חלוק לבן בגטו

בין המוני הקדושים, חללי הטבח הנאצי, יזכור ישראל את הרופאים שחירפו נפשם במערכה כפולה - מול חרב המרצחים ומול מגפות וחולאים. הרופאים היהודים בתפוצות הגולה מילאו מאז שליחות ציבורית נעלה. רבים כיהנו בחצרות מלכים ושרים, רבים - גדולים בתורה ובחכמה - שימשו ראשי גולה, מנהיגים ומורי הלכה לתפוצות. פעולתם חרגה מתחומי הרפואה המקצועית והשתרעה על כל שטחי החיים, ובייחוד בשדה העזרה הסוציאלית וההיגיינה הציבורית. עם ההתנקשות בגופה ובנפשה של גולת אירופה, תפסו הרופאים מקום מיוחד, בידעם לשמור על צלם האדם בתוך ייסורי הגטו ולמסוך תקווה וניחומים בלבבות, עד הרגע האחרון [...] יהיו דפים אלה ציון מעט מרופאים שמזלם חוננם לקחת חלק בבניין חיים חדשים במולדת, לאלה אשר מינה להם גורל ליפול על חרבות הגולה במאבק על הצלת נפשות מישראל. מארק מאיר דבורז'צקי, 1946 [1] שורות אלו של "יזכור לרופאים" נכתבו בשנת 1946 בידי ד"ר מארק (מאיר) דבורז'צקי, רופא ולימים גם היסטוריון, ניצול גטו וילנה. הרופאים היהודים מתוארים בתור לוחמים "שחירפו נפשם במערכה כפולה": נגד הנאצים ונגד מגפות ותחלואה. דבורז'צקי כותב כי מקומם של הרופאים בתולדות השואה היה ייחודי, וכי במאמציהם לנחם את הציבור ולעודד אותו הם היו דוגמה ומופת לשמירה על צלם האדם ועל הערכים. על-פי תפיסתו, הרופאים היהודים מתו מות גיבורים. האם המסורת הרפואית היהודית, המרומזת ב"יזכור לרופאים", תרמה לפועלם של הרופאים בתקופת השואה, והאומנם היו הרופאים היהודים דוגמה ומופת לשמירה על צלם אנוש? מחקר זה מראה שהמציאות הייתה מורכבת. כמו בעלי תפקידים אחרים בגטו, גם הרופאים התמודדו עם ניסיונות מוסריים בלתי אפשריים. מקצתם כשלו ומקצתם עמדו בהם באופן מעורר הערצה. בספר זה נתאר את תנאי העבודה של הרופאים תחת השלטון הנאצי ואת האמצעים הרפואיים שעמדו לרשותם, ונשאל, בין היתר, מה הייתה המדיניות הגרמנית בנוגע לחולי ובריאות בקרב האוכלוסייה היהודית בוורשה, כיצד היא נתפסה בקרב היהודים, ומה אפשר ללמוד מתחום הרפואה על חיי היומיום של היהודים תחת השלטון הנאצי. נבדוק מה היו גורמי התחלואה והתמותה בגטו, אילו מחלות ייחודיות התפתחו בו, ומה היו דרכי הטיפול בהן. האם היה לרופאים מעמד מיוחד בגטו והאם השפיעו על צביון ההנהגה בו? מה היה טיבו של שיתוף הפעולה שלהם עם היודנרט ומהן הדילמות המוסריות שאנשי הסגל הרפואי נאלצו להתמודד עמן? שאלות אלו הן שאלות המוצא לחקר הרפואה היהודית בתקופת השואה בעבר; מקצתן שאלות שעניינן השחזור ההיסטורי, מקצתן שאלות של הערכה היסטורית ומקצתן שאלות של הערכה מוסרית ולאומית. בספר זה נבקש להעמידן בהקשר רחב יותר ונטען כי במידה רבה דפוסי התגובה היהודית והקמת מערך הרפואה היהודי בגטו ורשה הם תוצר של מאפייני החברה היהודית בפולין בתקופה המודרנית בכלל ובין שתי מלחמות העולם בפרט. הרעיון למחקר בנושא עלה בשנת 1992 כאשר נפלה בחלקי הזכות לחשוף את יומנו של הרופא ד"ר אהרון פיק מגטו שוולי (Siauliai) שבליטא. ההיחשפות הראשונית ליומן וגילוי ההיבטים הרפואיים שתוארו בו הובילו אותי לחקור את תולדות הרפואה היהודית בגטו שוולי [2]. עקב כך גיליתי עניין רב בחקר תולדות הרפואה בגטאות ותכננתי לערוך מחקר בין-תחומי משווה על מגוון היבטים של הרפואה בגטאות נבחרים בפולין ובליטא. ואולם לאחר שנחשפתי להיקף התיעוד הארכיוני ולמקורות הנוספים המתארים את המערך הרפואי בגטו ורשה, הגעתי למסקנה כי הפעילות הרפואית הענפה בגטו ורשה, הגטו הגדול באירופה, והיקף התיעוד מצדיקים העמקת המחקר לגבי גטו זה. מטרת החיבור אם כן היא להציג תמונה מקיפה ושיטתית של מערכת הרפואה והבריאות בקהילה היהודית בגטו ורשה, שהיא דוגמה מובהקת ל"קהילה כפויה" תחת השלטון הנאצי. הנושא המרכזי במחקרנו הוא בחינת המרכיבים שהשפיעו על דפוסי התמודדות הקהילה היהודית, כחֶברה מודרנית ומפותחת למדי [3], עם האסון הרפואי שהמיטו עליה גזרות הגרמנים. נוסף על כך מבקש מחקר זה להעמיד את סוגיית אופן תפקודו של המערך הרפואי בגטו ורשה בהקשר של התפתחות ערכי בריאות הציבור במדינות המודרניות והפנמתן בחברה היהודית. הספר מתאר כיצד - חרף התנאים הקשים בגטו ורשה (ובגטאות אחרים) - הצליחו היהודים עצמם, כלומר החברה הנרדפת, להקים מערך בריאות ורפואה היררכי וממושמע למדי. מערך זה הציב לעצמו אתגרים של בריאות הציבור על-פי אמות מידה מודרניות כגון תברואה, חיסונים, בידוד נגועים, פיקוח על איכות המזון והמים וכיוצא באלה, ואף הוקם מערך של לימודים, השתלמויות ומחקרים. בספר זה נראה כי מדובר בתופעה ייחודית שאין לה אח ורע בשום מקרה אחר של רצח עם, וננסה לשפוך אור ולהסביר במידת האפשר את מקורותיה של תופעה זו. הגדרת המונח "הרפואה היהודית" בעבודתנו זו אינה מתכוונת לדיסציפלינה רפואית ייחודית אלא להתייחסות החברה היהודית והמסורת היהודית לסוגיות הקשורות לבריאות, לתחלואה ולרפואה. החיבור מתחקה אחר הפעולות שנעשו בחברה היהודית בוורשה לשמירת הבריאות, למניעת מחלות, לאבחונן ולדרכי הטיפול בהן, מן ההיבט הארגוני, המדעי והאתי. הספר מתמקד בשנים 1943-1918 ועומד על מאפייני הרפואה היהודית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, שהם רקע לתשתית הרפואה היהודית ולהתמודדות המערך הרפואי היהודי בפולין בתקופת השלטון הנאצי, עד חיסולו של גטו ורשה בשנת 1943. מחקר בנושא תולדות הרפואה והבריאות מצריך שימוש בשיטת "חקר חיי היומיום". שנים מעטות לאחר השואה פורסמו יומנים, כרוניקות וקטעי זיכרונות שנכתבו בתקופת השואה ותיעדו את חיי היומיום. בין ההיסטוריונים הניצולים שהחלו לעסוק בחקר השואה היו מי שהפנו את תשומת הלב לשאלות אלו[4]. ואולם רק בשלושת העשורים האחרונים נהפך תיאור חיי היומיום לזרם מקובל ושיטתי במחקר ההיסטורי. מקורו בתפיסות חברתיות שאימצו סוציולוגים והיסטוריונים, בעיקר בגרמניה ובארצות-הברית, באופן מואץ משנות השבעים של המאה העשרים. הם העמידו את הפרט במרכז התהליכים המניעים את ההיסטוריה וכן העלו לקדמת הדיון ההיסטורי את מקומן של קבוצות שוליים בחברה[5]. הנושאים הנכללים בחקר חיי היומיום מצריכים שימוש במגוון רחב של מקורות מתחומים שונים ואימוץ שיטות מחקר בין-תחומיות כבסיס מתודולוגי[6]. אף שמחקרנו הוא היסטורי בעיקרו, הוא עוסק ברפואה ובמקומה בחברה נתונה. לפיכך השתמשנו בשילוב של מקורות וספרות מתחומי ידע נוספים: רפואה, סוציולוגיה ואתיקה. הדבר הצריך שימוש בכתבי עת רפואיים, בחומרים מתחום חקר ארגונים ומדיניות ובחומרים מספרות האתיקה הרפואית ורפואת חרום. חומר המקורות נאסף בארכיונים בארץ ובעולם: יד ושם, מוזאון בית לוחמי הגטאות, ארכיון וינר באוניברסיטת תל אביב, ארכיון ייוו"א בניו-יורק, ארכיון הג'וינט בניו-יורק וארכיון המכון ההיסטורי היהודי (ŻIH) בוורשה. המקורות מגוונים, פְּנים-יהודיים וחיצוניים, ומציגים קשת של היבטים בתחום הרפואי מנקודות מבט שונות: של בעלי תפקידים במערך הרפואי בגטו, של גופים וארגונים יהודיים בגטו ומחוצה לו, של הצלב האדום ושל השלטונות הגרמניים.

התפתחות המחקר על הרפואה והשואה

הכתיבה על הרפואה היהודית בשואה החלה בעיצומם של ימי מלחמת העולם השנייה, ולא פסקה עד היום. אפשר לאפיין חמישה שלבים בהתפתחות חקר הרפואה היהודית בשואה בכלל ובוורשה בפרט[7]. השלב הראשון - המחקר הרפואי בגטאות ובמחנות בשנים 1945-1940 חלוצי המחקר היו הרופאים בגטאות ובמחנות. הרופאים התמקדו בתיאור ההיבטים הפיזיולוגיים של התחלואה והרפואה, ביצעו מחקרים על המחלות שפקדו את תושבי הגטאות ואת אסירי המחנות ותיעדו בחשאי תופעות רפואיות ייחודיות, כדי למצוא מזור לחוליהם וכדי להנציח את ההתרחשויות. נוסף על כך נעשו ניסיונות מחקריים לפתח חיסונים ותרופות. מחקרי רופאים נערכו בגטאות רבים. המחקר המפורסם ביותר הוא של הרופאים בגטו ורשה, שבשנת 1942 חקרו את הפיזיולוגיה, הפתולוגיה והקליניקה של הרעב. בראש המחקר עמד ד"ר ישראל מילייקובסקי, מנהל מחלקת הבריאות ביודנרט של גטו ורשה. המחקר הוברח לצד הארי ופורסם לראשונה בשנת 1946 [8]. כמו-כן נערך בגטו ורשה מחקר גדול על מחלת הטיפוס. החוקר הראשי, ד"ר יעקב פנסון, שעמד בראש מחלקת הטיפוס בבית החולים צ'יסטה בגטו, שרד ופרסם את הממצאים בכתב עת פולני בשנת 1946 [9]. בקרב הרופאים היהודים היו שכתבו יומנים בתקופת השואה עצמה. הרופאים סוקרים בהם גם פעולות בתחומי הבריאות והרפואה, כמי שהיו עדים להן ואף השתתפו בביצוען[10]. השלב השני - רופאים ניצולי שואה מתעדים וחוקרים:

1946 - שנות השישים

שני העשורים הראשונים שלאחר המלחמה התאפיינו בכתיבה תיעודית ומחקרית רבה של רופאים ניצולי השואה. מן המחקרים שפורסמו בתקופה זו יש לציין את כתביו של מארק דבורז'צקי, רופא ניצול שואה, אשר היה מהחוקרים המעטים בארץ ובעולם שדנו בהיבטים מגוונים של סוגיית הרפואה היהודית, הן מבחינה רפואית מדעית והן מבחינה היסטורית. הוא אף היה ממניחי היסודות לחקר תולדות הרפואה הנאצית [11]. דפוס הכתיבה התאורית ותפיסת הפעילות הרפואית היהודית כאקט הרואי עוברים כחוט השני בכתביהם של רופאים באותן שנים. עם זאת דבורז'צקי ועמיתיו תיארו בשיטתיות ובדקדקנות את הפעילות הרפואית בגטאות. עדויות וניצני מחקר על תולדות הרפואה היהודית בשואה ראו אור במהלך שנות החמישים בישראל ובעולם, עם ראשית פרסום המחקר האקדמי על השואה. ואולם מאחר שרוב מאמרי הרופאים באותה תקופה התפרסמו בכתבי עת רפואיים - הן משום המידע הרפואי שכללו והן משום שבָּמות החקר האקדמי על השואה [12] טרם התפתחו - לפיכך חוקרי ההיסטוריה לא חקרו אותם די הצורך. רוב המאמרים כתובים בדומה לסוגת כתיבת זיכרונות ועדויות, הנעדרת מאפיינים מחקריים של ממש [13]. תקופה זו עומדת בסימן של פעילות ענפה בתיעוד התחום הרפואי בשואה. מרבית הכותבים היו רופאים ניצולי שואה, וחקר התחלואה עדיין היה דומיננטי. בד-בבד התפרסמו ניצני מחקר היסטורי שבהם עלתה לראשונה סוגיית מדיניות הגרמנים בנוגע לחולי ובריאות בגטו ורשה, כפי שנצפתה מנקודת מבט יהודית, ונעשה ניסיון ראשון, ברמה התאורטית, לסקור את תולדות הרפואה היהודית בפולין מתקופת התגבשותה עד המערך הרפואי היהודי תחת השלטון הנאצי בפולין. בשנת 1953 פרסם ישעיהו טרונק, היסטוריון ניצול שואה, את המחקר ההיסטורי הראשון בתחום הרפואה היהודית בשואה במאמר שכותרתו "מגפות ותמותה בגטו ורשה 1942-1939" [14]. לפי טרונק, הגטאות היו אמצעי מתוכנן של הגרמנים להשמדת היהודים באמצעות חיידקים. היו מי שחלקו על תפיסה זו אך הקונספציה המחקרית ומגוון התיעוד שעליו נשען טרונק שימשו את החוקרים גם עשרות שנים לאחר פרסום מחקרו [15]. בשנת 1963 פורסם בארצות-הברית מחקר כוללני ראשון על המרטירולוגיה של הרופאים היהודים בפולין [16]. את המחקר ואת הוצאתו לאור של הספר בנושא זה יזמו רופאים שנמנו עם חברי אגודת הרופאים יוצאי פולין בארצות־הברית. הגם שהמחקר אינו מתמקד בגטו מסוים ואינו סוקר את כל הגטאות או משווה ביניהם, הוא אחת מאבני היסוד בחקר תולדות הרפואה היהודית בפולין בכלל ובתקופת השואה בפרט. בתקופה זו אנו עדים לפרסומם של מאמרים וחומר תיעודי ולקיומם של כנסים בינלאומיים וארציים [17] . מתוך אמונה שפעילות הרופאים בשואה היא חלק ממסכת הגבורה היהודית, וככזו יש עניין להנציחה, נרתמו התארגנויות של רופאים כמו "אגודת הרופאים שרידי השואה" בישראל, או "חברי אגודת הרופאים יוצאי פולין" בארצות-הברית, להנציח את פעולות הרופאים שנספו בשואה ולעודד את המחקר על הרפואה היהודית. ד"ר דבורז'צקי פעל באותן שנים גם למען הקמת מכון לחקר הפתולוגיה של השואה [18]. אף שחזונו לא התגשם, פעולותיו להקמת מכון זה הן ביטוי לאמונה בחשיבות הנושא, לעשייה הרבה בתחום ולניסיון להבטיח את המשך המחקר באמצעות מיסודו. השלב השלישי - ממחצית שנות השישים עד מחצית שנות השמונים:

האטת המחקר והפעילות התיעודית

ממחצית שנות השישים עד מחצית שנות השמונים ניכרת האטה בהתייחסות לחקר הרפואה היהודית. בשנים אלו הלכו לעולמם מקצת הרופאים הניצולים. דבורז'צקי, שהיה הרוח החיה בחקר הרפואה היהודית בשואה, נפטר ממחלה בשנת 1974 והותיר אחריו חלל גדול בחקר הנושא [19]. מחקר השואה בישראל צמח, אך הוא התמקד בעניינים הקשורים להנהגה היהודית - היודנרט ונושא היישוב והשואה - ובעניינים הקשורים להתנגדות היהודית המזוינת. נושאים אחרים נדחקו לשוליים, אף שנושא הרפואה היהודית לא נעלם לגמרי מן המחקר [20]. בתקופה זו אין כל התפתחות משמעותית במגמות המחקר שהסתמנו בעשורים הקודמים. עם זאת רופאים ניצולי שואה עדיין ממשיכים לפרסם את זיכרונותיהם גם בבמות מחקריות. גם רופאים שאינם ניצולי שואה מגלים עניין בנושא, בעיקר בתחום מחקר הרעב שביצעו רופאי גטו ורשה [21]. בשנת 1979 פרסם מירון ויניק, מומחה לתזונה ולרפואת ילדים, תרגום ראשון מלא לאנגלית של כתב היד על מחקר הרעב שביצעו הרופאים בגטו ורשה. הספר מציג את הרקע ההיסטורי להתהוות המחקר וביצועו, וכן דיון מחקרי-מדעי בכל אחד מהתחומים שחקרו רופאי הגטו, ובכלל זה הערכת ההישגים המדעיים של המחקר. ספר זה סייע להפצת מחקרם של רופאי גטו ורשה, אך חלף למעלה מעשור בטרם זכה המחקר להתייחסות מצד ההיסטוריונים. לצד מחקרי הרופאים מתפרסמים מחקרים היסטוריים מוגבלים בהיקפם, שבהם הרפואה היהודית זוכה להתייחסות ההיסטוריונים כאמצעי להבנת מוסד ההנהגה היהודית בגטאות או כרקע לחקר ההתנגדות היהודית תחת השלטון הנאצי. השלב הרביעי - מסוף שנות השמונים של המאה העשרים: התפתחות מואצת של המחקר האקדמי בנושא הרפואה היהודית בקרב היסטוריונים ורופאים מהמחצית השנייה של שנות השמונים ואילך מתפרסם גל של מחקרים אקדמיים בארצות-הברית ובישראל על אודות הרפואה היהודית בשואה. אפשר לייחס זאת לכמה תהליכים שאירעו בו-זמנית בתחום החברתי והמדיני ובתחום התפתחות הדיסציפלינה ההיסטורית. התפוררות הגוש המזרחי והקץ למלחמה הקרה בסוף שנות השמונים אפשרו את פתיחתם של ארכיונים חדשים, ובעקבות זאת התאפשרה הרחבת המחקר בכלל ובתחום הרפואה בפרט. ריבוי המחקרים על פשעי הרפואה הנאצית שהתפרסמו בשנות השמונים האיץ את המחקר על הרפואה היהודית בתקופה זו. גם הקמתם של מוזאון השואה והארכיון בוושינגטון בראשית שנות התשעים השפיעה על מגמת התרחבות זו. חקר הרפואה היהודית בשואה הושפע גם מהתפתחות חקר "ההיסטוריה של חיי היומיום", שנעשה בשנים הללו לגיטימי בחקר ההיסטוריה והרחיב את נושאי הדיון. תהליך זה גרם להשתחררות מן העיסוק האינטנסיבי ביודנרט, במחתרת ובתגובות הנהגת היישוב, שתפסו מקום מרכזי בשני העשורים הקודמים, ופינה מקום להרחבת הדיון ההיסטורי מן המדינאים והמנהיגים אל הפרט ואל קבוצות חברתיות אחרות, כמו הרופאים. עם הזדקנותם של ניצולי השואה, ובכללם גם רופאים, החל דיאלוג מחודש בין ניצולי השואה ובין הדור השני והדור השלישי. על כך השפיע פרויקט "מצעד החיים", שהחל בסוף שנות השמונים והמשיך בנסיעות מרובות של בני הדור השני והדור השלישי מישראל ומארצות אחרות לפולין. בני נוער וחוקרים צעירים חשו כי הזמן אוזל, ועודדו את אחרוני הניצולים למסור תיעוד שטרם נמסר, ובכך להטביע חותם אחרון בפרק העדות וההנצחה. הללו, כמו גם פרויקט התיעוד של סטיבן שפילברג, הביאו להתעוררות מחודשת של ניצולים יחידים ושל ארגוני הקהילות והתגלה תיעוד חדש גם בתחומי הרפואה היהודית בשואה. בשלב זה אפשר לראות את התרחבות מעגל החוקרים ופריסתו הגאוגרפית ואת הצטרפותם של היסטוריונים רבים יותר מבעבר לבעלי הרקע הרפואי והסיעודי החוקרים את התחום [22]. קשה להצביע על כיוון מחקרי מובהק. נראה כי הנטייה להעריך את הפעילות הרפואית כהרואית ממשיכה להיות דומיננטית. רק במחקרים מעטים מוצגות שאלות ודילמות בנוגע לפעילות הרפואית. בשנת 1992 פורסם ספרו החלוצי והמעמיק של פרופ' צ'רלס רולנד, שהיה בעל תואר ברפואה ושימש מרצה להיסטוריה של הרפואה בקנדה, על רעב, תחלואה ותמותה בגטו ורשה [23]. במחקרי נעשה שימוש נרחב בממצאיו והסתמכתי רבות על מקורותיו. רולנד מציין את שאר הרוח שגילו הרופאים בהקמת בית הספר המחתרתי לרפואה ובביצוע מחקר הרעב ועריכתו. ייתכן שהנטייה של רולנד להשאיר במודעות הקורא דווקא את מחקר הרעב ואת לימודי הרפואה מקבילה לנטייה שהייתה בעבר להתמקד במרד הגטו, כאילו הוא הסיפור המרכזי המשמעותי. הדגש הוא על הפעולות הרפואיות שנעשו אגב סיכון חיים, חרף הגזרות שהטילו הגרמנים, ובמובן זה אפשר לראות בהן "מרד רפואי" לעומת "הישרדות רפואית". "המרד הרפואי", שבא לידי ביטוי באמצעות המחקר שנערך בסתר ולימודי הרפואה המחתרתיים, מאפילים על תיאור ההתמודדות הרפואית היומיומית, הדילמות וההכרעות בנסיבות המציאות הקשה שהייתה כרוכה בכך. בספרו אין התייחסות ממוקדת לדילמות האתיות שעמן נאלצו להתמודד עובדי הרפואה. נראה כי המתח שבין "השואה" ו"הגבורה" בא לידי ביטוי גם בחקר הרפואה היהודית. בשנת 1996 התקיים ביוזמת ייוו"א כנס בינלאומי גדול וראשון מסוגו בחקר הרפואה היהודית בשואה בנושא "העמידה הרפואית היהודית בתקופת השואה". כנס זה היה "שירת הברבור" של רופאים ניצולי שואה, המטביעים חותם בחקר תולדות הרפואה היהודית בשואה [24]. בשנת 2006 פורסם מאמרה של פרופ' דליה עופר "זווית נוספת מבעד לעדשת ההיסטוריון: עדויות בחקר הבריאות והרפואה בגטו" [25]. זהו אחד המאמרים הראשונים שדן בתובנות כלליות העולות מן המציאות הרפואית בגטאות, ובכך יתרונו. באותה שנה יצא לאור ספרו של ד"ר דניאל נדב רפואה ונאציזם [26]. ד"ר דניאל נדב הוא בין ההיסטוריונים היחידים בישראל אשר התמחה הן בחקר ההיסטוריה של הרפואה בתקופה הנאצית והן בחקר ההיסטוריה של הפעילות הרפואית היהודית בשואה. זהו ספר ראשון בישראל המציג סקירה היסטורית על תולדות הרפואה הנאצית עם זו היהודית תחת כותרת אחת: רפואה ונאציזם. ראשוניותו של הספר מתבטאת הן בהצגת סקירה היסטורית של תולדות הרפואה הנאצית ושל תולדות הרפואה היהודית, והן בניסיון להציג תיאור כולל של הרפואה היהודית בגטאות ובמחנות שונים. התיאור של הרפואה הנאצית מצביע על התפתחות, המשכיות ותמורה, נקודות מפנה והידרדרות בעבודת הרופאים הגרמנים מסוף המאה התשע-עשרה ועד תהליך ההשמדה בשלב הפתרון הסופי. לעומת זאת, הרפואה היהודית בשואה אינה מתוארת מנקודת מבט התפתחותית. המחבר מסיים במספר תובנות הקובעות כי העבר הנאצי מציב תמרור אדום ומחייב זהירות מרבית בכל הנוגע לסוגיות ביו-אתיות בימינו [27]. בשנת 2007 ראתה אור אסופת מאמרים בתחום הרפואה בשואה, שפורסמו בכתבי עת רפואיים בישראל, מתום מלחמת העולם השנייה ועד שנת 2005. לקט המאמרים, פרי עמלו של הרופא ד"ר טומי ספנסר, כונסו לספר הרפואה והשואה: מאמרים מתוך "הרפואה" ו"מכתב לחבר" (2005-1946). נוסף על חשיבותה המחקרית של אסופת מאמרים זו, אף שאינה כוללת מאמרים רבים שפורסמו בבמות נוספות בתקופה המקבילה, יש בה ביטוי לעניין הרב שהחלו לגלות הרופאים במדינת ישראל בתולדות הרפואה בשואה, החל משנות התשעים של המאה העשרים, וביתר שאת במהלך העשור הראשון של המאה העשרים ואחת [28]. ממחצית שנות התשעים של המאה העשרים פורסמו מאמרים בנושא הרפואה היהודית בשואה גם בעיתונות הישראלית ובתקשורת האלקטרונית. כמעט בכל שנה משנת 2000 עד שנת 2005, למשל, לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, פורסמה כתבה בנושא זה בעיתונות. הנושא חדר לשיח הזיכרון התקשורתי [29]. נושא הרפואה היהודית בשואה בא לידי ביטוי גם בתחום האמנות, ובכלל זה בתחומי הציור, התאטרון והקולנוע. ניכר שיש התעניינות ציבורית גדולה בתחום זה [30]. השלב החמישי - ראשית שנות האלפיים: התעוררות ציבורית ומחקרית בקרב הרופאים במדינת ישראל השלב החמישי מאופיין בפעילות ענפה של רופאים ושל המוסדות להוראת הרפואה בישראל, המקדמים יזמוֹת חדשניות בניסיון למסד בבתי הספר לרפואה את ההוראה של תולדות הרפואה בתקופה הנאצית, על היבטיה היהודיים והאוניברסליים. כחלק ממגמה זו מתקיימים ימי עיון ומתפרסמים מאמרים בנושא זה בכתבי עת רפואיים בישראל. מבחינה כרונולוגית אפשר לקבוע את ראשית ההתפתחות הזאת במחצית שנות התשעים, אך הפעילות צברה תנופה ניכרת מראשית שנות האלפיים. בשנת 1992, בכנס איגוד הרפואה העולמי, הציעה משלחת הרופאים מגרמניה לכהונת יושב-ראש הארגון מועמד ששימש בעברו כרופא בס"ס. זה היה ביטוי להשתלבותם של רופאים נאצים רבים בתפקידים מרכזיים במערך הרפואי בגרמניה שלאחר המלחמה, ולאי-ההתמודדות עם חקר הרפואה בתקופה הנאצית. ארצות-הברית וישראל פעלו להורדת היזמה הזאת מסדר היום [31]. בהשפעת אירוע זה נוסדה אגודה ישראלית לחקר הרפואה בתקופה הנאצית, וממחצית שנות התשעים של המאה העשרים, הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב כללה תוכנית לימודים סדירה בנושא רפואה ושואה. ההיסטוריון ד"ר דניאל נדב נמנה עם יוזמי התהליך ושימש מרצה מרכזי בתוכנית. רופאים נוספים מהפקולטה חוקרים את הנושא, ובכללם פרופ' אברהם עורי, מומחה לרפואה שיקומית, שדודו נמנה עם חוקרי הרעב בגטו ורשה. מראשית שנות האלפיים, כמה מוסדות רפואיים נוספים בישראל החלו לקדם תהליכים אינטנסיביים למטרות הוראה ומחקר בתחום הרפואה בשואה. הדמויות המרכזיות בפעילות זו כיהנו בתפקידים בכירים בתחום הרפואה. פרופ' שאול שאשא, שכיהן כמנהל בית החולים לגליל המערבי נהריה במשך 18 שנים, מקיים משנת 2001, בכל שנה, כנס בנושא התחלואה והרפואה בתקופת השואה. פעילות בולטת אחרת היא הקמת "התוכנית לחקר הרפואה והשואה" בפקולטה לרפואה בטכניון, פרי יזמתם של ד"ר טומי ספנסר ז"ל וד"ר שמואל רייס. במהלך השנים 2009-2008 החלה לפעול קבוצת מחקר והוראה בתחום השואה והרפואה גם בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן-גוריון בהובלתם של פרופ' ביל סיידלמן, רופא וחוקר בעל שם עולמי בחקר הרפואה הנאצית, פרופ' אלן ג'וטקוביץ, ראש מרכז יעקובוביץ לאתיקה רפואית יהודית, ופרופ' שפרה שוורץ מהמרכז לחינוך רפואי על שם פרופ' משה פריבס, מומחית להיסטוריה של הרפואה ומערכות בריאות - בשיתוף המרכז לרפואה ושואה באוניברסיטת בוסטון, שבראשו עומד הפסיכיאטר פרופ' מיכאל גרודין. גם בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית ובפקולטה לרפואה בשלוחה של אוניברסיטת בר-אילן בצפת נכלל נושא תולדות הרפואה בתקופת השואה במסגרת הכשרת הסטודנטים לרפואה. מה הניע את הרופאים דווקא בשנים האחרונות, בחלוף שישים שנה, לפתח פעילות אינטנסיבית כל כך? לכך חברו כנראה כמה גורמים. במאמרו של ד"ר טומי שטייר על מצבם הנפשי של ניצולי השואה הוא טוען כי התמורות שחלו בחברה הישראלית ביחסה כלפי הניצולים לאורך שנות קיום המדינה השתקפו גם באופן התייחסותם של בעלי מקצועות הרפואה כלפי הניצולים. כפי שתואר במחקרים רבים, לצד האמפתיה והמחויבות כלפי ניצולי השואה מצד החברה הישראלית הקולטת, סבלו הניצולים - בשלושת העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל - מדימוי שלילי, כמייצגי ה"גלות", כמי שרבים מהם "הלכו כצאן לטבח" מצד אחד, ונחשדו כשורדים "אגואיסטים" מצד אחר [32]. הניצולים לא זכו לתשומת לב ראויה בכל הנוגע לצורכיהם הייחודיים. על כך יש להוסיף כי המטפלים הרפואיים התקשו להתמודד עם המצוקות ולהגיש עזרה מקצועית לטראומות הקיצוניות שמטופליהם סבלו מהן. משנות השבעים המאוחרות - לאחר הצטברות התובנות הציבוריות הן ממשפט אייכמן, שבו נשמע קולם של הניצולים, והן מרצף מלחמות ישראל - השתנה הלך הרוח בחברה הישראלית: היחס כלפי הניצולים לבש צורה של הזדהות ואהדה עד כדי אידאליזציה שלהם. מגמה זו נתנה את אותותיה גם בתחומי המחקר הרפואי, וחלה עלייה ניכרת במחקרי רופאים החוקרים את תחלואת הניצולים. אפשר לשער כי אצל מקצת הרופאים התעוררו רצון וצורך לתקן את המעוות [33]. יתר על כן, אפשר להניח כי ריבוי המחקרים על הרפואה הנאצית שפורסמו בשנות התשעים בכתבי העת הרפואיים בעולם, שמנויים עליהם הרופאים הישראלים ואף משתתפים בהם בכתיבה בפועל, השפיע גם על הרופאים הישראלים. מחקרים היסטוריים, אף כי מעטים, על חקר הרפואה היהודית, תרמו גם הם להתעוררות עניין בתולדות עמיתיהם בתקופת השואה; הזדקנותם ומותם של רופאים ניצולי שואה, שעבדו בישראל עם חלק ניכר מהרופאים הפעילים כיום בתחום, הגבירו את הצורך להנציח את עדויותיהם ואת עברם כרופאים יהודים שהתמודדו עם סוגיות רפואיות תחת השלטון הנאצי; נסיעותיהם של מקצת הרופאים כמלווים של קבוצות היוצאות לפולין עוררו בהם סקרנות ומוטיבציה לחקור; רקע אישי כ"דור שני לשואה", במובן הרחב, היה גורם מאיץ להתפתחויות שתוארו לעיל. לפנינו תופעה ייחודית שספק אם אפשר למצוא לה מקבילה במגזרים אחרים. חדירת נושא הרפואה והשואה לסדר היום של הרופאים בישראל באה לידי ביטוי מאלף בכנס הבינלאומי השמונה-עשר של האיגוד הישראלי לרפואה, אשר התקיים באפריל 2007. הכנס, שנמשך ארבעה ימים, עסק בנושא "טכנולוגיות מתקדמות ברפואה", ובמסגרתו יוחד יום שלם לדיונים בנושא הרפואה והשואה. מתוך כ-100 הרצאות רפואיות בכנס, נישאו 20 הרצאות בתחום הרפואה והשואה [34]. אם כן, התקופה החמישית, שהחלה במחצית שנות התשעים והתרחבה בשנות האלפיים, מאופיינת בתופעה ייחודית של התעוררות ציבורית ומחקרית בקרב הרופאים במדינת ישראל. החל משלהי העשור הראשון של המאה העשרים ואחת ניכרת התעוררות בתחום זה גם בארצות המערב [35]. שיתוף הפעולה בין ההיסטוריונים לבין הרופאים מעמיק, ומתרחבים גם שיתופי הפעולה בין ההיסטריונים והרופאים מארצות־הברית, אירופה וישראל. אך בשלב זה עדיין קשה להצביע על כיווני התפתחות המחקר האקדמי ההיסטורי. מסקירת ההתפתחות המחקרית אפשר ללמוד כי העניין הציבורי והמחקרי בתחום הרפואה בשואה מחזק את הצורך להציג מחקרים היסטוריים המספקים תמונה מקיפה ככל האפשר על תולדות הרפואה בשואה. כל זה נועד לאפשר שיח מעמיק על אודות המשמעויות, המסקנות והמחויבויות העולות משעת מבחן קשה זו לקהיליית הרופאים, ולא פחות מכך לציבור המטופלים שלהם. בספר זה נבקש להבין את ייחודה של השואה - רדיפות היהודים ורציחתם בידי הנאצים - בין מקרי הג'נוסייד. בין השאר נתאר כיצד מהירות ההתארגנות של המסגרות הרפואיות היהודיות בוורשה, היקפה, גיוונה ורמתה הגבוהה יחסית נסמכו על תשתית של רפואה יהודית שהתפתחה קודם לכן, בעיקר בין שתי מלחמות העולם, ונראה כי מדובר בתופעה שאין דומה לה בשום מקרה אחר של ג'נוסייד. לצד הארגון המרשים של המערך הרפואי הספר מתאר גם את הדילמות המוסריות הנוראות שחברי הצוותים הרפואיים בגטו נאלצו להתמודד עמן - שאינן נחלתו של רופא בנסיבות חיים רגילות - מהצורך למיין את הגברים הכשירים להישלח לעבודות כפייה במחנות, ובכך להיות שותפים לחריצת גורלו של האדם להישלח למחנות שבהם רבים מצאו את מותם, ועד הצורך לחרוץ דין - מי לחיים ומי למוות - באופן בלתי אמצעי, אישי וישיר, בציווי הגרמנים. הספר חושף עדויות ומסמכים נדירים ומצמררים על פרטי פעולת הסלקציה שביצעו עובדי הרפואה. בעיני לא מעט חוקרים ועֵדים, הרופאים, האחיות ושאר אנשי הצוותים הרפואיים היו רובם ככולם מעין קדושים מוסריים (moral saints), שהיו מוכנים לסכן את חייהם ולעבוד ללא לֵאות למען אחיהם החולים והנזקקים. מחקר זה טוען שתיאור כזה מציג תמונה מייפה וחד-צדדית. המציאות הייתה מורכבת הרבה יותר מכך. לצד מעשים הרואיים ואמיצים של הרופאים, המעוררים השתאות והערצה, היו גם מקרים של התנהגות מוסרית ירודה. מבחינה אישית, התנהגותם של הרופאים כפרטים לא הייתה שונה משמעותית מהתנהגותם של רבים מבעלי תפקידים אחרים בגטו: כולם ניצבו לפני מבחנים מוסריים שאין כדוגמתם. מקצתם כשלו ומקצתם עמדו בהם בגבורה רבה. ואולם מבחינה קולקטיבית, מערך הרפואה והבריאות המפותח שפעל בגטו ורשה הוא תופעה היסטורית ייחודית שאין לה אח ורע. פרקי הספר חלוק לבן בגטו מנסים לשפוך אור על תופעה זו ולהסביר ככל האפשר את מקורותיה.

1. מארק מאיר דבורז'צקי (עורך), המאבק על הקיום והבריאות בגיטאות בימי הכיבוש הנאצי [דפים רפואיים ו], ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל, תל אביב תש"ו, עמ' 2. 2. מרים עופר, "רפואה ורופאים בגטו שאוולי בעקבות חשיפת יומנו של הרופא ד"ר אהרון פיק 'רשימות מגיא ההרגה': זיכרונות כתובים בגטו השולאי (ליטא) תש"ב, תש"ג, תש"ד", עבודה לתואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה, 1993. 3. על החברה היהודית בפולין בכלל ובוורשה בפרט ראו ישראל ברטל וישראל גוטמן (עורכים), קיום ושבר: יהודי פולין לדורותיהם, 2 כרכים (כרך ראשון: פרקי היסטוריה; כרך שני: חברה, תרבות, לאומיות), מרכז זלמן שזר, ירושלים תשנ"ז, תשס"א. 4. על כך ראו בעז כהן, הדורות הבאים - איככה ידעו? לידתו והתפתחותו של חקר השואה הישראלי, יד ושם, ירושלים 2010. 5. דניאל בלטמן, "אידיאולוגיה וחיי יום-יום בעיתונות המחתרת בגטו ורשה", בתוך ישראל גוטמן (עורך), מגניזה לציוני דרך היסטוריים: הרצאות מתוך הכינוס: רינגלבלום וארכיון עונג שבת, ארכיונים יהודיים מתקופת המלחמה והשואה, יד ושם, ירושלים תשנ"ז, עמ' 91-90. על חקר חיי היומיום בתקופת השואה בהיבטים שונים ובמקומות שונים תחת הכיבוש הנאצי ראו יהויקים כוכבי ואשר כהן (עורכים), חיי יומיום בתקופת השואה, דפים לחקר תקופת השואה י, אוניברסיטת חיפה, תשנ"ג. על חקר חיי היומיום בגרמניה הנאצית ראו לדוגמה Detlev Peukert, Inside Nazi Germany: Conformity, Opposition and Racism in Everyday Life (New Haven: Yale University Press, 1987). על חקר חיי היומיום בפולין ראו Jan Tomasz Gross, Polish Society Under German Occupation: The Generalgouvernement 1939–1944 (Princeton: Princeton University Press, 1979). 6. על היבטים מתודולוגיים של חקר חיי היומיום נכתב רבות. ההיסטוריון יהודה באואר רואה בכתיבה היסטורית אינטגרטיבית הבאה לידי ביטוי בשיטת חקר חיי היומיום תרומה חשובה להבנת תולדות השואה. הוא מציין את ספרו של שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933, כמודל לכתיבה אינטגרטיבית הראוי לחיקוי. ראו באואר, הרהורים על השואה, עמ' 121, 123. ראו גם דליה עופר, "חקר חיי היומיום תחת הכיבוש הנאצי: בעיות מתודולוגיות", דפים לחקר השואה י (תשנ"ג), עמ' 39-7. 7. Miriam Offer, “The Study of Jewish Medicine During the Holocaust: Its Creation and Preliminary Steps,” Korot 22 (2014), pp. 129–154; Miriam Offer, “The Study of Jewish Medicine During the Holocaust: Trends and Characteristic of Its Development,” Korot 23 (2015) [forthcoming]. מחקרים נוספים בנושא ראו ברשימה הביבליוגרפית. 8. Emil Apfelbaum, ed., Choroba Głodowa: Badania kliniczne nad głodem wykonane w getcie warszawskim z roku 1942 (Warsaw: American Joint Distribution Committee, 1946); Emil Apfelbaum, ed., Maladie de Famine: Recherches Cliniques sur La Famine Executees dans La Ghetto de Varsovie. 9. en 1942 (Warsaw: American Joint Distribution Committee, 1946). המחקר תורגם גם ליידיש ונמצא בארכיון ייוו"א בניו-יורק: קארן לודוויג (איבערגעזעצט), "הונגער-קראנקהייט, קאלעקטיווע ארבעט פון אידישא דאקטוירים אין ווארשעווער געטא" (ללא ציון שנה), ארכיון ייוו"א, RG-116-3.1. הרופא והחוקר מרטין גומפרט כתב בשנת 1948 כי ראה, שנתיים קודם לכן, את המחקר כתוב ביידיש, על נייר מכתבים רשמי של הצבא הגרמני. אפשר אולי לשער שהמחקר המקורי נכתב ביידיש. ראו Martin Gumpert, “The Physicians of Warsaw,” The American Scholar 18 (1948), pp. 285–290. מאמר זה מצוי גם בארכיון הג'וינט (AJDC), AR.33-44, תיק 840 J. Penson, “Clinical Features of Typhus Epidemics in 1940 and 1941–1942 in Warsaw: Studies on the Nitrogen Metabolism with Special Regard to Kidneys. Method of Early Detection” (in Polish), Polski Tygodnik Lekarski 46–52 (1946), pp. 1399–1404, 1478–1487, 1538–1542, 1553–1569; Boleslaw Rutkowski, “Jakub Penson and His Studies on Acute Renal Failure during Typhus Epidemics in Warsaw Ghetto,” Journal of Nephrology 17 (2004), pp. 175–179. 10. מבין היומנים שהובאו לדפוס ראו לדוגמה רגינה ברודינגר, יומנה של אחות במלחמה נגד הנאצים, 1941-1945, אפיקים, אפיקים 1982; ברוך מילך, ואולי השמים ריקים, יד ושם, ירושלים תשנ"ט; פיק, "רשימות מגיא ההרגה": זיכרונות כתובים בגיטו השולאי (ליטא) בשנות תש"ב, תש"ג, תש"ד, איגוד יוצאי ליטא, תל אביב תשנ"ח; ואלריה שטארק, אחת מני אלף: יומנה של רופאה בברגן-בלזן, ניאוגרפיקה, תל אביב 1951. יומני רופאים שנכתבו בוורשה, תחת הכיבוש הנאצי, ראו לדוגמה שתי מחברות יומן מאת ד"ר איינהורן, איו"ש O.3/1836; שתי מחברות יומן מאת ד"ר פולישוק, ארכיון בית לוחמי הגטאות (אבל"ג), תיק 3182. 11. כתביו של מארק מאיר דבורז'צקי ותרומתו לחקר הרפואה בשואה ראויים למחקר מקיף נפרד. היקף כתביו בתחום חקר הרפואה היהודית הוא נרחב וחסר תקדים. ראו לדוגמה דבורז'צקי (עורך), המאבק על הקיום וחסר תקדים. ראו לדוגמה דבורז'צקי (עורך), המאבק על הקיום והבריאות; דבורז'צקי, "חקר מחלות תקופת השואה", ניב הרופא 4-3 (1955), עמ' 9-5; דבורז'צקי, "הפתולוגיה של תקופת השואה והשארת הפתולוגיה אצל ניצולי השואה", דפים רפואיים טו (1956), עמ' 11-3; דבורז'צקי, "המדע הרפואי והמצפון הרפואי", דפים רפואיים יב (1953), עמ' 13-3; דבורז'צקי, "הסטריליזציה והקסטרציה הפלילית בקרני הרנטגן", דפים רפואיים יג (1954), עמ' 20-3; דבורז'צקי, "פרופ' קלאוברג, מיוזמי הסטריליזציה ההמונית", ניב הרופא 2-1 (1956), עמ' 20-3; דבורז'צקי, "המרי הרפואי היהודי והרפואה הפושעת הנאצית בתקופת השואה", עמ' 15-3; דבורז'צקי (עורך), המאבק לקיום ולבריאות בימי השואה: סדרת הרצאות על בעיות הבריאות בגטאות, במחנות הריכוז וביערות, ההנהלה הישראלית של הקונגרס היהודי העולמי ואגודת הרופאים שרידי השואה, ירושלים תשי"ח, עמ' 8-3; דבורז'צקי, "תופעות פתולוגיות בגטו וילנה ובמחנות הריכוז: מה הייתה הדמות הסניטארית של גטו וילנה ותנאי החיים בו", המאבק לקיום ולבריאות בימי השואה, עמ' 36-33; דבורז'צקי, ירושלים דליטא במרי ובשואה, מפלגת פועלי ארץ ישראל, תל אביב תשי"א, עמ' 308-286; דבורז'צקי, "ההסתגלות ל'עולם הריכוז' ולחיי החופש", ניב הרופא לד (1963), עמ' 24-3; דבורז'צקי, "בעיות פסיכו-סוציולוגיות של ילדים יהודים שהוחבאו אצל לא–יהודים בתקופת השואה", דפים רפואיים א-ו (1966), עמ' 250-244; דבורז'צקי, "העמידה בחיי–יומיום בגיטאות ובמחנות", בתוך ישראל גוטמן וליוויה רוטקירכן (עורכים), שואת יהודי אירופה: רקע, קורות, משמעות, יד ושם, ירושלים תשל"ג, עמ' 293-269; דבורז'צקי, מחנות היהודים באסטוניה 1944-1942: התמורות בשיטת ההובלות ובשיטת המחנות, עמידת האסירים, המחתרת, הבריחות ליערות, יד ושם, ירושלים 1970, עמ' 187-168; דבורז'צקי, "אסתניה כרונית פרוגרסיבית והזדקנות מוקדמת אצל ניצולי שואה", רופא המשפחה א (1970), עמ' 7-3. 12. מרדכי לנסקי, "בית החולים היהודי 'ציסטע'", דפים לחקר השואה והמרד, מאסף א (1951), עמ' 107-102. בשנת 1955 פורסם מאמר של דבורז'צקי "המרי הרפואי היהודי בתקופת השואה" בידיעות בית לוחמי הגיטאות, דבר שאפשר המשך נוכחות מעטה של חקר השואה בכתבי העת הראשונים שעסקו בחקר השואה, ולא רק בכתבי עת רפואיים. מארק דבורז'צקי, "המרי הרפואי היהודי בתקופת השואה", ידיעות בית לוחמי הגיטאות (אפריל 1955), עמ' 22-20. 13. סוג זה של כתיבת הרופאים בשנים אלה הוא ייחודי שכן אין מדובר במחקר היסטורי או רפואי על-פי אמות מידה אקדמיות, אך גם קשה להגדירו כעדות אישית או ככתיבת זיכרונות בלבד. החומר עובד למבנה של מאמר שיטתי, והרופאים משקפים בו את התפיסות וההשערות הרפואיות שרווחו בקרב הרופאים בגטו לגבי התופעות הרפואיות שהם מתארים במאמריהם. מקצת הרופאים חקרו את נושאי הכתיבה, גם אם היקף המקורות היה מוגבל. 14. Isaiah Trunk, “Epidemics and Mortality in the Warsaw Ghetto, 1939–1942,” YIVO Annual of Jewish Social Sciences 8 (1953), pp. 82–122 15. ראו לדוגמה מחקרו של המלומד פאול וינדלינג, Paul Julian Weindling, Epidemics and Genocide in Eastern Europe 1890–1945 (New York: Oxford University Press, 2000). 16. Leon Wulman and others, eds., The Martyrdom of Jewish Physicians in Poland (New York: Medical Alliance — Association of Jewish Physicians for Poland, 1963); ד"ר לאון וולמן, ממחברי הספר וממובילי פרויקט מחקר והנצחה זה, שימש בין שתי מלחמות העולם כמזכיר כללי של טוֹז, ארגון הבריאות היהודי בפולין. 17. Congrès International de la Pathologie des Déportés, Paris, 1954; Conférence Médico-Social Internationale sur la Pathologie des Anciens Déportés et Imternés, Copenhague, 1954; Internationale Medizinische Konferenz über die Therapeutik, Wiederherstellung und Umschulung der Kriegsinvaliden. Widerstandskämpeer und Deportierten, Moscow, 1957; מארק מאיר דבורז'צקי, "הקונגרס הבינלאומי לחקר מחלות תקופת השואה", ידיעות יד ושם 3 (דצמבר 1954), עמ' 7-4; Medizinische Konferenz Anläesslich der Internationalen Studientage über die Gesetzgebung und die Rechte der Widerstandskämpfer, am 22. Oktober 1955 in Bruessel, Wien, 1956; דבורז'צקי, המאבק לקיום ולבריאות בימי השואה. 18. ראו איו"ש, P.10/38. בתיק זה מצאתי מכתב בנוגע להקמת "מכון לחקר הפתולוגיה של השואה", ובו הסבר על המכון ועל מטרותיו וכן רשימת הרופאים החברים בוועד ההקמה. עוד נכתב כי "תוקם בקרוב מועצה ציבורית נרחבת בת 53 איש, ושתהיה מורכבת מרופאים, ביולוגים, אנשי מחקר ומדע במוסדות הגבוהים בארץ, ראשי מחלקות בבתי חולים, וכן נציגי ארגוני שארית הפלטה למיניהם". 19. מחקרו האחרון דן בנושא פעולות הצלב האדום הבינלאומי בשואה. מארק מאיר דבורז'צקי, "הצלב האדום הבינלאומי ויחסו ליהודים בארצות הכיבוש הנאצי", בתוך ישראל גוטמן (עורך), ניסיונות ופעולות הצלה בתקופת השואה: הרצאות ודיונים בכינוס הבינלאומי השני של חוקרי השואה, יד ושם, ירושלים תשל"ו, עמ' 87-56. 20. בין המחקרים המעטים שנכתבו בתקופה זו היו שיוחדו ישירות לנושאי הרפואה והיו שעסקו בכך בעקיפין, אגב התמקדות בנושאים אחרים, כמו היודנרט ומרד גטו ורשה. Leonard Tushnet, The Uses of Adversity (New York and London: Thomas Yoseloyf, 1966); Ryszard Zabłotniak, “Epidemia duru plamistego wśród ludności żydowskiej w Warszawie w latach II wojny światowei,” BŻIH 4 (1971), pp. 3–21; R. Zabłotniak, “Wydział lekarski w getcie warszawskim,” BŻIH 74 (1970), pp. 81–85; Isaiah Trunk, Judenrat: The Jewish Councils in Eastern Europe under Nazi Occupation (New York: Macmillan, 1972); ישעיה טרונק, יודנראט: המועצות היהודיות במזרח אירופה בתקופת הכיבוש הנאצי, יד ושם, ירושלים תשל"ט, עמ' 165-139; ישראל גוטמן, יהודי ורשה 1943-1939: גטו, מחתרת, מרד, יד ושם, ירושלים 2011. על הנושאים המופיעים במחקרו בעניין הרפואה ראו לדוגמה עמ' 67-66 (הפגזת בתי חולים בעיר, מחסור במזון ותרופות, מחלות בקרב היהודים), עמ' 75 (חופש תנועה לרופאים), עמ' 112-106 (סיבות רפואיות להקמת הגטו), עמ' 123 (חולי ובריאות), עמ' 129-126 (חולי ותמותה בגטו), עמ' 168 (מחלקת הבריאות), עמ' 207-198 (סעד ובריאות), עמ' 214-213 (רעב ומחלות בגטו), עמ' 494-493 (חיסול בית החולים באקציה השנייה). 21. Myron Winick, ed., Hunger Disease: Studies by The Jewish Physicians in the Warsaw Ghetto (New York: Wiley, 1979). בשנת 2007, בחלוף 25 שנה מאז ערך ויניק את הספר, הוא הוציא לאור נובלה ספרותית, פרי עטו, סביב הציר המרכזי של מחקר הרעב בגטו. שם הספר - Final Stamp: The Jewish Doctors in the Warsaw Ghetto - והעלילה הספרותית קשורים בקורותיו של הרופא ד"ר פניגשטיין, ניצול הגטו וממשתתפי המחקר על הרעב. פניגשטיין היה אספן בולים נודע ובשל כך אִפשר לו קצין בגסטפו, שהיה חובב בולים, לצאת בכל יום אל מחוץ לגטו כדי להשיג בעבורו בולים נדירים. כך יידע פניגשטיין את פרופ' אורלובסקי, מהאוניברסיטה של ורשה, על מחקר הרעב, והלה ניאות לשמור על כתב היד עם ממצאי המחקר עד לאחר המלחמה. Myron Winick, Final Stamp: The Jewish Doctors in the Warsaw Ghetto (Bloomington, Indiana: Author House, 2007). 22. ראו לדוגמה לאה קורן, "הסיעוד כחלק משירותי הבריאות בגטאות ורשה, וילנה, קובנה (1944-1939)", עבודה לתואר מוסמך, אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ז, עמ' 12. ראו גם Barbara Engelking and Jacek Leociak, Getto warszawskie, Przewodnik po nieistniejącym mieście (Warsaw: Wydawnictwo IFiS PAN, 2001). בספר מתוארים שירותי הבריאות בגטו בהיקף נרחב יחסית, הזהה לזה שמתאר את היודנרט והלחימה המזוינת. במובן זה, בשונה ממחקרו של ישראל גוטמן על יהודי ורשה בשנים 1943-1939, בספר זה נכלל מידע עשיר על התחום הרפואי, המצביע על מרכזיותו של תחום זה בחיי הגטו בעיני הכותבים. חומר נוסף על גטו ורשה הכולל התייחסות להיבטים רפואיים ובריאותיים מצוי בקובץ Michal Grynberg, ed., Words to Outlive Us: Eyewitness Accounts from the Warsaw Ghetto (New York: Metropolitan Books, 2002); אהובה אריכא, "השירות המדיציני בתחום בריאות הציבור בראי ההיסטוריה הכללית והיהודית ופועלו בגטו ורשה, כחלק מפעילות מערכת הבריאות על ארגוניה ומוסדותיה השונים", עבודה לתואר מוסמך, האוניברסיטה העברית בירושלים 2002. 23. Charles Roland, Courage Under Siege: Starvation, Disease and Death in the Warsaw Ghetto (New York: Oxford University Press, 1992). 24. ברצוני להודות למנהלי ייוו"א ולעובדיו שניאותו לתת לי בשנת 2005 את העתק ההרצאות. מקצת הממצאים הרלוונטיים למחקרי צוינו בגוף העבודה. בסוף שנת 2014 התפרסם ספר ובו הרצאות נבחרות שנישאו בכנס. ראו Michael A. Grodin, ed., Jewish Medical Resistance in the Holocaust (New York, Oxford: Berghahn, September 2014). 25. Dalia Ofer, “Another Glance through the Historian's Lens: Testimonies in the Study of Health and Medicine in the Ghetto,” Poetics Today 27 (2006), pp. 331–351. ברצוני להודות לפרופ' דליה עופר על השיחה האישית שקיימנו על מחקרה בנושא, ועל כל אשר למדתי מהרצאותיה. 26. דניאל נדב, רפואה ונאציזם, האוניברסיטה המשודרת ומשרד הביטחון, תל אביב תשס"ו. ברצוני להודות לד"ר דניאל נדב על השיתוף, העידוד והתמיכה לאורך מחקרי. 27. שם, עמ' 116-115. 28. הרפואה והשואה: מאמרים מתוך "הרפואה" ו"מכתב לחבר" (2005-1946), ההסתדרות הרפואית בישראל, רמת גן 2007. 29. ראו לדוגמה מרים עופר, "רופאים יהודים נאלצו להרוג בגטו תינוקות יהודים", מעריב, מוסף שבת, 8 באפריל 1994, עמ' 19-16; איריס מילנר, "שפני ניסיון של עצמם", הארץ, כ"ג בניסן תש"ס, עמ' 9; חיים ברוידא, "הכריחו אותי להיות מלאך המוות", ידיעות אחרונות, גיליון מיוחד ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, כ"ז בניסן, תש"ס; איילת נגב ויהודה קורן, "ניסויים בבני אדם", ידיעות אחרונות, 7 ימים, כ"ג בניסן תשס"ג, עמ' 56-53; דניאל נדב, "לימד אנטומיה בגטו ורשה, ניצל כשהתחזה לקתולי נכה", הארץ, כ"ה בניסן תשס"ד, עמ' 10; מירון רפפורט, "המהפכן מנס ציונה", מוסף הארץ, 11 בפברואר 2005, עמ' 46-44; תמרה טראובמן, "אם כבר אנחנו בגטו, לפחות נחקור את הרעב", הארץ, 11 במרס 2005, עמ' 10ב. 30. אניטה טרסי (עורכת), אמנות ורפואה בגטו טרזיינשטאט (טרזין): רישומים מהשנים 1944-1942, הפקולטה לרפואה ע"ש ברוך רפפורט, הטכניון ובית טרזין, חיפה וגבעת חיים איחוד 2001. אוצר התערוכה היה ד"ר טומי ספנסר, מהמחלקה לרפואת משפחה בטכניון בחיפה. Dieter Kunz, ed., Deadly Medicine: Creating The Master Race (Washington D.C.: United States Holocaust Memorial Museum, 2004); יהושע סובול, גטו, אור עם, תל אביב 1984; יהושע סובול, במרתף, אור עם, תל אביב 1990; Michael Taub, “Joshua Sobol’s Theater and the Shoah’s Imperfect Heroes,” Jewish Medicine Resistance during the Holocaust, Selected Papers from a November 1996 Conference at the YIVO Institute for Jewish Research, New York; איבון קוזלובסקי–גולן, יואל דונחין ומיכאל ביגל, "קולנוע, רפואה ושואה: בין אידיאולוגיה לאתיקה", כנס נהריה התשיעי על תחלואה ורפואה בתקופת השואה, ספר תקצירים, בית החולים לגליל המערבי, נהריה 2009. 31. על פרשה זו ראו Hartmut M. Hanauske-Abel, “Not a Slippery Slope or Sudden Subversion: German Medicine and National Socialism in 1933,” British Medical Journal 313 (1996), pp. 1453–1463; נדב, רפואה ונאציזם, עמ' 146. 32. על כך יש ספרות רחבה. ראו לדוגמה תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, כתר, ירושלים 1991; חנה יבלונקה, אחים זרים: ניצולי השואה במדינת ישראל, 1952-1948, יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשנ"ד. 33. טומי שמואל שטייר, "מדוע הם שתקו שוב? על מצבם הנפשי של ניצולי השואה והתייחסות החברה והמטפלים אליהם", הרפואה 148[4] (2008), עמ' 223-219. ד"ר שטייר, מומחה לרפואת משפחה, כותב כי במשך שנים רבות החוקרים בישראל לא מצאו עניין בנושא תחלואת ניצולי השואה, הן בשל הנושא הטעון והן בשל התפיסה השגויה שרווחה כי אין בעיה בריאותית ייחודית המשפיעה על מצב הניצולים. ואולם משנות התשעים ניכר שינוי לחיוב ביחסה של החברה כלפי ניצולי השואה, והדבר בא לידי ביטוי גם בריבוי המחקרים בנושא. 34. 18th Israeli Medical Association, World Fellowship International Conference, Advanced Technologies in Medicine, Programs and Abstracts, 95th year anniversary (Jerusalem, April 11-15, 2007), pp. 87-105 35. ראו למשל Anna von Villiez, Mit aller Kraft verdrängt. Entrechtung und Verfolgung “nicht arischer”, Ärzte in Hamburg 1933 bis 1945, Dölling und Galitz Verlag: Hamburg, 2009; Thomas Beddies, Susanne Doetz and Christoph Kopke, eds., Jüdische Ärztinnen und Ärzte im Nationalsozialismus; Entrechtung, Vertreibung, Ermordung, de Gruyter Oldenbourg: Berlin and Boston, 2014; Bernd Höffken, Schicksale jüdischer Ärzte aus Nürnberg nach 1933 (Metropol Verlag: Berlin, 2014).