מה תסכל אותך בעיקר?
"הצביעות. מאז ומתמיד ידעתי שהדת הזו מזויפת: מצד אחד הם כאילו מחנכים אותך להיות טוב לב ומנומס ולכבד את כולם, אך בהתנהגות היומיומית שלהם - ההפך הגמור. נתחיל מזה שזו דת מאוד אלימה. מבחינתם, אין מושג כזה של שלום עם יהודים, כי יהודים הם לא בני אדם. אבל כשאתה רואה את האכזריות הזו משתקפת בעיניים שלהם, גם כלפי ילדים קטנים, נשים וזקנים - אתה לא מבין מה כבר יכול להיות יותר רע מזה".
במרוצת השנים, סלחת להורים שלך?
"אני משתדל, אבל זה לא קל. מצד אחד אני לא מאשים אותם על ההתנהגות הברוטאלית וחסרת הרגש, כי זה מה שהם ידעו. מצד שני, הפגיעה היא כל כך גדולה עד כדי כך שכשאהבו אותי באמת, לא ידעתי מה זה לתת ולהעניק בחזרה. מה זה נקרא לאהוב? לא ידעתי את זה, כי בבית איש לא באמת אהב אותי. היום, אחרי למעלה מ-20 שנה שלא התראינו - המשפחה הקודמת שלי תופשת חלק מאוד קטן בתודעה שלי. אני אפילו לא בטוח שאני זוכר איך הם נראים. כשעזבתי את הבית ידעתי שהדבר האחרון שאני רוצה הוא לתת להם להיכנס שוב אל חיי, למרות שמצדם היו כמה וכמה ניסיונות להחזיר אותי".
כחודש אחרי הבריחה מהבית, מגיע אברהם לאילת - והוא בן 16 בלבד. העברית אינה שגורה בפיו, הכסף הולך ואוזל - אך הוא סמוך ובטוח שהשם יעזור לו. "בשבועיים הראשונים לבריחתי, ישנתי בבית קברות בלוד. ידעתי שזה המקום היחידי שבו לא יחפשו אותי. כשהיו הלוויות הייתי קופץ מעל לגדר ומסתתר בפינה כלשהי, שלא יראו אותי. ובערב, כשהחשיכה יורדת, הולך לחפש אוכל", משחזר אברהם בנימה עצובה משהו.
אבל אז, בנסי ניסים, פגש בדרכו שליח טוב בדמותו של בעל קיוסק יהודי שריחם עליו ונהג לתת לו מזון, מדי יום. "אני זוכר שתמיד הייתי מריח את האוכל, כדי לוודא שאין בו איזה רעל. היה לי חשש מאוד גדול, בכל זאת - הרי קיבלתי את האוכל מיהודי. וידעתי שיהודי הוא לא בנאדם, ככה חינכו אותי לחשוב. אבל מה לעשות? כשהבטן מקרקרת, השכל שלך - על כל טיעוניו ה'הגיוניים', נדחק לצד. הייתי רעב ואכלתי, אבל כאן בעצם נרקם הקשר הראשוני שלי עם היהדות. פתאום התחלתי לגלות בה רבדים אחרים, שלא הכרתי ולא חשבתי שקיימים: איך זה יכול להיות שהיהודי הזה טוב אליי?".
לדברי אברהם, אותו בעל קיוסק ידע ודיבר קצת ערבית - דבר שהקל על התקשורת ביניהם, שכן העברית שעל שפתיו הייתה דלה ובלתי מספקת. יום אחד, נפתח ליבו של אברהם אליו והוא סיפר לו את הקורות אותו והתייעץ עמו לאן כדאי להמשיך מכאן. בעל הקיוסק המליץ לו לנסוע לאילת, ולמרות שלא היה לאברהם שמץ של מושג היכן זה - החליט להקשיב לו. או יותר נכון, להשם. "תמיד הרגשתי שהשם איתי, שם את היד שלו על הכתפיים שלי ואומר לי: 'לך. תעשה מה שאתה חושב לנכון, כי אני איתך. יכול להיות שתיפול ותיפצע, אבל אני שומר עליך ובסוף תצא נשכר מכל הנפילות האלה'. משם בא לי האומץ ללכת עם האמת שלי בכל מצב".
שאלת את עצמך איך אתה עדיין חי?
"זו שאלה שאני שואל את עצמי כבר שנים, ובדרך הטבע - אין לי תשובה עליה. כאדם מאמין, היום אני יודע שכך השם רצה, שאעבור את כל המהמורות האלה, אצא שפוי ואגיע לאמת שלי - שהיא לחיות ולמות כיהודי".