"כשאימא עצובה"

דיכאון לאחר לידה עלול להתפרץ בשלושת החודשים הראשונים לאחר הלידה בדרגה קלה, מתונה וקשה, והוא הסיבוך הרגשי השכיח ביותר בקרב נשים אחר לידה. השיעורים המדווחים משתנים ונעים סביב 13% מהיולדות (רומם, 2010). על-פי DSM-5 ² "דיכאון לידה עם התחלה סב-לידתית" מיוחס להפרעות דיכאוניות בדרגות חומרה שונות, המופיעות "במשך ההריון או בארבעה השבועות שלאחר הלידה", 3%–6% מן הנשים יחוו את תחילת האפיזודה של דיכאון חמור בזמן ההריון, בשבועות או בחודשים שלאחר הלידה, ו-50% מן האפיזודות של דיכאון חמור "פוסט פרטום" (postpartum period, postnatal period) מתחילות בדיכאון כבר לפני הלידה. דיכאון לאחר לידה הוא ממש כמו דיכאון "רגיל", המופיע בחודש הראשון לאחר הלידה. אפשר לאבחן דיכאון לאחר שבועיים של מצב רוח מדוכא רוב היום, כמעט בכל יום, או אובדן עניין והנאה ברוב התחומים. זאת בליווי תסמינים נוספים: ירידה ניכרת לא מתוכננת במשקל ובתיאבון; קושי ניכר להירדם או לישון; עלייה ניכרת או ירידה ניכרת בפעלתנות פסיכומוטורית; מחשבות על התאבדות; עייפות וחוסר אנרגיה; הרגשה קשה של חוסר ערך עצמי או אשמה; קושי לחשוב, להתרכז ולהחליט החלטות. לתסמינים אלה השפעה גדולה על יכולת האישה לטפל בתינוק ובאחיו (אם ישנם) והשפעה של ממש על התפתחותו הרגשית של התינוק. כשדיכאון לאחר לידה אינו מטופל, יש סכנה שהוא יימשך שנים ויפגע בקשר בין האם לתינוקה, יעכב את התפתחותו הרגשית והקוגניטיבית של התינוק וישפיע על תפקוד המשפחה כולה (גוטמן-אבנר, 2012). על אף הידע בתחום הטיפול בדיכאון לאחר לידה, נשים רבות מסתירות את קיומו, בשל החשש מהסטיגמה של "אימא רעה". לעתים התסמינים מבלבלים ומקשים על האבחון, לדוגמה כשיש מרווח זמנים בין הלידה לבין הופעת התסמינים, או כשהאם וסביבתה נוטים לראות את התסמינים כתגובה נורמלית לתהפוכות שחלו בחייה של האם עקב הלידה. נשים כאלה עשויות שלא לפנות לטיפול, אלא לצפות לשיפור המצב, שלא תמיד מתרחש בלא טיפול. משום כך יש חשיבות עליונה לחינוך אנשי המקצוע לזיהוי, להקשבה ולרגישות לתופעה, בעיקר עקב השלכותיה הרבות והחשש לסיכון התינוקות (מיקולינסר וברנט, 2005).

[הערה מספר ³ לכותרת 'הגורמים הפסיכו-סוציאליים לדיכאון לאחר לידה'] בדרך כלל דיכאון לאחר לידה נובע משילוב של משתנים במישור האישי ובמישור החברתי:

• גורמים גנטיים והורמונליים: במחקרים נמצא כי ישנה נטייה גנטית להתפתחות דיכאון לאחר לידה. נטייה זו קשורה לגנים המשפיעים על ההורמון אסטרוגן ולגנים המשפיעים על הולכת הסרוטונין, מוליך עצבי שנמצא שלמחסור בו יש קשר להופעת דיכאון.

• שינויים הורמונליים: תקופות ההריון והלידה מאופיינות בשינויים הורמונליים קיצוניים המעלים את הסיכוי לתנודות במצב הרגשי. במחקרים נמצא כי רמת ההורמון בטא-אנדורפין ורמת ההורמון הקורטיקוטרופי השלייתי במהלך ההריון עשויים לנבא את התפתחותו של דיכאון לאחר לידה.

• תורשה ודיכאון בעבר: נשים שחוו בעבר תקופות של דיכאון וחרדה, או סבלו מהפרעות נפשיות אחרות, נמצאות בסיכון גבוה להתפתחות של דיכאון לאחר לידה. גם נשים שבמשפחתן חוו תופעות אלה, בעיקר דיכאון, נמצאות בסיכון גבוה לחלות בדיכאון לאחר לידה.

• גורמים חברתיים: במחקרים נמצא כי נשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך נמצאות בסיכון גבוה יותר לפתח דיכאון לאחר לידה. כמו-כן נמצא כי מידת התמיכה שמקבלת האם הטרייה מהרשת החברתית שלה ומבן זוגה משפיעה על הסיכוי לפתח דיכאון לאחר לידה.

• אירועים מלחיצים בשנה שקדמה ללידה: התמודדות האם עם אירועים מלחיצים במשך השנה שקדמה ללידה משפיעים גם הם על הסיכוי לפתח דיכאון לאחר לידה.

מזה כמה עשורים ידוע שתינוקות מתפתחים בתוך הקשר שלהם עם הדמויות המשמעותיות להם. ככל שהדיכאון לאחר הלידה עמוק יותר, השפעותיו השליליות על התינוק ועל התפתחותו גדולות יותר.

כשהאם מנותקת ומנוכרת מהתינוק הוא עשוי לחוות רמות גבוהות של דחק ופניותו לחקור את סביבתו תיפגע. על כן תהיה קשה יותר התפתחותו הרגשית, הקוגניטיבית והחברתית. יעל סגל, פסיכולוגית קלינית בכירה, פסיכואנליטיקאית ומנהלת היחידה הטיפולית במכון לקשר הורה-תינוק ע"ש זיאמה ארקין במרכז הבינתחומי בהרצליה, מסבירה שעבור התינוק הקשר עם האם הוא עניין הישרדותי, וכבר מראשית החיים הוא חייב לקבל ממנה תגובה לבכי, למבט או להיצמדות. התינוק זקוק לתגובתה כדי לדעת שיש מישהו ששומר עליו. יותר מזה, תגובת האם לתינוק נותנת לו הרגשה שהוא קיים. כשהאם איננה מגיבה, במידה רבה פוחת הביטחון של התינוק. בעקבות זאת נשאר התינוק בתפיסה הישרדותית, ולא פנוי לתפיסה התפתחותית, וזאת מכיוון שתינוק פנוי לבחון את העולם, להתייחס לגירויים ולהתפתח רק לאחר שצרכיו הבסיסיים מולאו. כשהתינוק נמצא במצב של תפיסה הישרדותית, התפתחותו, בכל מובן, נפגעת. חיזוק לדבריה מביא החוקר אדוורד טרוניק, חוקר מרכזי בתחום יחסי ההתקשרות בין הורה לילד (ראו Tronick & Weinberg, 1997). באמצעות סדרת ניסויים הראה טרוניק כיצד תינוקות נכנסים למצוקה כשאימהותיהן המנותקות אינן מראות כלפיהן מבע פנים. אחד הניסויים המפורסמים של טרוניק המוכיחים זאת הוא ניסוי הפנים הקפואות (Tronick, Still Face Experiment; ראו קישור ברשימת המקורות מטה). במהלך הניסוי שיחקו אימהות עם תינוקן במשך דקות ספורות, לאחר מכן קיבלו הוראה לשנות את הבעת פניהן להבעה קפואה וחסרת רגש, "פני פוקר". התגובות של התינוקות היו קורעות לב: בתחילה הם היו מופתעים, אחר כך ניסו לעשות פרצופים כדי לעורר את תגובת האם. כשגם זה לא עזר, הם החלו לבכות בכי תמרורים, שנפסק רק לאחר שהאם קיבלה הוראה לחזור לתגובותיה הרגילות. המסקנה מהמחקר הייתה כי בזמן הטיפול בו התינוק זקוק לפן הרגשי, ובלעדיו הוא איננו מרגיש את נוכחות המטפל. לאמִתו של דבר המחקר חיקה את התנהלותן של אימהות הסובלות מדיכאון לאחר לידה, שבשלו האֵם כן פועלת ומטפלת בתינוק, אך בפועל איננה נוכחת מבחינה רגשית. ככל שהאם מגיבה פחות, כך התינוק דורש יותר תשומת לב והשניים עלולים להיכנס למעגל קסמים, שבו התסכול רק הולך וגובר ועלול להוביל למצבים קיצוניים של התעללות ופגיעה בתינוק.

כבכל מקרה של דיכאון חריף, גם בדיכאון לאחר לידה, הטיפול היעיל ביותר לדעת המטפלים הוא שילוב של טיפול פסיכותרפויטי (הטיפולים הנפוצים הם טיפול דינמי וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי) ושל טיפול תרופתי נוגד דיכאון. מובן שכל אחד מהטיפולים הללו בנפרד עשוי להיות יעיל, אך במידת האפשר רצוי לשלב ביניהם. חשוב שבטיפול הרגשי יינתן מקום להעצמת הרגשת המסוגלות ההורית של האם על-מנת שתוכל לפתח מערכת יחסים של התקשרות בטוחה עם תינוקה. כמו-כן אפשר להציע לאם תמיכה חברתית, כגון טיפול קבוצתי עם עוד אימהות הסובלות מדיכאון לאחר לידה. טיפול זה עשוי להיות יעיל ולספק קבוצת הזדהות ותמיכה לאם. מודל טיפולי חדש יחסית פועל בגישה דיאדית, האם והתינוק נוכחים יחדיו בחדר הטיפולים. כך מתאפשרת התבוננות מקרוב על מערכת היחסים בין האם לתינוק ובעקבותיו שיפור ההתקשרות ביניהם (קפלן וקפלן). כאמור מחקרים לגבי יעילותו של טיפול בדיכאון לאחר לידה הראו שכל סוגי הטיפולים שלעיל יעילים בהפחתת תסמינים דיכאוניים אצל אימהות, בשיפור תפיסת המסוגלות האימהית העצמית של האימהות, בשיפור הקשר הנפשי והפיזי בין האם לתינוק, וכמובן, בסופו של דבר, בהוצאת האם ממצב הדיכאון ומעבר לתפקוד תקין (רומם, 2010).

הקשר בין אלימות במשפחה לדיכאון לאחר לידה קיבל משנה תוקף במגוון מחקרים שנערכו בישראל ובעולם. למשל, פרכטר (2011) מביא מחקר שנערך בשישה בתי חולים ציבוריים במלבורן, אוסטרליה. במחקר זה נבחרו נשים לאחר לידה ראשונה, שהיו במעקב בתקופת ההריון. בקרב נשים אלה השיעור הגבוה ביותר של דיכאון לאחר לידה נמצא אצל נשים שדיווחו כי הן חוות אלימות מצד בן זוגן, זאת גם לאחר שהובאו בחשבון גורמי סיכון נוספים. המלצות המחקר של פרכטר עוסקות בחובת הרופאים והמטפלים להיות מודעים לקשר בין אלימות במשפחה לדיכאון לאחר לידה ולהתייחס למקור הדיכאון כשמאתרים אותו. מחקר אמריקני מדגיש כי שכיחות האלימות הפיזית המופנית כלפי נשים במהלך השנה שלאחר הלידה עולה ל-3.1% (לעומת 1.7% במהלך תקופת ההריון). גם האלימות הרגשית עולה ל-17.3% בשנה שלאחר הלידה, לעומת 7.5% במהלך ההריון (שם). נתונים ממחקרים שנערכו בישראל מלמדים על קשר בין אלימות בין בני זוג לבין רמת הדיכאון של אימהות. במחקר שנערך בבתי חולים בישראל, בקרב נשים שאותרו כנפגעות אלימות מצד בן הזוג ואותרו על-ידי צוות בית החולים, נמצא כי רוב הנשים (80%) דיווחו על מצב בריאות ירוד ורמת דיכאון גבוהה על-פי פרמטרים אבחוניים שנערכו בתהליך המחקר (אלרועי, גרוס, איציק ולביא-סהר, 2008). ניסיון קליני מהשטח, בעיקר בעבודה עם צוותי טיפות חלב, מלמד כי לנשים לאחר לידה קל יותר לשתף את הצוות הרפואי בהרגשות של דיכאון מאשר במצבי סיכון הנובעים מאלימות בן זוגן. עם זאת כשהצוותים המטפלים מודעים לקשר בין אלימות במשפחה לדיכאון לאחר לידה, אפשר יהיה לאתר נשים אלה בצורה רחבה יותר.

למרות שיעורי השכיחות הגבוהים של התופעה, שתוארו קודם לכן, רק בשנים האחרונות עלתה המודעות לנושא והתברר שנשים רבות הסובלות מהתופעה אינן מאותרות, מאובחנות או מטופלות. בשנת 2001 יזמו משרד הבריאות ומכון גרטנר "תוכנית חלוץ" לאיתור מוקדם של נשים הסובלות מדיכאון לאחר לידה. המחקר נערך בקרב 395 נשים הרות ונשים לאחר לידה ב-6 תחנות טיפת חלב. במסגרת תוכנית זו, אחיות שהוכשרו לכך העבירו שאלון סינון למילוי עצמי (Edinburgh Postnatal Depression Scale, EPDS). כשאישה מבטאת סימני דיכאון (לפי ציון חתך שנקבע), מופעלים נוהלי ייעוץ תמיכתי של האחיות, והפניה למסגרת טיפול אחרת לפי הצורך. ממצאי התוכנית העלו כי 26.5% מהנשים ההרות ו-12.7% מהנשים שילדו דיווחו על סימני דיכאון במהלך ההריון ולאחר לידה. בעקבות שיעור הנשים שאותר שיש להן סימני דיכאון במשך ההריון, ובעקבות המסקנה שהתוכנית יישומית וקבילה בקרב האחיות והמטופלות, החליט משרד הבריאות להרחיב את התוכנית ליותר מ-175 תחנות טיפת חלב ברחבי הארץ. כמו-כן הוכנס הנושא להכשרת אחיות בריאות הציבור, והונפק עלון מידע לציבור על התופעה. באותה עת, בשירותי בריאות כללית אימצו תוכנית איתור דומה, ובסיכום של כ-6,640 שאלוני EPDS, שהעבירו אחיות ב-161 מרפאות, נמצא כי שיעור סימני הדיכאון במהלך ההריון היה 14.1%, ולאחר הלידה 9.1%. בשתי המסגרות, משרד הבריאות ושירותי בריאות כללית, נמצאו הבדלים ניכרים בשיעורים אלה בין תחנות, מחוזות או סוגי יישוב שונים. מגבלתם של הנתונים המדווחים כאן היא שהשאלונים לא נאספו בתנאים מבוקרים וייתכן שהם משקפים הבדלים בנוהלי דיווח ובהרגלי דיווח. לָרוב דיווחי האחיות (במפגשים ובראיונות) היו חיוביים, הן מבחינת הסיפוק המקצועי הן מבחינת העשרת השירות שנתנו ליולדות, אך הובע הקושי של מצוקת המשאבים (זמן וכוח אדם) הכרוך בטיפול בשאלון, וכן ברצון להגברת התמיכה באימהות ולשיפור הממשק עם גורמי טיפול לנשים המאותרות (גלסר, 2008). באוגוסט 2012 יצא נוהל ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות לאיתור נשים בסיכון לדיכאון בהריון ולאחר הלידה (נוהל 20/12). מטרת הנוהל הייתה הסדרת האיתור כחלק מהפעילות השוטפת של צוותי התחנות לטיפול אם ובילד והמרכזים לטיפול בנשים הרות. במסגרת התהליך הוטמע השאלון למילוי עצמי של האישה, שכאמור נוסה בתוכנית החלוץ. השאלון ניתן לכל אישה המגיעה לטיפול במסגרות שצוינו בשתי נקודות זמן: בהריון, החל משבוע 26, ולאחר הלידה, משבוע 6. על-פי הנוהל, בתום מילוי השאלון, האחות משוחחת עם האישה שיחה מסכמת. אם עולה חשד לדיכאון לאחר לידה, או לסימני מצוקה אחרים, מציגה האחות אפשרויות סיוע לאישה במטרה להקל על מצוקתה. כשמאובחן דיכאון ברמה בינונית עד קשה, על האחות להפנות את האישה לרופא המטפל או לשירותי בריאות הנפש. בכל מקרה אחר, על האחות לשוחח עם האישה, שיחת מעקב בתחנה, בטלפון או בביקור בית, לפי הצורך. בתהליך ההטמעה של הנוהל נבנה מערך הכשרה לצוותי טיפות חלב ומעקב הריון במשרד הבריאות ובכל קופות החולים. מעקב אחר הנשים שאותרו בתחנות לטיפול אם ובילד הראה כי כ-30% מהנשים שאותרו בחשד לדיכאון לאחר לידה לא פנו לרופא המשפחה, על-אף ההפניה מהתחנות. רבות מן המטופלות נרתעו מן ההצעה לקבלת סיוע מגורמים בבריאות הנפש. לכן אפשר להניח כי גם לאחר תהליך האיתור יש נשים רבות שאינן מטופלות, והסיכון להן ולילדיהן עולה. לפיכך הוחלט בכמה תחנות על פיתוח תוכניות להנגשת הטיפול. במחוז הצפון של משרד הבריאות נבנה מודל עבודה משותף עם השירות הסוציאלי של שירותי בריאות כללית. במסגרתו אחות התחנה לטיפול אם וביולדת תציע לכל מטופלת, המאותרת בחשד לדיכאון לאחר לידה, לקבל סיוע מהעובדת הסוציאלית במרפאה. העובדת הסוציאלית תבצע אומדן והערכה למצבה של האישה, ותציע ייעוץ או התערבות. במידת הצורך תהיה היא הגורם המקשר בין המטופלת למערך בריאות הנפש. כל הפניה לעובדת הסוציאלית מותנית בקבלת הסכמת המטופלת להליך זה. ערך מוסף לתהליך הוא העזרה לאחיות בתחנה, שלא פעם עמדו מנגד, חסרות אונים לנוכח העובדה שנשים שאותרו והופנו להתייעצות וטיפול סירבו לעשות זאת. היום, עם בניית התוכנית, האחיות לא מרגישות שהן נושאות לבדן באחריות למצבה של האישה. האחיות מתייעצות ומתלבטות עם העובדות הסוציאליות ומבטיחות טיפול הולם יותר לנשים. במכבי שירותי בריאות הוקמו צוותים ארציים ומחוזיים לשם הטמעת הנושא, ואחיות ועובדים סוציאליים עברו הכשרה ייעודית. העובדות הסוציאליות האחראיות על תחנות לטיפול אם ובילד היו לחלק בלתי נפרד מצוות התחנה. הן נוכחות במקום וזמינות עבור האחיות בכל שאלה או דילמה. גם עבור הנשים המגיעות לתחנה הן זמינות ומוכרות, וקל יותר לנשים עם דיכאון לאחר לידה להיעזר בהן ולקבל את הטיפול המתאים. פעילות ייחודית נוספת במכבי שירותי בריאות היא הצטרפותה למחקר הבוחן את יעילות ההתערבות בנשים שאותרו בחשד לדיכאון לאחר לידה בגישת טיפול בין-אישי (IPT). את הטיפול הבין-אישי פיתחו בשנות השמונים ג'רלד קלרמן ומירנה וייסמן (ראו בן רפאל, 2009). הטיפול הוא טיפול קצר מועד ונועד לסייע לאישה להתגבר על השלב החמור של הדיכאון, לפתח דרכים יעילות להתמודד עם בעיות בין-אישיות ולגייס מערכות תמיכה. בעזרת הטיפול המטופלת לומדת לאתר את הקשיים העכשוויים שאתם היא מתמודדת, והיא והמטפל מחליטים יחד על המוקד הטיפולי כדי שתוכל להתמודד טוב יותר עם הלחצים והשינויים שחלו בחייה. שיטה זו עדיין נמצאת בתהליך של מחקר ומלווה במעקב ובבקרה של ד"ר ברברה פוסמונטייר מאוניברסיטת דרקסל, ארצות הברית. המחקר קיבל את אישורה של ועדת הלסינקי. יש לציין כי העובדים הסוציאליים המשתתפים במחקר עברו הכשרה ייעודית של כמה מפגשים להכרת עקרונות השיטה. בתום המחקר יפורסמו הממצאים ויוחלט על המשך פעולה. המחקר, בהובלת צוות ההיגוי הארצי, נערך בשיתוף ד"ר ברברה פוסמונטייר – אוניברסיטת דרקסל, ארה"ב, ד"ר רנה בינה מאוניברסיטת בר-אילן וד"ר שרהלי גלסר ממכון גרטנר. הוא אף קיבל את אישורה של וועדת הלסינקי. יש לציין כי העובדים הסוציאליים המשתתפים במחקר עברו הכשרה ייעודית בת מספר מפגשים להכרת עקרונות השיטה, ומקבלים הדרכה במהלכו. עם סיום המחקר ולאור הממצאים, ייבדק האם לגישת הטיפול ערך מוסף על פני הגישות המקובלות. במידה וימצא כי ישנו ערך מוסף כזה, תוטמע שיטת הטיפול בקרב העובדות הסוציאליות במכבי. לסיכום, דיכאון לאחר לידה הוא גורם סיכון מהותי לאם ולילדיה. בשנים האחרונות היינו עדים לאימהות שפגעו בילדיהן, לעתים עד ניסיון לרצח ורצח. חקירה של מעשים רבים כאלה מלמדת כי האם סבלה מדיכאון לאחר לידה, שלעתים לא אובחן או לא טופל. כמו-כן לתינוקות החיים עם אם הסובלת מדיכאון נגרם נזק גדול להתפתחות הרגשית והקוגניטיבית. חשוב לשים לב לעובדה שבמשפחות שבהן יש אלימות במשפחה, השכיחות של נשים החוות גם דיכאון לאחר לידה גבוהה יותר.

היום ההתמקדות בישראל היא בטיפול אם מתוך הנחה שהטיפול גם יביא לשינוי ביחסה לתינוק. בשנים האחרונות נעשה תהליך הטמעה של איתור נשים לאחר לידה הנמצאות בדיכאון לאחר לידה. מאחר שדיכאון לאחר לידה נקשר גם לתופעת האלימות במשפחה יש חשיבות רבה שאנשי מקצוע מתחומים שונים יבואו במגע עם נשים הרות, עם נשים לאחר לידה ועם נשים החוות אלימות, יהיו ערניים לתופעה ולתסמיניה וכך יסייעו לנשים אלה להגיע לטיפול על-מנת שיוכלו לחזור לתפקוד ולמנוע סיכון לתינוק ולילדים האחרים במשפחה.

1. Wisner K. L., Parry P. L., & Piontek C. M. (2002). Postpartum Depression. NEJM,347, 3, 194–199 1, למאמר זה ראו רומם. 2. ריכוז מחקרים שנעשו בארצות הברית, בקנדה, באוסטרליה, בפורטוגל, בספרד, באנגליה, באירלנד, בהולנד, בשבדיה ובסין נערך במחלקה לרפואה בבית הספר לרפואה נורפולק שבמזרח וירג'יניה, והתפרסם בכתב העת JAMA (ראו Paulson & Bazemore, May 19, 2010). ממחקר זה עולה כי ב-43 מחקרים על דיכאון אחרי לידה בקרב גברים, שבהם נבדקו מעל 28,000 גברים, נמצא כי גם אבות עשויים ללקות בדיכאון לאחר לידה. 3. קפלן וקפלן.

איציק, ד', אלרועי, א', גרוס, ר' וז' לביא-סהר, (2008). קולן של נשים נפגעות אלימות. ירושלים: מכון ברוקדייל ומשרד הבריאות. בלוך, מ' (ללא שנת דפוס). ד”ר מיקי בלוך, מנהל המחלקה לפסיכיאטריה אמבולטורית והמרכז לבריאות הנפש של האישה, המדריך לאיתור, אבחון וטיפול בדיכאון לאחר לידה, המרכז הרפואי על שם סוראסקי, תל אביב. מתוך [קישור] (אוחזר בינואר 2015). בן רפאל, ש' (ספטמבר 2009). פסיכותרפיה בין אישית IPT בדיכאון לאחר לידה. ניוזלטר אומנות הלידה, 37. מתוך [קישור] (אוחזר בינואר 2015). גוטמן-אבנר, נ' (2012). דיכאון לאחר לידה: התינוק, האם והקשר ביניהם. הרצאה בסדנה של כנס העמותה הישראלית לבריאות הנפש של התינוק. מתוך file:///C:/Users/yaffa/Downloads/iuyo__uin_Ci_nuZo_n_on_euZun%20(1).pdf (אוחזר בינואר 2015). גלסר, ש' (2008). דיכאון לאחר הלידה: איתור מוקדם בשירותי בריאות ראשוניים בישראל. פסיפס גופנפש: בריאות נשים בישראל, באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מיקולינסר, מ' וברנט א' (2005). תאוריית ההתקשרות. מפגש. מתוך [קישור] (אוחזר בינואר 2015). פרכטר, ו' (דצמבר 2011). קשר ברור בין אלימות מצד בן הזוג לדיכאון לאחר לידה. DoctorsOnly. מתוך [קישור]/ (אוחזר בינואר 2015). קפלן, ק' וקפלן א' (ללא שנת דפוס), התמודדות עם דיכאון לאחר לידה, מתוך [קישור]/ (אוחזר בינואר 2015). רומם, פ' (דצמבר 2010). דיכאון לאחר לידה (Postpartum Depression). Israeli Nursing Update, 2. מתוך [קישור] (אוחזר בינואר 2015). Paulson J. F. & Bazemore Sh. D. (May 19, 2010). Prenatal and Postpartum Depression in Fathers and Its Association With Maternal Depression: A Meta-analysis. JAMA: The Journal of the American Medical Association, 303, 19. from [קישור] (retrieved January 2015). Dr. Edward Tronick (no date). Still Face Experiment. from [קישור] (retrieved January 2015). Tronick, E. Z., & M. K. Weinberg (1997). Depressed Mothers and Infants: Failure to Form Dyadic States of Consciousness.