הטור הארוך של אוטובוסי הליילנד של החטיבה עשה את דרכו מגבעת ברנר לגדרה וצומת שמשון, לעבר תחילתה של דרך גבע בתחנת הרכבת בית שמש – הרטוב. דרך זו, העוקבת אחר הערוץ של נחל שורק ומסילת הברזל לירושלים, איפשרה לצה"ל להזרים בזמן קצר לבירה, תגבורות של כוחות ואספקה, במקביל לצירי התנועה הצפופים של הפרוזדור, שנמצאו תחת אש ארטילרית ירדנית רצופה, כבר מתחילת המלחמה סמוך לשעה 10 בבוקר. אף שהצבא הורה לסגור לתנועה אזרחית את כביש מספר אחד לירושלים, כדי לאפשר לחטיבת הראל להתפרס להבקעת קו ההגנה הירדני ברכסים הצפוניים של ירושלים, המשיכו בכל זאת רכבים פרטיים לנסוע בכביש, והקשו על הזרמת התנועה הצבאית לעיר. גדוד 66 וכוחות נוספים של חטיבה 55, פנו מזרחה מצומת שמשון לעבר צומת-אשתאול, צובה, רמת רזיאל ועין כרם, כדי להגיע לריכוז החטיבתי בשכונת בית הכרם. גדוד 71 ואחריו גדוד 28, נסעו לאיטם באוטובוסים, בערוץ נחל רפאים ונחל שורק, כאשר על-רקע הלילה, נשמעים רעמי ההפגזות והבהקי הפיצוצים, מאזורי הלחימה הצפוניים והדרומיים של ירושלים. בערוץ רכס לבן המוליך למנחת (מלחה), פנה הטור צפונה לשכונת בית וגן, וממנה נכנס לשכונת בית הכרם. "רדו מהאוטובוסים במהירות עם הנשק והחגור ותתפזרו ברחוב", צעק הסמ"פ רייניץ: "לא לשבת בקבוצות גדולות, ותכנסו לחדרי המדרגות...". פגזים שנפלו בקרבת מקום, ציינו ללוחמים שהמלחמה כבר כאן, על הבית, והאש הארטילרית של תותחים ומרגמות נוחתת על האזרחים המבוהלים בלא אבחנה. בואם של הצנחנים במדי הקרב המנומרים, הנעלים החומות, והחמושים מכף רגל ועד ראש, שיפר את מצב הרוח השפוף של התושבים, והקל על תחושת חוסר האונים שלהם, שהחזירה רבים מהם תשע עשרה שנים לאחור, אל ימיה הקשים מנשוא של מלחמת העצמאות. מחדרי המדרגות, המקלטים והדירות, יצאו התושבים לקבל את מושיעיהם בלחם, מלח ובעיקר באהבה אין קץ. דחקו בהם לעלות לארוחה של טרם מלחמה, ולטלפן אל המשפחה וההורים, שלרבים מהם הייתה השיחה האחרונה עם יקיריהם. יואב פגש אחד ממוריו בחוג לגאוגרפיה באוניברסיטה, וזה קיבלו במאור פנים, והמריצו לטלפן להוריו. טלפון היה מצרך יקר המציאות אז, והתור לקבלו ארוך וטעון "קשרים", ועל כן שוחח עם אחותו, שכמורה בשירות המדינה, זכאית הייתה לקו טלפון. אחר כך הסב למנוחה קצרה, עד ששמע קריאות ברמקול יד ברחוב: "גדוד 71, היכון ליציאה". השעה הייתה 5 דקות לפני חצות, אור לשישה ביוני 1967. "זהו תאריך הפלישה לנורמנדי 1944" הרהר יואב, נזכר בסרט ההוליבודי, "היום הארוך ביותר" שהנציח את דבריו של פילדמרשל רומל, שחזה כי ארוך וגורלי יהיה היום בו יפלשו בנות הברית לצרפת. "אם לא יום ארוך", אמר לעצמו, "יהיה זה בוודאי הלילה הארוך ביותר בחיי, ובחיי חבריי". עוזי המ"פ כינס את פלוגה ב' סביב פתחו של אוטובוס, בעוד ירקוני הרס"פ מחזיק תצלום אוויר גדול, המסומן בחיצים גדולים. "זכות גדולה נפלה בחלקנו היום להיות הפלוגה הראשונה הפורצת לירושלים, ממאה שערים לשכונת נחלת שמעון ושייח ג'ראח", פתח המ"פ את הפקודה לחייליו, "כוח הסמ"פ רייניץ, בחיפוי הרתק הגדודי, יפרוץ עם בונגלורים את הגדר המסומנת בתצ"א. חוליית הבונגלור: בוזגלו, שאקי, אבנר, נחום, אברהם. חוליה רזרבית: אלון, יואב, איתן, רובי, מולי. חוליית רתק: צין, בזוקה, מושיק, מאג, מספר 2 ראובן. הרכבת הבונגלור מהחוליות תיעשה בשלב ההתקרבות לגדר; להקפיד על צינור ראשון עם "קונוס ראש זרג" שייכנס חלק..." נשמע צחקוק קל מהחיילים, והמ"פ המשיך: "תזכרו! הפריצה היא שלב קריטי, ומאחורינו מצטופף כל הגדוד, ומחכה לדהירה לתוך השכונה. אנו נפרוץ מהשטח הגבוה של מאה שערים לשייח ג'ראח, והריצה איננה ארוכה מדי, 200 - 300 מטר, המהירות שלנו חשובה, כפי שאמר המח"ט בתדריכים, כדי להיצמד כמה שאפשר מהר לאויב, כך שלא יוכל לירות בנו בנשק כבד ובמרגמות, לכן יש לקצר טווח ללגיונרים, להסתער עליהם, ולחסל אותם במהירות. בשלב הלחימה לא לוקחים שבויים, וטיפול בנפגעים מיד עם סיום הלחימה". המ"פ דיבר, אבל רוחם של הלוחמים ריחפה הרחק משם, לחשבון הנפש האישי, לפחדים מהלא ידוע, ומהנעלם במלחמה. יואב אמר לעצמו, שהנה אחרי 2000 שנות גלות, ניצבים חיילים יהודים לפקודה שמשמעותה לשחרר את ירושלים, העיר שאין קדוש ונכסף ממנה, עיר ששימרה את העם היהודי על מסורתו ותרבותו אלפי שנות גלות; והנה, עומדת פלוגה של 100 חיילים לביצוע של משימת פריצה טריביאלית, אותה תרגלו עשרות פעמים בימי חייהם, אלא שעתה אין הם מפוצצים סתם קונצרטינות של ברזל ושורת מוקשים, אלא מבקיעים את המחסום האחרון בין העבר, עתיר הייסורים של מיליוני יהודים, לעתיד חדש של שיבה לציון ברחמים גדולים, אליה נכספו כל הדורות בתפילתם - 2000 שנות גלות ובונגלור אחד! "קדימה, לעלות לאוטובוסים", נשמעה הקריאה ברחובות בית הכרם, והחיילים, בעודם נפרדים ממארחיהם האזרחים, מותירים בידיהם, פתקים לשיחות טלפון, מכתבים אחרונים לבית, גלויות צבאיות עם דרישות שלום. אומה שלמה, במלחמה על ביתה, נפרדה מהצנחנים בחיבוק גדול של אהבה, בלכתם אל הקרב. גדוד 66 יצא צפונה לעבר ציר הרצל, וממנו לעבר רחוב בר-אילן, בדרכו אל שכונת בתי המפונים ובתי פאג"י, בצפון מזרחה של ירושלים, מול בית הספר לשוטרים.

גדוד 71, כוח ההבקעה הדרומי לעיר המזרחית, שכונת הקולוניה האמריקנית וואדי ג'וז, יצא מבית הכרם אל הרחובות האפלים והמוכים בפגזים, כשהוא חוצה באוטובוסים המואפלים את שכונת רחביה, דרך רופין, רמב"ן וארלוזורוב, כאשר בעוברם בשכונת טלביה לעבר רחוב קרן היסוד, ראה יואב, את כיפת מנזר הדורמיציון בוערת באש גדולה מפגיעת פגזי התותחים. פה ושם, ליד רחובות המלך ג'ורג' והנביאים, בדרכם לרחוב שבטי ישראל, כבר נפלו הפגזים הראשונים של הליגיון הירדני, שתצפיותיו איתרו את ריכוז הכוחות הגדול של גדודי הצנחנים 71 ו- 28, וצפונה משם, את תובלת גדוד 66 והטנקים. פלוגה ב' שירדה מכלי הרכב בסמוך למשרד החינוך, חטפה מספר פצצות מרגמה 81 מ"מ קטלניות, שפצעו את אחד הלוחמים, שהחל זועק בכאביו. קומנדקר שעליו קרון תקשורת ואנטנות גבוהות ניצב בסמוך, וחייליו נמלטו ממנו למחסה. יואב וחבריו למסייעת, חיים לוי וגידי, נגשו לחלץ את הפצוע, וניסו לפנותו בקומנדקר. "תעזבו את הקומנדקר, זהו רכב מבצעי", צעק לעברם אחד מהחיילים, שהסתתר מעבר לכביש. "חוליות פריצה קדימה", קרא אחד המפקדים, ורייניץ, שאיבד במהומה את הכוח העיקרי, החל לאסוף את אנשיו, ולרוץ עם הבונגלורים, לעבר גדרות הקו העירוני מול שייח ג'ראח. יואב שאיבד את כוח רייניץ, רץ לעבר מאסף הגדוד, שהמתין לפיצוץ הגדרות. אש מרגמות ותותחי 25 ליטראות ירדנית, החלה נוחתת בעוצמה גדולה על אזור רחובות שמואל הנביא, שבטי ישראל, שכונת הבוכארים ומאה שערים. אור נגוהות שחלף לכל אורכו של הקו העירוני, מרמת רחל ועד שכונת המפונים בתי פאג"י ובית הספר לשוטרים, האיר את שמי הלילה, ולאחריו, רעם פיצוצים אדיר, שגבר בעוצמתו על רעמי המרגמות והתותחים של צה"ל וצבא ירדן גם יחד. פיקוד מרכז הפעיל את מטעני לסקוב הסודיים לפריצת הקירות¹ של העמדות הירדניות בקו העירוני, כשהוא ממוטט את חלקן, תוך גרימת אבדות קשות למגיניהן. עשרות הרוגים ופצועים מלוחמי גדוד 28 ו-71 היו מוטלים ברחובות שכונת בית ישראל, מפגיעות הארטילריה הירדנית והמרגמות. חמורה במיוחד הייתה הפגיעה בפלוגה ד' מגדוד 28, שמטח אחרי מטח של פגזי מרגמה, קטל ופצע, לא רק שני שלישים מלוחמיה, אלא גם את רוב התאג"ד של ד"ר אלירז, שהתמקם לידה. בלית ברירה, הועברו הנפגעים של גדוד 28 לתאג"ד הסמוך של גדוד 71.

השעה הייתה 3:45, התאג"ד של הד"ר יגאל גינת כבר התמקם ברחוב קארו פינת רבנו-גרשום, במזרח השכונה הבוכארית סמוך לגן צפניה. חמישה חובשים סייעו בידי הרופא לחבוש את פצעיהם של הלוחמים הרבים משני הגדודים גם יחד, בניסיון להציל את חייהם. גדוד 71, שכבר פרץ את הגדרות ונכנס פנימה לשכונת שייח ג'ראח, נאלץ להשאיר את התאג"ד מאחור, שכן לא ניתן היה להותיר את הנפגעים הרבים משני הגדודים, ללא טיפול רפואי מציל חיים. כך, גם גדוד 28, שהבקיע אחרי גדוד 71 לתוך השכונה הערבית, יצא אף הוא לקרב ללא תאג"ד, שילווה אותו בלחימתו העזה, במשימות הבקעת הקו הירדני באזור שבין דרך שכם, שער שכם, בית הקברות ורוקפלר. מעולם לא ראה יואב פציעות קשות שכאלה בחבריו, בהן פצעי יציאה של כדורים בגב ובבטן, הפוערים קרעים גדולים ושטפי דם, פציעות בעורק המפשעה מרסיסים וכדורים, כוויות וחתכים בכל חלקי הגוף. את החללים הניחו החובשים בצד, כשהם עטופים בשמיכות, וכשהן אזלו, כיסו את פניהם בחלקי לבוש, רושמים את פרטיהם האישיים בפתק קרטון, שהוצמד לנעליהם. יואב עזר לחובשים לשאת את הפצועים שהגיעו, רובם באלונקות, ומיעוטם בסחיבת פצוע על גב חבריהם. ההפגזה הירדנית גברה, עם תחילת הפריצה של גדוד 66 למתחם UNRWA בבית הספר לשוטרים. יואב שתפס מחסה מהפגזים, נעמד בסמטה צרה הצופה בכיוון כללי צפונה, אל מול צלליתו של בית הספר לשוטרים, בעת שירי טנקי שרמן, ואש מקלעים כבדה מבתי המפונים, נורתה לעברו. מנגד, ירו הירדנים אש מקלעים, פגזי תול"ר, בזוקות ופצצות מרגמה לעבר לוחמי השריון והצנחנים, שהחלו בפיקוד יהודה בר, מ"פ פלוגת ההנדסה הקרבית, לפלס את דרכם אל גבעת התחמושת, בעזרת בונגלורים, דקרים וסכיני חבלה, בהם חשפו ונטרלו את המוקשים, שהיו טמונים בצד גדרות התיל של מתחם ההגנה הירדני. אש המרגמות הוסטה עתה לעבר שכונת הבוכארים, ופגז 81 מ"מ התפוצץ לא הרחק מהתאג"ד, וממקום עמידתו של יואב. "פגז לא נופל פעמיים באותו מקום", אמר לעצמו, והחל רץ לעבר מקום נפילתו המשוער, 15-20 מטר, בעוד פגז מרגמה נוסף פוגע במקום אותו נטש. החליף עוד פעם מקום וגם הפעם ניצלו חייו. כשחזר לתאג"ד הסמוך, פנה אליו הד"ר בשאלה, שהייתה בה הרבה תחינה: "חייל! האם אתה מכיר את בית החולים הדסה? אני צריך מישהו שיכול להוביל נפגעים, ולחזור בדחיפות עם חומרי חבישה, תמסור להם שאנו זקוקים בדחיפות לציוד חרום רפואי, אינפוזיות וחומרי חבישה לתאג"ד צבאי". "כמובן," ענה יואב, "אני כבר יוצא לדרך". בטנדר וויליס אזרחי בצבע אפור, עליו הותקנו מאחור 4 אלונקות, הושכבו פצועים שעברו חבישה מצילת חיים, ועל הרצפה הונחו 2 חללים עטופים בשמיכות מגואלות בדם. "סע להדסה עין כרם" הורה לנהג, והחלו לנסוע ברחובות הריקים, מוכי הפגזים של ירושלים, לעבר ציר הרצל, וקריית היובל בדרך אל בית החולים. בחדר המיון קבלו אותם במהירות וביעילות מתנדבים שהובילו את הפצועים לחדרי המיון, ואת החללים לטיפול אנשי השלישות והרבנות הצבאית בבית החולים. בחדר המיון נגשה אליו בפנים מודאגות אחות צעירה, ושאלה האם מכיר הוא את בעלה שנלחם בגדוד 28 של החטיבה. הביט בפניה, ודמעות חנקו לפתע את גרונו. הניד בראשו ואמר בלחש, "צר לי אחותי, אך אינני מכיר אותו..", וכשהשפילה מבטה בצער, ניחמה ואמר: "יהיה בסדר אל תדאגי". אחר כך נפנה לרופא המיון ואמר: "יש לנו המון נפגעים בשטח, וחומרי החבישה של הרופא שלנו אזלו, הוא ביקש לקבל מכם, כמה שיותר חומרי חבישה ואינפוזיות לתאג"ד חרום צבאי". "כמובן", השיב הרופא, "חכה כמה דקות, ואני אכין לך כל מה שצריך". עמוס בשני שקים של גדולים של חומרי חבישה, מזרקים ואינפוזיות חזר יואב לטנדר, מורה לנהג לחזור עמו לשטח. בדרך רצה הנהג, אזרח מגויס, לעצור ולרדת בביתו, אך יואב אמר לו, "תעשה את זה רק אחרי שנחזור לתאג"ד", "בחייך! רק לכמה דקות" התחנן הנהג, "לא! צעק בזעם יואב, "החבר'ה שלנו שוכבים בדם, ואתה רוצה הביתה? סע ישר לרופא!" הנהג קילל, אך המשיך בדרכו לרחוב רבנו גרשום, שם הוריד את חומרי החבישה והאינפוזיות, והרופא, שכבר עמד בידיים ריקות מול עשרות הפצועים, הודה לו באומרו: "הצלת את החבר'ה". אמבולנסים של מגן דוד הגיעו לעזרת הצנחנים, ונכנסו לאזור מוכה האש. "המלאך הלבן", אסתר ארדיטי, סירבה לנסוע עם האמבולנסים המפנים פצועים לבתי החולים, ונשארה לטפל בנפגעים בשדה הקרב.

השעה הייתה 3:40 לפנות בוקר, השחר החל עולה, ואל הפירצה בגדרות שטח ההפקר מול שייח ג'ראח נכנסו הכוחות האחרונים של גדוד 71, ועמם פלוגה א' של אבידן, כוח החלוץ של גדוד 28. בשלב זה אבטחה פלוגה ג' של גדוד 71 את הפירצה, ואת שכונת נחלת שמעון הצמודה אליה, מצידה המערבי של דרך שכם, ולאחר מכן המשיכו פלוגות א' ו-ד' לטהר את בתי שכונת שייח ג'ראח (שמעון הצדיק) שממזרח לדרך שכם, ומצפון לשכונה האמריקנית. מאוחר יותר ייכנסו דרך הפירצה הזו, יחידות החטיבה, פלוגות המפקדה, ופלס"ר 75 של מיכה קאפוסטה מחטיבה 80. הכוחות הפורצים פנו מיד למשימותיהם בכיבוש העיר המזרחית, והחלו נעים ליעדיהם במהירות, דרומה לעבר דרך שכם, מסגד שייח ג'ראח, רחוב סאלח א דין, ומזרחה לו, אל השכונה האמריקנית, ושייח ג'ראח שמצפון לה, בואכה וואדי ג'וז, שמצפון מערב לו - מוזאון רוקפלר. סמוך לשעה 06:00, לאחר שהרופא שחררו מהתאג"ד, התקרב יואב אל הפירצה, על-מנת להצטרף לפלוגתו בעיר המזרחית. רב סמל גדודי שכרע בפתח הפירצה בגדר, שילח את הנכנסים פנימה בזוגות, תוך שהוא מורה להם להיזהר מאש צלפים וצרורות של מקלע כבד, שנורתה מכיוון שכונת נחלת שמעון, מגרש הבלוקים, ושני בתים-עמדות שנקראו מאז: "הבית עם הגג השרוף והבית הלבן", בתים שהיו צמודים לרחוב הראשי, מול מלון הקולוניה האמריקנית ומסגד שייח ג'ראח. "קדימה, רוצו!", צעק הרס"ר לעבר יואב וחייל נוסף שניצב לידו. והשניים החלו לרוץ במהירות בזיגזגים כאשר כדור צלף פגע אלכסונית, בגבו של החייל, שנשכב על הארץ מתפתל בכאביו. יואב ולוחם נוסף תפסו את הפצוע בחגורו, וגררו אותו לעבר החובש, בחזרה אל הפירצה. הפצוע היה מבוהל, זעק מכאביו, והחובש דיבר אליו ברוגע, מסביר לו שפצעו, למרות כאביו, אינו מסכן את חייו. יואב שכרע ליד הפצוע שמע את החובש שואלו לשמו ולמקום מגוריו, והוא ענהו: "דוד זמירי מקיבוץ כרמיה". יואב קם ממקומו ושב לנקודת הפירצה, ממנה פתח בריצת קרב מהירה אל מפעל הבלוקים, שם פגש במפתיע את חברו מהסדיר לוי (לאווד) שטפח על שכמו בידו החזקה. "היי יואב, מה העניינים, גם אתה בחרא הזה של המלחמה?" יואב הביט בו בחיוך ואמר: "כל המלחמות נראות אותו דבר, ויכלו להיות מרתקות אם לא היו מתים בהן". השניים עצרו במקומם, צופים לכל עבר, כשלפתע ראו חייל ירדני רץ בין הבלוקים לעבר הבית השרוף, וכולם ירו לעברו, כשהם צועקים: "לגיונר, לגיונר". יואב הפנה מבטו מעט צפונה מהבלוקים, לעבר בנין חד קומתי. "שמע לאווד" קרא יואב, "הבית הזה מאחורי הגב שלנו נראה לך מטוהר?", "מאיפה אני יודע", השיב לאווד, "בוא נקפוץ ונטהר אותו כמו שצריך". השניים קפצו, כאשר אחד מחפה, והשני רץ, עד שהגיעו לדלת של המבנה, בעטו בה, ירו צרור ופרצו פנימה. איש לא היה בבית, רק תמונה של המלך חוסיין במדי גנרל שהייתה תלויה על הקיר, ולוואד ניפץ אותה בקללה לארץ. ירדו לחצר, שם מצאו אזרח עם מצלמה. "מה אתה עושה כאן?" שאלו יואב. "אני עיתונאי" השיב האיש במבטא אנגלו-סקסי כבד, והצביע על תג העיתונות בדש חולצתו."לא חשוב" ענה לו, "קיבלת רשות להיכנס לכאן?" "יש לי תעודה של עיתון, אני צריך להיות פה בשביל עיתון שלי". "תשמע" אמר לו יואב בקול תקיף, "זה לא צחוק פה, זו מלחמה יורים והורגים פה, כדאי שתלך". "מצטער" השיב להם "זה ג'וב שלי". יואב ולאווד זחלו לקצין שנראה כמפקד הכוח במגרש הבלוקים. "מאיפה אתה" שאל הקצין את יואב. "מפלוגה ב'", השיב, "בבלגן של ההפגזה בלילה איבדתי את הכוח והצטרפתי אליכם, אגב איזה פלוגה אתם?". "פלוגה ג'", ענה ביובש, "גש לקצין הגי'נג'י שליד הבית הלבן ותאמר לו שהצטרפת". יואב קם, ובריצה שפופה הצטרף לכוח של הג'ינג'י, שהחל בדיוק לרוץ ולהסתער על הבית הלבן. כשהגיעו מתנשפים לבית, שהיה מוקף גדר בגובה אדם לערך, מצאו לידה לגיונר הרוג, שעון על מקלע בראונינג אמריקני. היה זה חייל צעיר, בן 18 לכל היותר, ללא חתימת זקן על פניו, שהיו מכוסות חיוורון מוות, חזהו מנוקב מצרור כדורים, ושלולית דם נקוותה מתחתיו.

בעוד הכוח של הג'ינג'י נותר בחצר, החליט יואב לבדוק את קומת הקרקע של הבית הלבן. כשנכנס מבעד לדלת פנימה, ראה לפניו במרחק מה מהכניסה מחיצה, שיצרה מעין פרוזדור גישה לפנים החדר. כשעבר את המחיצה ונכנס לחדר, ראה חייל לבוש מדים ירוקים כמדי צה"ל, כשהוא שעון על הקיר, וסבר בטעות, שכמעט עלתה בחייו, שחייל צה"ל הוא. "מה יש לך?" פנה לחייל, ולתדהמתו, הרים הליגיונר לעברו את רובה הגאראנד האמריקני הכבד, ולחץ על ההדק. נשמעה נקישה, אך ללא ירי. יואב שהתעשת מטעותו, הרים את המקלעון וניסה לירות צרור לעבר אויבו, אך רק כדור אחד נורה, כשהוא מחטיא במעט את ראשו של הליגיונר. כשהבין שחל מעצור בנשקו, זינק החוצה אל חצר הבית, וצעק: "יש לגיונרים בבניין, והם יורים עלינו, בואו נטהר את הבניין". 4 חיילים שניצבו מולו שתקו, ולא זזו. לפתע הגיח מאחוריהם הקצין הג'ינג'י, ושאל: "מה קורה פה?" יואב, חיוור כסיד, שב והסביר: "יש לגיונרים חיים בבניין, הם ירו עלי וכמעט הרגו אותי, צריך לטהר את הבניין". "אוקיי" אמר הג'ינג'י, "מה הבעיה? בוא נכנס פנימה ונחסל אותם". השניים, ניצבו משני צדי הכניסה לבית, והטילו לתוכו רימוני יד. שני רעמים עזים נשמעו. "נחכה דקה או שתיים עד שיתפזר האבק ואז נכנס", אמר הג'ינג'י ליואב. בינתיים, יואב חלץ בעזרת עקב נעלו את התרמיל, שהיה תקוע בחוזקה בבית הבליעה של המקלע, תוך שהוא דורך כדור חדש לקנה. אחר כך סגר מעט את וסת הגזים של המקלעון, בניסיון לקבל רתע נוסף שיאפשר הפלטה תקינה של התרמיל. נכנסו לחדר בזהירות, מחליקים על האבק ששקע על הרצפה. הסתבר להם שהמחיצה שנבנתה במכוון כקיר מגן, בלמה את רסיסי הרימונים, ואז ראה הג'ינג'י בקיר שמימין את הליגיונר, וירה לראשו צרור קצר מהעוזי. רסיסי מוח נתזו לקיר, וזרזיף דם החל זורם מראשו השעון על הרובה, אל תוך בית-הבליעה של הרובה. ריח מבחיל של אבק שריפה מעורב בדם עמד בחלל החדר. השניים המשיכו הלאה. הלגיונרים שהתבצרו בקומה הבית הפנימית, זרקו רימון שהתגלגל מהמדרגות לעבר הקצין, והתפוצץ מאחורי המקרר כשהוא מתיז שיירי מזון וחומוס על פניו. הג'ינג'י קילל, ניגב את העיסה הדביקה מפניו, והשניים התקדמו לעבר גרם המדרגות המוביל לקומה השנייה, ממנה נזרק הרימון. רימון פריצה שזרק יואב בכניסה לקומה השנייה, חזר והתגלגל אליו כבומרנג ממחיצה נוספת, שהייתה בקומה השנייה, ויואב פוצצו ממרחק קצר ביריית המקלע. עלו בזהירות תוך כדי ירי אוטומטי לחדרי הקומה השנייה, שם בחילופי יריות, הרגו שלושה לגיונרים שהסתתרו בה. טרם יציאתם מהבית, גילה יואב בקומת הקרקע, חייל נוסף שנחבא כמת מתחת למזרן, וכדי למנוע אפשרות של חזרתו לקרב, ירה לעברו, והרגו בצרור קטלני ארוך, ראה כיצד מרים הצרור את הגוף מהקרקע ומרטיט אותו בתזזית. כשעמדו לצאת פלט החייל הירדני הגוסס צעקה נוראה: "אלל...ללה" וחדל. השניים הביטו המומים זה בזה, ונפרדו לדרכם. הבית הלבן הדרומי טוהר, לאחר שנורו ממנו צליפות שעלו בחייהם של מספר מלוחמי הגדוד. שוב נותר יואב בלא חבריו לפלוגה, והוא יצא לחפשם ברחוב שכם המוביל דרומה, לעבר חומות העיר העתיקה ושער שכם. חצה את הכביש, ובא אל סמטה המוליכה אל בניין אבן גדול, מול הבית עם הגג השרוף. כמה חיילים הוציאו מקלע כבד 0.5 שעד לפני זמן קצר ירה על כוחותינו והרג בהם. שני ג'יפי תול"ר עמדו בפינה, ולידם מספר לגיונרים שבויים, קשורי עיניים וידיים. אחד החיילים בדק רובה קרבין אמריקני והטיח מספר כדורים באוויר. מישהו שעצביו רופפים, צעק אליו: "די, לא נמאס לך מהיריות?" אש כבדה, שהדיה התערבבו ברעמי רימוני ובפיצוצי בזוקות ואש תותחי טנקים, אפפה מכל עבר, את מרחב שכונת שייח ג'ראח, הלוא היא שכונת שמעון הצדיק שממזרח לרחוב שכם, ונחלת שמעון שממערבו. אי-אפשר היה לברוח מרעמיה העזים של האש הזו, שחדרו למוחות החיילים ולא הרפו מהם.

מישהו בר סמכות נעמד ליד השבויים ושאל: "מי המפקד פה". החייל שלידם השיב: "אין פה מפקדים, אני סמל המחלקה". "מה עם השבויים הללו?", שאל הקשוח בר הסמכא. "שבויים! אני קבלתי פקודה לשמור עליהם!" "בר הסמכא הרים מעיט את קולו: "אתה יודע שהפקודה לא לקחת שבויים בשלב הלחימה, הם הרגו לפני כמה דקות את החבר'ה שלך, ואתה לא מתבייש? דפוק אותם!" השבויים שלא ידעו מילה אחת בעברית, זעו ממקומם בחרדה לשמע חילופי הדברים וטון הדיבור. הסמל רתח מזעם: "החיילים האלה נכנעו, וקיבלתי פקודה ברורה לשמור עליהם. אתה לא תופס שהם נכנעו? הם יכלו להמשיך ולהילחם אבל הם נכנעו לי, ואני לא אדפוק אותם!" בר הסמכא הקשוח פלט: "זה עוד יעלה לך ביוקר". "מצדי אתה יכול ללכת לעזאזל", צעק החייל רועד מכעס, והקשוח הסתלק מהמקום. יואב, שאך לפני מספר דקות הרג בחיילי האויב, הצדיק בלבו את הסמל ההגון, והרהר על אופיה של המלחמה כתופעה אנושית, שבה המעבר מהתרבות המכבדת חיי האדם, להריגתו בקרב, מתרחש על הגבול הדק שבין ביצוע פשע מלחמה, להרג "חוקי" של האויב, על-פי עקרון ההגנה העצמית וחוקי המלחמה, שהקוד האתי שלה הוא: לא תרצח שבויי אויבך, פן ירצחו אויבך, את שבוייך. התרחשותם של אירועי הקרב בשייח ג'ראח עוררו את יואב משרעפיו, כאשר מכונית אמריקנית הדורה, אימפאלה מודל 1966 אדומה, עצרה לידו בחריקת צמיגים, וגורי, חברו לגדוד מהפלוגה של אסא בסדיר, צעק אליו: "היי, יואב! מה אתה עושה כאן לבד? בוא תכנס". בלא לחשוב פעמיים, זינק יואב למושב הקדמי, והשניים החלו לנסוע צפונה, ברחוב שכם, לכיוון וואדי ג'וז, אחר כך עשו סיבוב, וכשהתקרבו בחזרה לבית השרוף, הגיע כוח חדש, שנדרך מהופעת רכב אזרחי בלתי מזוהה, וחייליו דרכו את נשקם וכיוונוהו לאימפאלה האדומה. "השניים הוציאו ידיהם מהחלון, צועקים ומנופפים בידיהם: "היי, אל תירו, אנו חוד החנית, חוד החנית!" "יש לכם מזל!", צעק מפקד הכוח לעברם, ויואב יצא החוצה ונפרד מגורי לשלום. "שמור על עצמך", אמר, "שים על האוטו איזה דגל או משהו שיזהה אותך". האש הכבדה נמשכה ללא הרף, ויואב פנה לעבר סמטה המוליכה למלון הקולוניה האמריקנית. בחצר המלון הייתה בריכת מים ומזרקה, ולידה ערוגות פרחים, ספסלים, וגדר ברזל עם פיתוחים נאים. יחד עם עוד שלושה צנחנים פרץ למלון כדי לטהרו. כל יושביו, תיירים ואזרחי חוץ, נמלטו ממנו, והצנחנים ביצעו פריצת דלתות, וירי עם זריקת רימונים לחדרים חשודים. בלובי של המלון עמדו ארונות זכוכית, ובתוכם ממצאים ארכיאולוגיים. בכניסה, על הקיר החדר, ניצבה כספת סגורה, ודלפק הקבלה של המלון עמד ריק. החיילים ירדו לקומת המרתף בזהירות, לא לפני שהטילו רימון יד, ולהפתעתם מצאו חדר שכולו ארונות עם בקבוקי יין ומקררים גדושי מזון. מישהו פתח בקבוק שמפניה, ויואב מצא בקבוקי קוקה קולה קרים כקרח, שערבו לחיכו יותר מהיין התוסס. אחר כך יצאו הלוחמים מהמלון, ויואב המשיך מזרחה, לתוך השכונה האמריקנית, שם ראה לפתע את הקצין הג'ינג'י, דוד שמו, מתדרך את חייליו בחצר אחד הבתים. קרא לו, והשניים לחצו ידיים בחום, וטפחו זה לזה על שכמם. "תגיד דוד, אתה יודע איפה נמצאת פלוגה ב' של עוזי?" "גש לבית השני, בהמשך הרחוב דרומה, עוד 100 מטר מכאן", אמר הג'ינג'י, ויואב הודה לו, והמשיך ללכת דרוך במעלה הרחוב, שם ראה ליד הבית, אזרח ערבי הרוג, לראשו כפייה מוכתמת בדם, חבוש בחגורת כדורים לחזהו, ורובה אנגלי ישן בידיו. "נורא למות כך", הרהר, "לשם מה יצא לבדו מול החיילים? מה חשב לעצמו?" מספר חיילים יצאו ממכולת ערבית שנפרצה, ובידיהם מצרכי מזון ובקבוקים. בפתח החנות ישב חייל, שעון על גדר אבן, לופת עוזי דרוך בשתי בידיו, ומבטו בוהה לחלל האוויר. "היי חייל, העוזי שלך דרוך ויכול לפלוט צרור, תנצור אותו!" קרא אליו יואב. החייל שנראה אדיש לסובב אותו, דבר באיטיות: "הם יפגעו בהם... אני לא יכול... אני לא יכול". "עזוב אותו", אמר קצין שניצב בסמוך, "הוא בהלם קרב, כשיגיע האמבולנס לפינוי נפגעים, ניקח אותו". יואב נכנס לחנות, שהייתה עמוסה מעדנים, משקאות ושימורים. בתרמיל הקרב שלו הייתה חבילת מזון-קרב ליחיד, אותה לא פתח מאז החלה המלחמה. ניסה לאכול משהו, ולא היה מסוגל לבלוע דבר. לקח חפיסת שוקולד, והכריח עצמו לאכול מעט ולשתות מים. כשעלה לבניין, שם התמקמה הפלוגה, פגש את חבריו, מדברים ומספרים בהתרגשות על חוויותיהם בפריצה לעיר. אחר כך, כשהגיע הזחל"ם של התאג"ד עם ד"ר יגאל גינת, ירד לקראתו, ושם מצא על רצפתו את שק התחבושות של הדסה, כשהוא מרוקן ומוכתם בדם. בסמוך על הרצפה היו מונחים חגורים, מחסניות, וכלי נשק, רובם מנוקבים בכדורים ומוכתמים בדמם של הפצועים והחללים. באחד החגורים מצא כידון אף-אן, אותו לקח והרכיב בחגורו. השעה הייתה שתיים בצהריים, והוא נשכב על אחת המיטות, וכך נים לא נים, שמע את סיפורי המלחמה של חבריו, עד שתרדמה גדולה ירדה עליו.