חמאס מתמודד עם שורה ארוכה של אתגרים וקשיים:

• הארגון סובל משסע במישור הפלשתיני, ומאמצי הפיוס של סעודיה, מצרים וקטר לא הצליחו לאחות את הקרעים בינו לבין תנועת פתח.

• ברצועת עזה יש ארגונים המתחרים עם חמאס על השליטה, כמו "הג'יהאד האיסלאמי" וגם אלה המתנגדים לו כמו דאעש.

• הארגון סובל מבדידות ונידוי במישור הערבי. עם נפילת שלטונם של "האחים המוסלמים" במצרים לפני כשנתיים, הוא איבד את תנועת האם המחבקת, וכיום שוררת עוינות ביחסים של חמאס עם השלטון החדש במצרים.

• חמאס איבד את סוריה שהייתה לו מדינת המקלט, היות שסירב לקחת חלק בקרבות המשטר נגד המורדים. מנהיג הארגון ח'אלד משעל אף הורחק מדמשק.

• חמאס גם איבד את תמיכתה של אירן בשל סירובו לתמוך במשטרו של בשאר אסד.

• אירן תומכת בעיקר בארגון "הג'יהאד האיסלאמי" שמציית לצוויה של טהרן.

• מנהיגי חמאס קרועים בין אירן לסעודיה, שכן הליכתם בתלם הסעודי תבודד אותם מאירן עוד יותר, ואילו כניעת הארגון לאירן תרחיק אותו מן הגיבוי הסעודי.

• חמאס אינו מצליח ליישב את הסתירה בין היותו תנועת התנגדות היוזמת פעולות נגד ישראל, לבין היותו ממשלה שלטת ואחראית על חייהם התקינים של כ-2 מיליון בני אדם שחיים ברצועת עזה - מצב המחייב את הארגון לנהוג מתינות ורציונליות.

ימים יגידו אם אכן יצליח חמאס בדרכו זו, או שיקומו נגדו ארגונים קיצוניים יותר כדוגמת "הג'יהאד האיסלאמי" ו"המדינה האיסלאמית". נוכח כל אלה, אין חמאס יכול להמשיך ליהנות משני העולמות - מצד אחד לשאוף לנהל חיים תקינים לתושבי הרצועה, ומצד אחר להמשיך להנהיג יוזמת תוקפנות נגד ישראל. זוהי הסיבה לכך שאנו שומעים על מאמצים שעושה חמאס בדרכים חשאיות להאריך את הרגיעה ולהפוך אותה לשביתת נשק ארוכת טווח. נוכח המגעים החשאיים שלפי פרסומים בתקשורת מתנהלים בין ישראל לחמאס בתיווכם של טורקיה וטוני בלייר, אין לשכוח כי חמאס אינו משנה את עמדותיו כלפי ישראל. כך, ב-17.8.15 אמר ראש ממשלת חמאס איסמעיל הנייה בטקס סיום מחנות קיץ לבנות, כי לא יסתפק ברצועת עזה כמדינה, אלא ירצה את פלשתין כולה, וכי המצפן שלו מכוון לאלקודס. חמאס ממשיך אפוא לדבוק באידיאולוגיה של אמנתו הקוראת לשחרור פלשתין כולה ולהמשך מלחמת-החיסול לא רק נגד הציונים, אלא נגד היהודים, בהתאם לתורתו של סייד קוטב, המנהיג הרוחני של "האחים המוסלמים". מכאן, ששביתת נשק ארוכת טווח - כן, אבל לא הכרה ולא התפייסות.

משבר הזבל בביירות מאחד את כל העדות - סונים, שיעים, עלאווים, דרוזים ונוצרים - המפגינים יחד, זורקים אבנים על כוחות הביטחון, שורפים רכוש ציבורי ומנפצים זכוכיות. זה כחודש ימים שהזבל עולה על גדותיו ברחובות ביירות, והתוצאה נוראה בשל החום הלוהט. מפגינים מכנים את הממשלה "ממשלת הזבל". לממשלה הלבנונית יש חובות לחברת פינוי הזבל, וזו מצידו משביתה את עבודתה, כי אין באפשרותה לשלם לעובדיה. אך האנרכיה בלבנון אינה מסתיימת בכך. כמיליון פליטים מסוריה רובצים על לבנון, הסיוע של האו"ם אינו מספיק, וממשלת לבנון אינה מסוגלת לספק את צרכיהם. שנת הלימודים אמורה להיפתח בקרוב, וברשת החינוך יש הפסקות באספקת המים והחשמל. נחוצים לאוצר 22 מיליארד דולר כדי להתגבר על המשבר. כמו-כן המערכת אינה מסוגלת לקלוט מאות אלפי תלמידים סוריים שנכנסו לאחרונה ללבנון. האבטלה מגיעה ל-30 אחוז. זה למעלה משנה שאין בלבנון נשיא ואין רמטכ"ל. הסיבה היא אירן, השואפת להכניס את הגנרל בדימוס הנוצרי מישל עוון הנתמך על-ידי חיזבאללה שמבטיח להצביע בעדו. הסכסוכים העדתיים בין השיעים, הסונים, העלאווים, הנוצרים מחריפים וגם דאעש אינו טומן את ידו בצלחת. לאחרונה עצרו כוחות הביטחון את הפעיל הסלפי הסוני אחמד אלאסיר, מה שמעצים את המתיחות. מעל לכל אלה, ראש הממשלה תמאם סלאם מאיים להתפטר ומצהיר כי עיקר הזבל בלבנון הוא פוליטי. פרשנים לבנוניים מכנים את המשבר כאביב ערבי חדש. לבנון כונתה פעם "פני המזרח במערב ופני המערב במזרח" - מדינה דמוקרטית יחידה במזרח התיכון הערבי - אך המשטר הסורי והמשטר האירני הרסו אותה.

מספר עובדי המדינה במצרים מגיע ל-7 מיליון בני אדם. נשיא מצרים עבד אלפתאח א-סיסי חשף נתון זה בנאום בכנס לרגל פתיחת השלב החדש של תעלת סואץ. הוא הוסיף כי רק רבע מהם אכן עובדים, ואילו השאר הם מובטלים סמויים. עלות השכר של עובדי המדינה מגיעה ל-218 מיליארד לירות מצריות בשנה שהן כ-30 מיליארד דולר. שכר המינימום עלה ל-1,200 לירות מצריות - קצת פחות מ-200 דולר לחודש.

המסגדים באירן החלו למחוק סיסמאות "מוות לאמריקה - מוות לישראל" מן הקירות. על כך הודיע אחד ממנהיגי הבאסיג' השייך למשמרות המהפכה בראט זאדה - קצין בדרגת אלוף משנה. זאדה הוסיף כי לצערו פורסמו הוראות האוסרות על השמעת סיסמאות אלה בעת התפילה, באומרו כי המסגדים הם המוקד לגיוס לוחמים לבאסיג', והם המקור לאומץ ולהקרבה. יש לציין כי הנשיא לשעבר עלי אכבר רפסנג'ני, התומך בשיפור היחסים עם ארצות-הברית, הודיע כי אייאתאללה חומייני קרא באחרית ימיו להפסיק את השמעת הסיסמאות הללו. כך אומנם הוחלט באירן, אך נותרת השאלה אם אכן צעדים אלה מצביעים על שינוי אמיתי במדיניות. נחכה ונראה.