כמו בכל אופרה יש כאן סיפור סנטימנטלי, מאבק בין שתי משפחות המגיע לחילופי מהלומות והתכתשויות אלימות, רק בגלל השנאה בין המשפחות ונספחיהן. אך מעבר לסיפור הרומנטי, יש לצופים באולם נגה ביפו מופע שירה, מחול ומשחק המזכירים את ברודווי בשנות החמישים עד הששים. בעצם גם כיום, חוזרים ומעלים שם את המיוזיקלז הרומנטיים, בהם הזמרים שרים במצבים כמעט סטאטיים, אך יוזמתו של המפיק הצרפתי שעלה לארץ, מארק אלי אסוס, שהתעקש ליצור משהו שונה מהמחזמרים המיושנים, מעלה כאן מחזמר שחלקו הרומנטי אכן מושר באופן סטטי, אך בשאר חלקיו הוא תוסס במחולות שהרקדנים בהם מחוננים ביכולת אקרובטית. המוזיקה היפה של המחזמר חלקה בסגנון הצרפתי של שארל טרנה, ובחלקה חדשנית, רוקיסטית סוערת, שמקפיצה את להקת הרקדנים בקצב עדכני ועכשווי. כך שהשילוב עשוי לספק את טעם כל סוגי הצופים. בשירה המושרת כאן מתגלים כמה בעלי יכולת שירה נפלאה, כמו הילה דייטש בתפקיד יוליה, שיר זלינגר כאומנת שכאן משום מה כונתה "המטפלת".( נו, האם לנערה מבוגרת יש מטפלת?) מאור גרינר כליידי מונטגיו, לירי אור כמרקוציו, אביעד בן ציון כרומיאו, מתן קריגר בקולו העמוק כנסיך,ועוד מוכשרים שתקצר היריעה מלנקוב בשמם. בין הרקדנים המחוננים, התבלטו בין היתר בניסיון ובכשרון כאחד, תום אידלסון, דורון ישינסקי כבנווליו ושאר חברי הלהקה. התפאורה המרהיבה שעוצבה בידי גדי בן סימון, התלבושות המועצבות להפליא של דני בר שי ודודי ברשי, התאורה המשובחת של אורי מורג, שבקטעים המואפלים ממש הזכירה לי את האופרות באופרה הישראלית, שם האור ניתן בחסכנות.. את הכוריאוגרפיה עשתה נטלי רביץ - כך שמלבד המחזה (וגם את המוזיקה) שכתב ז'ראר פרסגורביק על-פי שייקספיר - הכל תוצרת ישראלית, כולל השחקנים הרקדנים והזמרים. ההצגה תעלה עד ה-21 לפברואר, ותחזור לעוד סיבוב של 10 הופעות בחודש יוני. לאוהבי המחזמר המתוק והרומנטי, בתיבול רוקיסטי-אקרובטי.