלת את התואר נסיכת המועדון. התואר הזה לא נותן לי כלום. אני מעדיפה לרקוד בבית עם הילדים. אני בכלל רוצה לשיר. עוד לא מצאתי את המורה שתגרום לי לא לפחד יותר, שתגרום לי לשיר כאילו איש לא שומע...