בתימן לעומת זאת, הסיבה המיידית שהביאה לפרוץ המהומות נגד שלטונו של הנשיא עלי עבדאללה צאלח, ובסופו של דבר אף להדחתו ולתוהו ובוהו השורר כיום במדינה, היא סוגיית ביטחון המים. גידול האוכלוסייה העצום במדינה, שנכון להיום עומד על 3.46 אחוז, ותהליך העיור המואץ ושיעור הילודה הגבוה בערים אינם מאפשרים למשאבי המים המוגבלים של המדינה לתמוך באוכלוסייה שאינה מפסיקה לגדול, במיוחד בערים. לכך ניתן להוסיף חוסר ניהול נכון של משאב המים, עידוד גידול וצריכה של צמח הגת האחראי לכשלושים אחוזים מכלל צריכת מי ההשקיה במדינה, זיהום מקורות המים בשל שימוש רב בדשנים כימיים, בירוא יערות, וזניחת חקלאות הטרסות והמערכות המסורתיות לאגירת מים. אלו גרמו לשאיבה מוגברת של מי תהום, למחסור חמור במים בערים הגדולות, לנגישות מוגבלת של האוכלוסייה למי שתייה ולהתייבשות רבים מהבארות ומהאקוויפרים. מצב קטסטרופלי זה עתיד להביא לידי כך שצנעא בירת תימן, תהיה עיר הבירה הראשונה בעולם בה עתידים המים לאזול כליל בעוד כעשר שנים. המצב הפוליטי במדינה מקשה על מציאת פתרון למשבר המים. בעת פרוץ המהומות בשנת 2011 שלטה הממשלה באורח אפקטיבי אך ורק בעיר הבירה. היא לא הייתה מסוגלת לאכוף פיקוח ממשי על השימוש במים ברחבי המדינה, שסרה למרותם של השבטים השונים: שיעים בצפון, בדלנים בדרום וגורמי אל-קאעידה בדרום-מזרח. כל שחקן מרכזי ושולי בפוליטיקה התימנית מנהל מדיניות עצמאית משלו בנוגע לשימוש במים. על-רקע מצב כאוטי זה, אין זה מפתיע כי את הזרז לפרוץ המהומות נגד שלטונו של עלי עבדאללה צאלח היוותה רשימת תלונות נגד הממשלה, שבראשה הואשמו פקידים בכירים בחפירת בארות מים בחצרותיהם בעת שיתר האוכלוסייה סבלה ממחסור במים. אומנם, הממשלה מצידה התחייבה למנוע התרחשות מקרים שכאלו, אך חפירת בארות המים על-ידי הפקידים הבכירים היוותה סימן בולט לאזלת ידה.

בסוריה, הייתה זאת הבצורת הבלתי נפסקת משנת 2005 והשלכותיה שהיוו את הזרז לפרוץ מלחמת האזרחים העקובה מדם שעדיין נמשכת במדינה. שני מוקדי המרידה העיקריים נגד משטרו של בשאר אל-אסד היו בדרעא, שבדרום סוריה, שם דרשו האיכרים לקנות ולמכור קרקעות ליד הגבול עם ירדן מבלי לבקש רשות מפקידי ביטחון מושחתים, ובדיר אל-זור שבצפון-מזרח המדינה. חלק זה של סוריה סבל מבצורת בלתי נפסקת החל מ-2005 אשר הביאה לאובדן יבולים, להתייבשות מקורות מים ולמות עדרי צאן. כתוצאה מכך נאלצו יותר ממיליון וחצי איש, אשר איבדו באחת את מקורות פרנסתם, לנדוד אל הערים בחיפוש אחר מזון, מים ופרנסה. אולם, בערים הגדולות מקורות המים המוגבלים לא יכלו לתמוך באוכלוסייה ההולכת וגדלה. תושבי צפון-מזרח ודרום סוריה חשו כי הממשלה הייתה מסוגלת לעשות הרבה יותר על-מנת לדאוג להם, אך לא עשתה מספיק. מבחינה זו, ייתכן גם כי אין זה מפתיע שארגון דאעש הקים את בסיסו בצפון-מזרח המדינה, אזור שממילא סבל מהזנחה ממשלתית בימי שלטון המשטר הסורי בו וממשיך לסבול מבצורת שאת סופה אין רואים. על-מנת לפתות את האוכלוסייה המקומית להצטרף לשורותיהם, ארגון דאעש מבטיח לתושבים משכורות קבועות, פרנסה, מים ומזון, ובכך מספק מענה לצרכיהם המיידיים. במדינות המפרץ ניכרות ההכנות ל"יום שאחרי הנפט" ולהבטחת הישרדות המשטרים גם לאחר שיפסיקו לגרוף את הרווחים העצומים ממכירת חביות הנפט. זאת במיוחד לאור העובדה שארה"ב, אחת מצרכניות האנרגיה הגדולות ביותר של מדינות המפרץ, מפתחת עצמאות אנרגית באמצעות השימוש בפצלי שמן. לכן מדינות המפרץ, בראשות ערב הסעודית, הנהיגו לאחרונה מדיניות של הוזלת מחירי הנפט בשיעור ניכר בד-בבד עם עידוד פיתוח של אנרגיות חלופיות ושל ערים ירוקות. במקביל, חוכרות מדינות המפרץ קרקעות ברחבי אפריקה, אסיה וקנדה לטובת גידולים שיבטיחו את ביטחון המזון של אוכלוסיותיהן. מדינות המפרץ אף בונות מתקני ענק להתפלת מים על-מנת להבטיח את ביטחון המים של אוכלוסיותיהן. ניתן לראות מכך, כי המשטרים במדינות המפרץ מייחסים חשיבות רבה להתמודדות מול האתגרים הביטחוניים הסביבתיים כאמצעי חיוני להישרדותם, גם ביום שלאחר הנפט, בו הכסף לא יוכל לקנות יותר את תמיכת האוכלוסייה בהם. לסיכום, לא רק מתחים כלכליים, פוליטיים, חברתיים ואתניים הביאו לפרוץ הסכסוכים באזור במהלך העשור האחרון, אלא גם לחצים סביבתיים ודמוגרפיים שהחריפו בעיות קיימות עד לנקודת רתיחה. לכן, בעת בחינת מצבי קונפליקט קיימים ופוטנציאליים באזורנו, המתמודד מול אתגרים ביטחוניים סביבתיים המוחרפים על-ידי גידול האוכלוסייה העצום, חשוב להתמקד בממדים הסביבתיים ובמשאבי הטבע כאמצעי הכרחי לייצובן של מדינות האזור.