צוות העובדים שהיו באולם בשעת החתונה, ולא הכירו את הסיפור, חשבו שמדובר באירוע של איש ציבור נכבד. עם כמות כזו של מוזמנים, עליהם נמנו בין היתר רופאים, שרים וחברי כנסת שונים, היו בטוחים שלא מדובר בסתם אדם מן השורה. קצת מאוחר יותר, התברר להם שאמנם לא מדובר באיש ציבור, אך בהחלט גם לא בסתם אדם מן השורה.
במהלך החופה, רגע לפני שהרב החל לקדש את בני הזוג, ובעת שנשא דברים במעמד המרגש, שעה שכולם היו לבושים בהידור, מחויכים מאוזן לאוזן, מתקשים להסתיר את השמחה וההתרגשות הרבה שאחזה בהם, נשמע לפתע בכי חרישי שהלך והתגבר, מאחת הפינות של החופה. בתחילה לא היה ברור מקור הבכי, אבל רגע אחר כך הוא כבר נשמע היטב ברחבי האולם. כולם הבינו את מקורו. אמו של ינון געתה בבכייה. לצידה של האם עמד האב, שבכה אף הוא בכי חרישי.
את הדמעות האלה, דומה שזר לא יבין לעולם, אבל עבורם, באותם רגעים, צפו ועלו מתהומות הנשייה עשרים ושבע שנים ארוכות: הנה רגע הלידה המיוחל, כשהאחות מניחה את ינון הקטן לראשונה בזרועותיו של אימו הצעירה; הנה הוא צועד את הצעד הראשון; הנה הוא כבר דורש בבר המצווה שלו, עם חליפה של גדולים, איש קטן של ממש... והנה הרגע הזה, שבו השתנו חייהם מהקצה אל הקצה. הרגע שבו הם כמעט איבדו אותו לבלי שוב.
אל ההורים הנרגשים הצטרפו לא מעט אנשים שעמדו שם בקהל, ודמעו איתם ביחד, יודעים היטב מדוע הם בוכים כל כך. חלק מהם, נכחו אף הם בלידתו של ינון, אבל לא זו הראשונה, אלא זו שהתרחשה מאוחר יותר, כשהיה בן 18. גם הם היו שם כשהוא צעד את הצעד הראשון שלו, אבל לא בגיל שנה וחצי, אלא בגיל שמונה עשרה וחצי... אחיות, רופאים, חברים. החתונה הזאת, מעבר להיותה חגיגת נישואין מרגשת של עוד זוג שזוכה להקים בית בישראל, הרי שסימלה גם ניצחון. ניצחון אמיתי אחרי שנים ארוכות של סבל ומאבק. ניצחון החיים על המוות, ניצחון הרוח על החומר. ניצחונם של האמונה וכוח הרצון על התבוסה והייאוש. אבל כדי להבין את זה, צריך לחזור לפחות שתיים עשרה שנה אחורה...
ינון כהן, 30, במקור מבית דתי בפתח תקוה, היה בן 17 כשקיבל את צו הגיוס הראשון. להתרגשות שמילאה את ליבו לא היה גבול, שכן כבר מגיל צעיר חלם להתגייס לצבא, ולא סתם להתגייס, אלא קיווה להתקבל לאחת היחידות הכי מובחרות בצה"ל. לפני הצבא אומנם לא הכין את עצמו יתר על המידה לתהליך הקבלה והסינונים המייגעים, אבל בהיותו ספורטאי מצטיין, הרגיש שכל הסיפור הזה 'קטן עליו', ואכן התקבל בהצלחה ליחידת גולני.
בחודש אוגוסט של אותה השנה, 2002, עשרה ימים אחרי הבגרות האחרונה, כהן כבר מצא את עצמו על מדים בבקו"ם, יחד עם עוד כמה חברים שהתגייסו איתו באותו מחזור גיוס. בתמונה שבה צולם מאותו היום, יחד עם כל החברים, נראו כולם צעירים וגאים, וחדורי מוטיבציה לקראת הבאות, מסתירים היטב את ההתרגשות שפיעמה בהם. איש לא תיאר לעצמו שיום אחד החלום הזה יהפוך לסיוט.
במרוצת הזמן, צלח ינון אתגרים לא מעטים בתהליך ההתחיילות שלו. החל במסע כומתה מפרך, דרך אימונים קשים ותובעניים, וכלה ברכישת מיומנויות לחימה מורכבות. בסופו של דבר, שובץ בבסיס, אי-שם ברמת הגולן כלוחם ביחידה.
שמונה חודשים מאוחר יותר, באחד הימים, התרחש המאורע שעתיד לשנות את חייו של ינון מהקצה אל הקצה. ינון לא ישכח אותו לעולם. "זה היה יום חורפי מאוד, קר, עם ערפל כבד", הוא משחזר. "בדיוק הקשבתי להודעה שאחותי השאירה לי במשיבון, בה היא מודיעה לי שהיא מתחתנת. מיד כשסיימתי לשמוע את ההודעה, שמעתי את סמל המחלקה קורא לכל חברי המחלקה שלי להתייצב בצורה של ח' בזריזות באחת הכיתות, שם התכוון לערוך לכולם תדריך לשימוש בטיל אר.פי.ג'י. למי שלא יודע, חשוב להסביר שמדובר בטיל קטלני, שמשמש בין היתר לפיצוץ של טנקים.
ניתקתי מיד את הפלאפון ונכנסתי לחדר יחד עם שאר חברי המחלקה. תפסתי בזריזות מקום, שהיה במרחק של כחמישה מטרים מהסמל ומהטיל. הסמל נעמד באמצע החדר והחל להסביר ל-24 החיילים שהיו בו, על השימוש בטיל".
אלא, שהתרגיל נקבע לאחר לילה ללא שינה, גדוש באימונים עבור הלוחמים. ינון, שהתקשה לשמור על ערנות, נרדם באמצע ההסבר של הסמל. הלה, שהבחין בכך, העיר אותו ופקד עליו לצאת ולשמור בחוץ, אבל ינון, שהתייסר רק מהמחשבה על הקור המקפיא ששרר בחוץ, ביקש מהסמל להישאר לתרגיל. הסמל התרצה וינון נשאר בשיעור. חמש דקות מאוחר יותר הוא שוב נרדם. בשלב זה הסמל איבד את סבלנותו והורה לו לעמוד על רגליו. ינון ציית, בלי לדעת שזו הפעם האחרונה בחייו, בה הוא מבצע את הפעולה הפשוטה הזאת. שלושים שניות אחר כך שלף סמל המחלקה מתוך ארגז התחמושת פצצה ומוט חומר נפץ שאמור לשגר אותה.
הוא חיבר את המוט, טען את הפצצה במטול, ולחץ בטעות על ההדק. הטיל נורה...
התוצאה הייתה הרת אסון: שניים מהלוחמים נפצעו באורח קשה, ארבע באורח בינוני, תשעה באורח קל, וכל שאר הלוחמים הוגדרו כפצועי הלם.
"שמעתי פיצוץ אדיר וראיתי כדור אש מגיע אליי", הוא מתאר. "הרגשתי שאני עף באוויר לצד אחד והרגליים לצד שני. שבריר שנייה אחר כך השתרר שקט, בדיוק כמו השקט הזה שיש בבריכה כאשר קופצים למים העמוקים, וראיתי אנשים זזים. ואז, בבת אחת, אני שומע ברקע רעש וצעקות אימים של אנשים שמבקשים: 'יש עוד פיצוץ! כל מי שיכול - שייצא החוצה. מי שיכול - שיוציא גם את החבר שלו!'. אחר כך הרגשתי את פלג הגוף התחתון שלי נשרף, ונלחמתי לא לאבד את ההכרה".
כיוון שהיה במצב קשה מאוד, ינון היה מוטל על הרצפה, ולא הצליח לחלץ את עצמו. "אחד החיילים התחיל למשוך אותי, ואחרי שהוא הסתכל עליי - הוא כנראה היה בטוח שאני מת, לכן עזב אותי. למרות זאת, הייתי בהכרה, וידעתי בדיוק מה קורה. באותו הרגע אמרתי לעצמי: 'אין מצב כזה שאני נשאר פה למות', וזחלתי משם בכוחות שאני לא יודע מאיפה היו לי. כששמעתי ברקע אנשים צועקים 'שימו לו את הרגליים בקרח' - ידעתי שאיבדתי את הרגליים שלי".
התברר, שבשעה שהפצצה התפוצצה, עפו ממנה גיצי אש, שהיו מכוונים בדיוק לאזור בו עמד כהן. בחישוב פשוט, המסקנה המתבקשת: אם כהן היה ממשיך לשבת - הרי שמקור האש היה פוגש בראשו - וינון היה נהרג במקום. משום ש"נענש" ע"י המפקד לעמוד על רגליו - האש "פגשה" רק את הרגליים שלו.
את השאר ינון כבר לא זוכר. בהמשך איבד את ההכרה, אושפז בטיפול נמרץ והורדם, כדי שלא יחוש בכאבים העזים שסבל מהם. כעבור מספר ימים, ביום שישי, החליט צוות בית החולים להעיר אותו, כדי שבני משפחתו יראו אותו ויבינו שהוא חי.
מה הדבר הראשון שאתה זוכר מהרגע שהתעוררת?
"אני מסתכל על שני ההורים שלי, שגחנו מעל המיטה שלי. העיניים של אימא היו רכות מאוד מבכי, ממש חצי סגורות. גם העיניים של אבא היו אדומות מבכי ודאגה, ועבורי זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אבא שלי במצב כזה. המשפט הראשון שיצא לי מהפה היה: 'תגידו תודה שאני חי', ובאמת כל השאר שטויות... אבא שלי באותו הרגע קידש על היין והודה לבורא עולם על כך. זה אחד הרגעים שחקוקים לי בזיכרון לעולמים".
הוריו של ינון מספרים, שעבורם הסיטואציה שבה גילו על פציעתו הייתה טראומטית במיוחד, לאור העובדה שהם בדיוק חזרו מקניות, והבחינו פתאום בחניית הבית במספר מפקדים לבושי מדי צה"ל שמחפשים אותם כדי למסור להם הודעה על מצבו של בנם. אימו של ינון, שמיד חשבה על הגרוע מכל, התעלפה במקום. אביו הצליח לשמור על קור רוח ולשמוע מהם על התאונה המצערת ועל מצבו הקשה של בנם, אבל עם זאת - להיאחז בעובדה שהוא נשאר בחיים.