המצאות פורצות דרך

אחד מכלי הנשק המוכרים ביותר בעולם. את תת-המקלע ייצר עוזיאל גל, שהנשק קרוי על שמו למרות התנגדותו לכך. בשנת 1949 הקים הרמטכ"ל הראשון, יעקב דורי, ועדה שתבחר תת-מקלע חדש במקום הסטן הבריטי המיושן והבלתי-אמין. לוועדה הוגש העוזי ותת-המקלע ק-12 "קארה". למרות שבבדיקות המבצעיות לא נמצאה עדיפות ברורה לנשק אחד על פני משנהו, צה"ל הזמין עוד 100 יחידות של העוזי, ולאחר סדרת ניסויים נוספת כולל שיפור הנשק, הוזמנו 5,000 יחידות. העוזי הוצג לראשונה במצעד יום העצמאות בשנת 1955. הוא הוכנס לשימוש בחטיבת הצנחנים, וקנה את תהילתו לאחר השימוש בו במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים. העוזי היה קל לתפעול ולתחזוקה, ואחד היתרונות העיקריים בו היו הקנה הקצר שהפך אותו למדויק לטווחים קצרים. לאור נחיתותו של העוזי במלחמת יום הכיפורים מול הקלצ'ניקוב, הוחלט להוציאו מהשירות ולהחליפו ברובה סער מדגם גליל, ומאוחר יותר ב-M-16. העוזי המשיך לשמש כוחות מיוחדים, דבר המתאים לו יותר מאשר קרבות בשטח פתוח.

ערכה לנשיאת אקדח המיועדת ללוחמה בשטח בנוי, כאשר ניתן לבצע את הירי בזמן שהיורה נמצא מאחורי מחסה כך שהוא אינו נחשף לאש האויב. הערכה כוללת שני חלקים עיקריים: חלק אחורי המעוצב כרובה אותו מחזיק המפעיל, וחלק קדמי שניתן להסיט ובו נמצא האקדח. בחלק הקדמי מותקנת מצלמת וידאו שמעבירה תמונה המתואמת עם כוונת האקדח לחלק האחורי של הערכה. כך יכול המפעיל להסיט מעבר לפינה את החלק הקדמי של האקדח, לראות דרך המצלמה את המטרה ולירות. הערכה נושאת אקדח מדגם גלוק, אך ניתן להתאימה לאקדחים אחרים. כמו-כן, ניתן להתקין מצלמות וידאו המותאמות לראיית לילה ואף לשדר את התמונה המתקבלת מהמצלמה.

רובה העתיד של צה"ל, אשר תוכנן בידי תעש בשנות ה-90 בשיתוף עם צה"ל לשימוש חיל הרגלים. הניסויים ברובה הראו את יתרונותיו בנוחות ובדיוק מול ה-M-16 ובאמינות מול הקרבין האמריקני. הרובה נכנס לשימוש במבצע "חומת מגן". למרות הביקורות החיוביות, בעיות תקציב לא אפשרו לקנות כמות מספקת ממנו. לאחר זמן מה צוידו חטיבות גבעתי, גולני, הנח"ל וגדוד קרקל ברובה התבור. לאור הביקורות החיוביות, הוחלט בצה"ל להצטייד בנגזרת של הרובה בשם "מיקרו-תבור". ביולי 2011 החלו יחידות שונות מזרע היבשה להצטייד ברובה זה. התבור נרכש ונבדק על-ידי צבאות זרים, וזכה בתואר רובה השנה לשנת 2014 של איגוד הרובאים הלאומי של ארה"ב. התבור בנוי בתצורת הבלופאפ, בה ידית האחיזה וההדק ממוקמים לפני מנגנון הירי (הבריח והמחסנית) שממוקמים בתוך הקת. הדבר מאפשר קיצור של הרובה מבלי להתפשר על אורך הקנה (ככל שהקנה ארוך יותר, כך ביצועי הטווח והדיוק טובים יותר). הושגה גם הפחתה במשקל באמצעות חומרים מרוכבים קלים, חזקים ונוחים לתחזוקה, שהחליפו חלקי מתכת ופלסטיק רבים.

מערכת הגנה אקטיבית לרכב קרבי משוריין, שתפקידה לזהות בזמן אמת איומים מנשק נגד טנקים, להעריך את היירוט האופטימלי שלו ולהשמיד אותו הרחק מהרכב עליו מגנה המערכת, רק אם הטיל אכן מהווה איום על הרכב. מערכת הגילוי וההתרעה מורכבת ממספר חיישנים, מכ"ם חיפוש וארבעה לוחות "אנטנה" המורכבים מסביב לרכב כדי לספק הגנה מכל הכיוונים. המערכת הותקנה על טנקי מרכבה סימן 4. עם הפיכתה למבצעית באוגוסט 2009, היא הייתה מערכת ההגנה האקטיבית הקשה המבצעית הראשונה של ישראל. שנה לאחר מכן, גירסה קלה יותר של המערכת נרכשה על-ידי ארה"ב להגנה על שריוניות שונות. השימוש המבצעי הראשון של המערכת היה במרס 2011, כאשר יירטה רקטת RPG-7 ששוגרה מרצועת עזה לעבר טנק ישראלי סמוך לניר עוז. שלושה שבועות לאחר מכן התרחש מקרה דומה, אך המערכת זיהתה שהטיל לא מהווה איום ועל כן לא יירטה אותו. המערכת התריעה על האיום ועל מקור הירי, וצוות הטנק השיב אש וזוהתה פגיעה. המערכת נטלה חלק במבצע "צוק איתן" ויירטה לפחות 15 רקטות נ"ט שנורו על טנקים. המערכת של "מעיל רוח" משלבת הגנה רכה מסוג משבשים והגנה קשה מסוג יירוט פיזי. המערכת סורקת ב-360 מעלות מסביב לרכב עליו מותקנת, וכאשר היא מזהה איום היא מנתחת אותו (סוג, מהירות, מיקום וכיוון תנועה) ולאחר מכן משגרת מטען מיוחד של כדוריות מתכת שמפרק את האיום בעודו באוויר. בנוסף לכך, המערכת מזהה את מקור הירי, מתריעה על כך ומאפשרת סגירת מעגל אש וסיכול היורה על הטנק.

מערכת ההגנה האקטיבית המוכרת ביותר בישראל. מדובר במערכת הגנה אווירית ליירוט רקטות קצרות טווח, מסוגלת להתמודד עם מספר איומים בו זמנית, בכל תנאי מזג אוויר ואף מסוגלת ליירט מטוסים הטסים עד גובה 10 ק"מ. סוללה אחת של כיפת ברזל אמורה להגן על שטח של עד 150 קמ"ר. מכ"ם המערכת מזהה שיגור של רקטה ומעביר מידע על מסלול מעופה למערכת השליטה והבקרה, שמחשב את מקום הפגיעה. אם המקום מצדיק יירוט, המערכת משגרת טיל יירוט המתפוצץ בסמוך לרקטה באמצעות מרעום קרבה (חומר נפץ המופעל אוטומטית כאשר המרחק מהמטרה קטן מהערך שנקבע) ומפיל את הטיל באזור בו לא צפוי נזק. למרות ההפעלה האוטומטית, מפעילי המערכת יכולים להפעיל שיקול דעת ולהתערב באופן יזום ביירוט. הטווח המירבי שבו המערכת נותנת מענה הוא 70 ק"מ, והטווח המינימלי תלוי במהירות התעופה של הרקטה ומהירות התגובה של המערכת. כאשר המערכת מוצבת מול עזה, הטווח המינימלי שלה הוא 4.5 ק"מ. בשנת ההפעלה הראשונה שלה (2011) עמדו שיעורי ההצלחה של המערכת על 75%, במבצע "עמוד ענן" בשנת 2012 עמדו שיעורי ההצלחה על 84%, ובמבצע "צוק איתן" היו אחוזי ההצלחה מעל ל-90%.

חוץ ממערכות הנשק המוכרות, ישנם אמצעים רבים ואחרים שלא מוכרים לציבור הרחב ואשר תורמים תרומה משמעותית להגנת המדינה. ניתן להיווכח בזאת כאשר בוחנים את הנימוקים למתן פרס ביטחון ישראל לאורך השנים. בחלק מהמקרים כתוב בצורה מפורשת על מה הפרס ניתן, במקרים אחרים נאמר שהפרס ניתן עבור תרומה והישג משמעותיים ובמקרים מסוימים לא נכתב דבר. דבר זה מוכיח את המשפט "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין". אנשים ברחבי הארץ עושים לילות כימים כדי לשמור על ביטחונה ולהמשיך את קיומה של מדינת ישראל.