מיהן האימהות המשתתפות בקבוצה?

פורת: "קבוצת האימהות שאני עובדת אתה היא לא קבוצה מייצגת, אלו הן אימהות הבוחרות לפנות למרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. איש לא מכריח אותן. פעמים רבות הן מצטרפות לקבוצה שנים רבות לאחר שהתרחשה הפגיעה, והנפגע או הנפגעת כבר גדולים. הן מבינות שאי-אפשר לעבור לסדר היום. האימהות בקבוצה עוברות סינון, חלקן עדיין צריכות לעבור עיבוד של החוויה. כמו בכל קבוצה, גם כאן צריך שלא תהיה רמת הצפה כזאת שהאימהות לא יוכלו להיעזר או לעזור לאחרות בקבוצה. לקבוצה מתקבלות אימהות הנמצאות בשלב מתקדם יותר של התמודדות עם המציאות הכואבת. שלב שבו ההתמודדות עם ההכחשה, המזעור, הספק, ובעיקר האשמת הנפגע עדיין קיימת: 'איך הוא לא סיפר/היא לא סיפרה?', 'איך הוא נתן/היא נתנה לזה לקרות?', 'הוא החריב/היא החריבה לי את היכולת להיות אימא טובה, למה לא סיפר/ה לי?'... כל זה קיים אבל תלוי ברמת ההאשמה. בקבוצה שלנו הן נמצאות במקום מתקדם יותר. הן עדיין יכולות להגיד דברים קשים על הנפגע/ת, אבל מתוך הבנה קוגניטיבית שהנפגע אינו אשם. אימא שבאופן הצהרתי תגיד 'הבת שלי אשמה' – לא תוכל להיות בקבוצה. היא גם לא תשתלב בקבוצה, האחרות יכעסו עליה כי הן כבר לא שם. היא צריכה לעבור דרך אישית כדי לצאת מהמקום הזה".

• בשלב מסוים, כך עולה מכתב האישום, פנתה הבת לאמה ואמרה לה שאביה נוגע בה בצורה מכאיבה ותיארה את מעשיו, ועל כך השיבה האם שהוא עושה את זה גם לה, "וזה נעים". הילדה גם ביקשה מהאם שתפתיע את בעלה בעת המעשים, אולם זו סירבה לעשות זאת. היו מקרים שבהם יצאה הבת מחדרה כדי לא לשהות שם לבד עם אביה, וכאשר אמה שאלה אותה מה היא עושה, ענתה לה הבת "את יודעת למה אני למטה", והאם הכתה אותה (ynet,12.9.2012).

איך את באופן אישי מתמודדת עם הרגישות שבנושא הזה?

פורת: "בהתחלה חשבתי שלעולם לא אסכים להנחות קבוצה כזו. זה נוגע בנקודות הכי רגישות. בפחדים הכי עמוקים שלי כאימא. האם יש עַם של אימהות מוצלחות שאצלן זה לא קורה ועם של אימהות אחרות?...". בסופו של דבר קיבלה על עצמה את האתגר. היא מדברת על האימהות כקבוצה קטנה הראויה להערצה על התמודדות לא פשוטה: "הן יכלו לדלג על זה, איש לא מכריח אותן, הן בוחרות לבוא. כבר אין פקידת סעד או גורם מהממסד שלוחץ עליהן לבוא. פעמים רבות מדובר בשנים אחרי הפגיעה. חשוב לומר שלא ברור מאליו שקבוצה כזו תהיה במרכז סיוע לנפגעות. זו לא קבוצת הדרכה איך לעזור לנפגע/ת, אלא טיפול. בקבוצה נוכחות גם אימהות שהייתה במשפחתן פגיעה בין אחים. הדבר מורכב מאוד, איך להצליח להיות אימא של שניהם? את אוהבת את שניהם, רוצה את טובת שניהם. הן מרגישות שבגדו בהן. בקבוצה יש שלב שהן מספרות על הפגיעה שלהן. התלבטנו מה הן אמורות לספר. האם את הסיפור של הבן/הבת שנפגע? אבל הבנו שזה לא נכון. הן מספרות את הפגיעה שהן חוו ממה שקרה". זה לא מעודד את הפגיעה הנרקיסיסטית שלהן?

פורת: "בתוך העבודה העדינה והמורכבת, והעובדה שהדיון נערך בקבוצה, הקולות שלובים זה בזה. יש מי שידבר את הקול האחר. טיפולית אני גם מאמינה שכשנותנים למטופל את המקום שלו, הוא יכול להסתכל בצורה רחבה יותר. הרי מרגע שהילד נפגע, האשימו אותן, לא ראו אותן. הן היו צריכות להיות לטובת הילד. בקבוצה שלנו אנחנו רואות אותן. זוהי הפעם הראשונה שנותנים להן את המקום הזה. פעמים רבות ברקע נמצאת הפגיעה שלהן. הן השתתפו בהדרכת הורים סביב הילד, ובפנים משהו הרוס וכאוטי, ומה אתי?... איך אפשר להיות בשביל הילד וגם בשביל עצמי? האמפתיה כלפיהן מאפשרת תהליך משמעותי, שבו הן יכולות לדבר על הכישלון שלהן ואיך הן לא היו שם בשביל הילדים שלהן". האם לאימהות שלא רואות את החלק שלהן בכלל, ורק מאשימות את הפוגע יש מקום בקבוצה?

פורת: "כן, זה חלק ממנגנון ההגנה. ההנחה היא שעד עכשיו הן לא מצאו את מקומן והן היו עסוקות בהגנה. בקבוצה יש להן מקום שבו תוכלנה להתמודד עם האשמה עצמית. יש אימהות שנאמר להן מפורשות שיש פגיעה והן הגיבו בצורה מינימליסטית, כמו למשל לדבר עם הפוגע שיפסיק, עד שהכול 'התפוצץ להן מול הפרצוף'. אני לא יכולה להעלות בזיכרוני מישהי שלא עלתה אצלה השאלה 'איך לא ראיתי?', 'אולי לא הגבתי מספיק?'. אני מאמינה שהשאלות מכרסמות בתוכה, אבל האם משתמשת במנגנון הגנה של הכחשה. זוהי אחת הסוגיות שאיתה אנו מתמודדים בקבוצה".

• כבר שבוע שאם לארבע בנות נמצאת במעצר. במשך שנים, כך חושדים במשטרה, ביצע בן זוגה מאות מעשי אונס בארבע בנותיה, הכה והשפיל אותן. היא חשודה בכך ששיתפה פעולה ולא דיווחה לרשויות. בשיחה עם חדשות 2 היא מדברת לראשונה ומכחישה את המיוחס לה: "גם אני הייתי קורבן, לא פחות ממה שהילדות שלי היו". האם טוענת כי שעות העבודה הארוכות שלה, מחוץ לבית, מסבירות כיצד ייתכן שדברים כה איומים קרו בביתה – מבלי שידעה עליהם. "באמת שלא זיהיתי את זה כי כולנו היינו בזה ביחד. הוא עשה את זה כמו כת ואף פעם לא חשבתי שקורה שם משהו מעבר. חשבתי שזה שיחות, לא ידעתי שזה הולך למקומות כאלה" (חדשות 2, 9.2.2014).

פורת מסבירה כי חלק מהעבודה היא להבין שאי-אפשר לתקן את העבר, אבל בהיותך אימא עלייך להיות שם בשבילם, גם אם עברו הרבה שנים. לפעמים יש מצבים מרגשים שהאם מספרת שבעצם מעולם לא שמעה מה קרה לבתה או לבנה כי לא רצתה לשמוע, ובעקבות העבודה בקבוצה נפגשה עם הבת, שמעה מה קרה, איך הרגישה אז והיום. היא אומנם לא תיקנה ולא יכולה לתקן את מה שהיה, אבל היום היא עושה משהו שיש לו יכולת ריפוי ושיקום. האשמה היא כאמור חלק שקשה מאוד לעבוד עליו: יש מחיר נוראי של להרגיש אשמה אבל ישנה הידיעה שיש יכולת לתקן. האשמה יכולה להפוך לאחריות, ואז אפשר גם לתקן. לא כשהאם מושתקת. באשמה יש גם משהו נרקיסיסטי מאוד, אבל כשמדובר בהרגשה של אחריות – אם שיש לה תפקיד בחיי הנפגעת בהווה, אף על-פי שבעבר לא הייתה יכולה לעשות אחרת, או מכל מיני סיבות לא עשתה אחרת.

את השאלה הבאה העליתי פעם כגירוי לדיון במפגש עם נשות מקצוע העוסקות בתחום, ולעולם לא אשכח את תגובתה של אחת המשתתפות, שכעסה על עצם השאלה, וראתה בה שאלה לא לגיטימית. גם לא לדיון תאורטי או מקצועי. הבנתי אז שזוהי אחת השאלות הטעונות ביותר כשעוסקים בגילוי עריות: האם אכן ייתכן שאם לא תדע?

פורת: "לפעמים לא יכלו לראות, לפעמים זה היה מוסתר טוב מאוד. גם בקבוצה של נפגעות עולה שאימהות לא רואות שהילד שלהן נפגע, אף על-פי שמבחינתה היא עשתה הכול כדי שזה לא יקרה. מובן שלא מקרי שהיא לא ראתה. זהו הרי הדבר הכי נורא שיכול לקרות לילד. גם בתור חברה כולנו לא רוצים לראות דברים כאלה. נותנים הסברים חלופיים להתנהגויות מדאיגות. אולי בגלל שנולד לו אח, אולי הוא לא אוהב את הגננת. לפעמים לא רואים את המצוקה. פעמים רבות ילדים אכן לא מספרים להוריהם. במאמר של שרונה שוורצברג ואלי זומר, העוסק בגילוי הסוד, בספר הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות⁴ הם קובעים שבני נוער, גם אם יספרו, יהיה זה למישהו מחוץ למשפחה. "לפעמים להורים קשה לראות, לא כי הם הורים רעים. לפעמים מתוך האהבה לילד דווקא, ככל שאני יותר מוכוונת לילד – יותר מפחיד אותי לראות. אני חלילה לא אומרת שאין להורים אחריות, אבל יש הרבה סיבות שבגללן הורים, וגם אבות, יכולים לא לראות".

• אב אנס את בתו, יחד עם אחיה ואדם נוסף, במשך תשע שנים – מאז הייתה בת 5 ועד גיל 14. האם, ככל הנראה, ידעה על המעשים, אך לא דיווחה עליהם. כך עולה מכתב אישום חמור שהוגש היום לבית המשפט המחוזי בתל אביב. אימה של הילדה מואשמת בהפרת חובת הדיווח, שכן לפי כתב האישום היא ראתה את האב מסתגר בחדר עם הילדה וחשדה במעשים, אך לא דיווחה עליהם (נענע10, 28.1.2007).

מצד הנפגעים והנפגעות התמונה מורכבת אף היא. יש כאלה הכועסים על האם שלא שמרה, לא סולחים ולא מוכנים לראות את הצד שלה. אחרים מזדהים עם האם, מבינים את שתיקתה ומאמינים שלא היה אפשר אחרת. רונה (שם בדוי, כמו גם האחרים בכתבה זו), נאנסה בילדותה במשך שנים על-ידי אביה, אז וגם היום היא כועסת על אמה: "היא ידעה, ברור שידעה. הרי זה לא קרה באישון לילה, זה היה באמצע היום, שהיה לוקח אותי לחדר, סוגרים את הדלת, ו...? מה היא כבר חשבה שקורה שם? ברור שהיא ידעה. היא זונה. היא רצתה שימשיך השפע הכספי, שלא נאבד כלום, רק אותי נאבד קצת, אבל מה זה לעומת בית עם ברֵכה? נסיעות שלה לחו"ל מתי שהיא רק רוצה? אז לא נורא, נקריב את הילדה בשביל זה...". רונה ניסתה להתעמת עם האם, אולם בכל פעם שהנושא עלה, הן הגיעו ל"פיצוץ". האם מכחישה שידעה, וזה, יותר מכול, מכעיס את רונה, שגם היום האם לא מוכנה להבין מה קרה ולא מוכנה לקבל אחריות על מה שקרה. דנה נפגעה מהדוד שגר אִתם. בכל פעם שנזכרה בפגיעה התלווה לזה קול צעדים של כפכפים. לאחר זמן בטיפול הבינה דנה שאלה היו נעליה של האם, שבכל פעם שחשדה שקורה משהו בחדר, הגיעה. רק בבגרותה, ובעקבות הטיפול, שוחחה על כך עם אמה והבינה שזו הייתה דרכה של האם להגן עליה. האם לא האמינה שהיא יכולה להתעמת עם הדוד, או לשאת בתוצאות של הגילוי, אולם עשתה מה שיכלה בכוחותיה המעטים כדי להציל את הילדה כשזה קרה, כדי לעצור זאת, לפחות ברגעים שבהם היא באזור. רעש נעליה הבהירו לדוד שהיא מתקרבת, והוא היה משחרר מיד את הבת. לפחות באותם רגעים הייתה הקלה... המורכבות אפוא היא של כל הצדדים המעורבים. כנראה אין תשובה פשוטה להתמודדות במצבים אלה.

1. המחזה "החגיגה" הוא דרמה משפחתית מודרנית, עיבוד בימתי לסרט הדני של קבוצת "דוגמה" שנקרא גם הוא "החגיגה" Festen משנת 1998. המחזה הועלה בתיאטרון הלאומי "הבימה" וב"תיאטרון הקאמרי" בתל אביב ב-2008. עלילת המחזה עוסקת בסוגיית בחשיפת סוד הפגיעה של האב בבנו ובבתו. ביום הולדתו השישים של אבי המשפחה מתאספת המשפחה, ומגיע גם כריסטיאן, הילד הנפגע. כריסטיאן חושף את הסוד הנורא. האב ניצל מינית גם אותו וגם את לינדה, אחותו שהתאבדה. כריסטיאן גם מספר על אמו, שידעה את האמת, וראתה את מה שקרה בזמן ההתרחשות. כריסטיאן נהדף החוצה בכוח, ורק עם גילוי מכתב ההתאבדות שהשאירה לינדה אחריה מצליח כריסטיאן לפקוח את עיניהם של בני משפחתו, והיחסים ביניהם מתחילים להשתנות. 2. "החגיגה", תסריט: תומאס ויטנברג ומגוס ריקוב, הפקה: בריג'ט הלד, סרטי נימבוס, דנמרק 1998. בימוי: תומאס וינטנברג. 3. הסרט "אימא איפה היית?" הופק עבור הטלוויזיה החינוכית, 2010. הסרט עוסק בגילוי עריות במשפחה, ובמוקד הסרט השאלה: מה גורם לאימהות לשתוק אל מול גילוי עריות במשפחתן? פרק כפול. ראו קישור לסרט המלא: [קישור] (אוחזר בינואר 2015). 4. שוורצברג, ש', וזומר, א' (2004). חשיפת הסוד: גורמים מעודדים ומעכבים את גילוי סוד הפגיעה, זליגמן, צ' וסולומון ז' (עורכות), הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.