הטורפים העילאיים במערכות אקולוגיות מהווים מיני מפתח. הם משפיעים עליהן על-ידי טריפת בעלי חיים אחרים (אוכלי עשב בדרך כלל), וכך יוצרים פיקוח על מספר בעל החיים במערכת. איך זה עובד? כאשר מספר אוכלי העשב גדל, בדרך כלל גדל בעקבותיו גם מספר הטורפים. יותר טורפים יוצרים יותר לחץ על אוכלי העשב, מה שמוריד חזרה את מספר אוכלי העשב - וחוזר חלילה. כאשר אין טורף-על במערכת אקולוגית, נעדרת הגבלה זו על מספר אוכלי העשב. מספרם עולה עד לרמה כזו שהם עלולים לפגוע פגיעה אנושה בצומח. וכאשר הצומח נפגע אנושות, לאוכלי העשב אין מה לאכול והם מתים ברעב. זאת אחת הסיבות שבגללן יש מקומות בעולם שבהם מאפשרים ציד מפוקח של אוכלי עשב. במקביל, מתברר שלטורפים יש גם השפעה פסיכולוגית, ולא רק פיזית, על אוכלי עשב. היא נקראת אקולוגיה של פחד, או נוף הפחד (landscape of fear): אוכלי העשב מפחדים מהטורפים, ולכן שומרים על זהירות ומשקיעים מאמץ בשמירת פרופיל נמוך. הם לא יוצאים לשטח הפתוח, הם אוכלים בשעות מסוימות ולא בכל היום, הם נסים בכל פעם שהם שומעים רעש או מריחים ריח של טורף ומתרחקים מאזורים שיש בהם גללים של טורפים. בסוואנות, למשל, בור מים, נהר או מקור מים אחר מהווים נקודות קלאסיות למארב של טורפים (אריות, תנינים) נגד אוכלי עשב שבאים לשתות. אוכלי העשב ממעטים לשהות במקומות כאלה, ומגיעים אליהם רק בשעות שבהן הסכנה נמוכה יותר, כמו באור יום מלא. במציאות כזו, גם אם הטורפים לא צדים אותם 24 שעות ביממה, החשש של אוכלי העשב "שומר" על כך שהם שלא יאכלו ולא יתרבו יתר על המידה. דוגמה מפורסמת להשפעת טורפי העל על המערכת האקולוגית הייתה החזרת הזאבים לפארק ילוסטון בארצות הברית לפני כ-20 שנה, אחרי 70 שנה שבהם לא הייתה אוכלוסיית זאבים ופומות בפארק, והאיילים רעו ללא חשש והזיקו לצמחייה. לאחר החזרת הזאבים, ניתן היה לראות שהצמחייה מתאוששת.

במערכת אקולוגית טזמנית בריאה, אופוסום זנב-המברשת המצוי מבלה את רוב זמנו על העצים, ויורד לקרקע רק לעתים נדירות. הסיבה לכך פשוטה: השדים הטזמניים נוהגים לטרוף אותם כאשר הם על הקרקע. חוקרים בדקו את ההתנהגות של האופוסום הזה במספר אתרים, והשוו את התנהגות האופוסומים בין אתרים שבהם לא היו שדים כלל במשך עשרות שנים, או בכאלה שבהם 90 אחוז מהשדים נעלמו, לבין אתרים שבהם אוכלוסיית השדים הייתה נרחבת ובריאה. ואכן, באתרים שבהם אין שדים או כמעט אין שדים, האופוסומים לא חששו לרדת לקרקע ולחפש מזון על הקרקע במשך זמן רב. כעת, החשש הוא שאופוסומים אלה יתרבו ללא שליטה באזורים נרחבים בטזמניה, יהפכו למטרד לאוכלוסייה האנושית (כמו שהם מהווים בניו-זילנד השכנה, שאליה הובאו במאה ה-19 וללא טורפים טבעיים הפכו למטרד חמור) ויזרעו הרס במערכת האקולוגית. התמעטות השדים כבר גרמה לעלייה חדה במספר השועלים, שמהווים מין פולש והוכנסו לטסמניה באופן בלתי חוקי בתחילת שנות האלפיים. אם הפגיעה במערכת האקולוגית העדינה של טסמניה תימשך, עלולה להישקף סכנה אמיתית גם לשדים הטסמניים עצמם.

בספטמבר תשוחרר לטבע קבוצה ראשונה של שדים טסמניים אשר חוסנו בחיסון ניסיוני נגד הסרטן המדבק. הבעיה היא שסרטן זה, כמו כל סוגי הסרטן, לא מזוהה כגורם זר או לא תקין על-ידי מערכת החיסון של הגוף, וכך הוא יכול להתרבות ללא הפרעה עד אשר הוא הורג את בעל החיים. במחקר שנערך בשנים האחרונות פורקו תאים של הסרטן, עורבבו עם חומרים אשר מעודדים תגובה חיסונית והוזרקו לשדים בריאים. הרעיון הוא שתאים של מערכת החיסון "ילמדו" להפעיל תגובה חיסונית כנגד רכיבים שמופיעים בתאים הסרטניים. בצורה כזו, כאשר אותו שד יידבק בסרטן אמיתי, תאי מערכת החיסון שלו יזהו שמדובר בגורם זר ויתקפו אותו. השדים שישוחררו בקרוב הראו כי הם פיתחו תגובה חיסונית כנגד תאי הסרטן במעבדה, אך עדיין לא ברור איך יגיבו במקרה אמת. אם חיסון זה יגלה הצלחה, ייתכן שיתחיל פרויקט גדול של תפיסה, חיסון ושחרור של שדים, כדי להציל את המין המאוים.