בריכות השחייה מהוות מצע גידול טוב לחיידקים ופטריות. רמות הכלור המאפשרות לנו ליהנות מהמים, אינן מספיק גבוהות כדי להרוג חיידקים ביעילות.
מי הבריכה יכולים לגרום לשני סוגים של דלקת באוזניים. האחת, דלקת של האוזן החיצונית, המוכרת בשמה המקצועי Swimmer’s ear, נגרמת עקב חדירה של מים מזוהמים בחיידקים לתעלת השמע החיצונית. החיידקים מתרבים באזור וגורמים לדלקת של עור התעלה. דלקות אלה מגרדות ומציקות ויש לטפל בהן במהירות, שכן רק עור דק זה מפריד בין התעלה לבין העצם של הגולגולת.
הסיבה לדלקות אלו היא שאיפה של מי בריכה לתוך האף בזמן משחק או שחייה. תנועת השאיפה פנימה מושכת את המים לחלל האף ומשם דרך התעלה המקשרת בין האף לאוזן (Eustachian tube), אבל הסיבה העיקרית שאנחנו רואים דלקות אוזן פנימית אחרי שחייה בבריכה קשורה לכלור. אדי הכלור מהבריכה נשאפים לתוך חלל האף וגורמים לגירוי וצריבה של הרקמה העדינה שמצפה אותו - הרירית. הרירית מתנפחת בתגובה וחוסמת את תעלת הניקוז של האוזן, את ה- Eustachian Tube.
כפי שלימדו אותנו במחנאות לגבי שתיית מים מנחלים - מה שלא זורם, מזדהם. כך גם כאן, עם חסימת הניקוז, חיידקים שהיו במקרה באזור יכולים להתרבות באין מפריע ולגרום לדלקת.
לילדים בהם הותקן נקז (כפתור) לאוורור האוזן עקב הצטברות נוזלים, אסור בכלל לשחות בבריכה ללא ציוד הגנה מתאים ולאחר התייעצות עם רופא א.א.ג.
דלקת אוזן תיכונה מתאפיינת בגרד ואי נעימות בתעלה. אם ניתן לראות הפרשה יוצאת מהתעלה, הרי שמדובר בזיהום חמור ומתקדם ויש לפנות לרופא. לגבי דלקת אוזן תיכונה, רוב ההורים לצערם מכירים את התופעה ויודעים כי היא גורמת לכאב עז, בכי ואי שקט, וחום גבוה. האוזן התיכונה נמצאת מילימטרים מרקמת המוח, ולכן חשוב לערב את הרופא בכל מקרה כזה, כדי שההחלטה להמתין או לטפל תהיה שקולה ומודעת.
אז מה לעשות?
את תעלת האוזן החיצונית קל לחטא בעזרת טפטוף של שמן עץ התה או שמן לבנדר ישירות לתוך התעלה. התעלה מצופה עור, כמו העור של הגוף, ואין עם זה כל בעיה. רצוי לבצע את הפעולה לפני הכניסה למים ומייד אחרי המקלחת שמסיימת את הבריכה.