נראה לי מתאים במיוחד שבשנתה ה-67 של מדינת ישראל המודרנית, בשלהי התשע"ה, עת אנו מקבלים פניה של שנת התשע"ו, נחתם מזכר הבנה ושיתוף פעולה בין מדינת ישראל לעיר בוורלי הילס ובאותו יום גם עם החלקים הלא מאוחדים בלוס אנג'לס רבתי, ביתם של למעלה מעשרה מיליוני אנשים. היום התחיל בפני "ועד המפקחים" (Board of Supervisors) והצעתם של מייק אנטונוביץ' ושילה קיול למסד יחסים רשמיים עם מדינת ישראל בנושא המים: תחלופת מידע ומחקרים, עזרה בפיתוח משותף ותמיכה בהזדמנויות ליצירת פתרונות לבעיית המים. קיול ואנטונוביץ' הסבירו: "למעלה מארבע שנים, לוס אנג'לס נלחמת בבצורת קשה. כתוצאה מכך, לאחרונה קליפורניה חייבה קיצוצים בצריכת מים לשימושים עירוניים וחקלאיים. עדיין רבה הדרך להבטיח הספקת מים מספקת לקליפורניה. עצם המשך קיום המדינה תלוי בכך". ההשלכות הכלכליות של הבצורת המתמשכת אינן מבוטלות. מחקר מהאוניברסיטה של קליפורניה בדייוויס מציע שהעלות של הבצורת בשנה שעברה בלבד היה 2.7 מיליארד דולר, או כחמישה אחוזים מהתוצר החקלאי השנתי וכעשירית האחוז של התוצר הכלכלי הכללי השנתי בקליפורניה. ישראל, עם כאינץ' בלבד של משקעים בשנה, מבינה את הצורך הקליפורני בפתרונות מים. ישראל ענתה לצורך בצורה אגרסיבית בחיסכון, שימוש חוזר ודה-סלינציה. בין השנים 2007 ו-2013, ייצוא טכנולוגיות מים מישראל גדל ב-170% והגיע לשני מיליארד דולר. ב-2012, היו בישראל 280 חברות שעסקו בטכנולוגיית מים, מתוכן 150 עסקו בייצוא. עשרות שנים של צעדים חדשניים בישראל הצליחו לשמור את תצרוכת המים באותה רמה של 1964, למרות שהאוכלוסייה באותו פרק זמן גדלה פי ארבעה. כמו-כן, בשנת 2014, ישראל הייתה עצמאית לחלוטין בכל הנוגע לתצרוכת מים, למרות מיעוט המשקעים באותה שנה. ראו איזה יופי: ישראל, מעצמת מים.

עד כה לא היה כלכלי להשקיע במשאב המים. עכשיו פתאום הכל בוער, ישנה מילת קסמים חדשה: מים. מצרך מבוקש. עד כה היינו מנקים את המדרכות במי שתייה. עכשיו את הדשאים הציבוריים מייבשים. קיצוצים דרסטיים. במסעדות כבר לא מגישים מים לכל סועד אלא אם כן הוא מבקש זאת במפורש. זהו זמן מתאים לישראל לקפוץ לקליפורניה ולמכור טכנולוגיות וידע הקשורים במים. העובדה שאין קסם בחיים ושכל פרויקט דורש זמן והשקעה נכבדת, נעלמת מהעין. אנחנו רוצים פתרונות, ועכשיו. זהו חלון הזדמנויות נהדר, ויש לנצלו. נזכר אני בהרצאות של ידידי, ד"ר דרל טמקין, על אנרגיה חלופית. הוא היה מגיע לאוניברסיטת קליפורניה באירויין - שם מרצה יהודי הרוצה לדבר על ישראל זקוק למשטרה כדי להגן עליו ועל זכות הסטודנטים להקשיב לדעות ולרעיונות שונים - ואיש לא היה נטפל אליו. הסוד? ההרצאות אומנם היו על ישראל, ממשפט הפתיחה ועד הסיום, אך הנושא היה נושא החביב על לבם של הסטודנטים. אנרגיה חלופית, לא ישראל. כך גם בהווה עם העיר לוס אנג'לס (איתם נחתם מזכר ההבנה לפני מספר חודשים והוקמה ועדה של שיתוף פעולה בנושא המים, במסגרת ברית ערים תאומות עם אילת) ועתה עם החלקים הלא מאוחדים בלוס אנג'לס רבתי. רגל ישראל בדלת, וכבר אי-אפשר לסגור אותה. לוס אנג'לס זקוקה למים, ולישראל פתרונות מעשיים.

בבוקרו של יום בלוס אנג'לס, ובערבו בבוורלי הילס. מועצת העיר בוורלי הילס אישרה הצהרה משותפת לעיר ולמדינת ישראל לגבי שיתוף פעולה. בניגוד למזכר ההבנה עם החלקים הלא-מאוחדים של לוס אנג'לס רבתי, העוסק באופן פרטני במים, שיתוף הפעולה עם בוורלי הילס נשאר כללי ככל הניתן, וטוב שכך. בוורלי הילס היא עיר המונה כ-34,000 תושבים, אך עם ריכוז כוח מעל ומעבר כמעט לכל עיר אחרת בארה"ב. לעיר עיר תאומה (הרצליה), אך המקומיים יודעים שזהו פרי אסור והארכיטקט שקידם את הרעיון והפכו למציאות יושב עכשיו בבית סוהר. כמו-כן, אם ישאל תושב עיר מה פירוש אותה "ברית ערים תאומות", הוא יפקח זוג עיניים וישאל, בנימוס, על מה מדובר. כך גם מי שעובר את טמפל עמנואל (לדוגמה הלקוחות של אחת המספרות היותר מבוקשות בעיר הנמצאת בשכנות לביהכ"נ), ייתקל בשלט מתחת לשם הרחוב "קלרק" ושם כתוב "דרך הרצל". מי היה הרצל? מדוע שמו נמצא בבלוק זה? הילדים שלמדו בבית הספר היהודי לא היו בקיאים בכך במיוחד, ולאורך השנים מספרם הידלדל, הכיתות העליונות נסגרו ומהשנה יפעל במקום בית ספר צ'רטר. לכן, כשמנצלים הון-רצון-טוב מצד העיר, כדאי לעשות זאת במטרה אכן להשפיע, להשאיר חותם. (המטרה העיקרית מאחורי "בלוק הרצל" הייתה הזדמנות להופיע בפני התקשורת ולטעון על הישג מרשים; מסוג ה"הישגים" שכולם מבינים שהם ריקים מתוכן ואפילו מעט התקשורת שהגיעה למקום ידעה במה דברים אמורים והשתעממה עד בלי די.) נמצאים אנו למדים שלא כל יוזמה ברוכה, וחלקן משאירות טעם רע, או אפילו לא משאירות כל טביעת רגל בכלל, כאילו לא היו. במקרה מזכר ההבנה, ליבי נפעם. זו הפעם השנייה בישיבה רשמית של מועצת העיר, שישראל מככבת. הנה עיר שאינה מפחדת ואינה חוששת. מותר להגיד "ישראל". מותר ורצוי להיכנס להסכם ארוך טווח. מותר לדבר בחופשיות, ללא הפגנות אלימות בחוץ, ללא הפחדות ואיומים. הנה, כאן בבוורלי הילס, עדיין קיימת אמריקה שפעם הכרנו. אמריקה לפני אובמה ולפני האיסלאמיסטים. אמריקה שבה לא צריך לחשוש לעמוד לצד ישראל ולשתף פעולה. לפחות ברגע זה. לפני מספר שנים, באולם זה בדיוק, הופיע פעם שנייה המומחה למלחמה בטרור סטיב אמרסון. סטיב היה אורחה של ראש העיר מרה-לי גולדמן, בסדרה שקיבלה את פני האלף החדש והמאה העשרים ואחת. בנקודה כלשהי פנה ארגון מוסלמי למועצת העיר ודרש (לא ביקש) זמן מקביל להציג את עמדתו. תשובתה של מרה-לי הייתה נחרצת: לא יהיה! היום, אין צורך במוסלמים. יהודים רבים (וביניהם גם כמה ישראלים יפי נפש) עומדים ומפגינים, מבזים ומוציאים דיבתנו רעה (וכל אשמתנו שאנחנו קיימים, שישנה מדינה אחת בעולם כולו שהיא ביתו הלאומי של העם היהודי).

זוכרים אתם את ביקורה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בלוס אנג'לס והקונצרט המיוחד שנערך במרכז המוזיקה בדאון טאון לוס אנג'לס? את פני הבאים קיבלה הפגנה רועשת נגד ישראל. ובכן, ישנה הזדמנות נוספת לכל מקטרגי ושונאי ישראל, מבית ומחוץ: בעשרה ובאחד-עשר בנובמבר הפילהרמונית תופיע בבוורלי הילס. בעשרה זהו ערב התרמה, כשכרטיס עולה מינימום 1,500 דולר לאדם. בערב למחרת, ההופעה היא לבעלי מינויים עונתיים (וההופעה מכורה לגמרי). כמובן שיותר קשה להפגין ולהשתולל בעיר בוורלי הילס, שכן כאן לא מרשים להתפרע. יש חוק ויש סדר, וממי שרוצה לעולל בעיות, ייגבה מחיר גבוה וכואב. אך זה אינו מרתיע את אויבי ישראל. ככל שהם יוצרים רעש גדול יותר, ככל שהמחיר שהם משלמים גבוה יותר, כך הפגיעה בישראל חזקה יותר. בעשרה בנובמבר, באותו ערב גאלה חגיגי, ייערך הטקס הרשמי של חתימת מזכר ההבנה בין ישראל לבין בוורלי הילס, בנוכחות הקונסול הכללי של ישראל בחוף המערבי דייוויד סיגל וחמשת חברי מועצת העיר בוורלי הילס. זובין מהטה ינצח (כנראה גם על טקס החתימה), והשמחה תרקיע שחקים. הכביש בין מרכז התרבות של בוורלי הילס (בית הדואר הישן) לבין בניין העירייה ייסגר וייבנה שם אוהל ענק לכל מאות האורחים. מי שזוכר את ההיסטוריה המקומית, יבין עד כמה טרגי שהמקום בו ייערך טקס החתימה נקרא ע"ש ווליס אננברג, פילנתרופית שהוריה היו יהודים אך רחוקים מרחק יום מלילה ממדינת ישראל. כשאננברג פתחה את מרכז הצילום שלה בסנצ'ורי סיטי, בשכנות לבוורלי הילס, היא בחרה כתערוכה הפותחת זו של גיליון המים של נשיונל ג'יאוגרפיק. "מעצמת העל" בנושא מים, מדינת ישראל, הייתה אכן הנושא העיקרי בתערוכה, יותר מכל מקום אחר בעולם. פיתוחי מים? חוסר תלות? עזרה למדינות אחרות? טכנולוגיות חדשות ששינו את פני העולם? כלל וכלל לא. דווקא באירוע חגיגי שמשך אלפי אנשים משך תקופת הפתיחה כולה, במקום שנושא שם משפחה יהודית, באזור בו כל כך הרבה יהודים וישראלים, טוב הפך לרשע ועלילות דם למציאות. התערוכה במרכז הצילום של אננברג תקפה את מדינת ישראל והאשימה אותה. אנשים באו וראו קידוחי מים באפריקה ואת ההשפעה החיובית של מים בעולם השלישי. הם זוכרים (אפילו בתת-מודע) שישראל היא השטן בהתגלמותו. מים בכל העולם זה יופי אלוהי, אך במזה"ת, ישנו מחסור, עוני וחולי - ובכל אשמה ישראל. התערוכה תקפה את ישראל פעם אחר פעם, עיוותה את המציאות והאשימה אותנו בגזלת מים, קידוחים של מים לא שלנו, השתכשכות במים בעוד שכנינו סובלים, השקיה של צמחים כבננות או כותנה במי שתייה ועוד עוולות שלא היו ולא נבראו. היכן היו ההפגנות? היכן הייתה התרעומת? היכן היה הממסד והקהילה כולה? האם לא ידעו האנשים את האמת על ישראל והמים? האם לא היה אכפת? והיכן הייתה מדינת ישראל? נחשו! גיליון המים נמכר בארץ, ואמנם היה אזכור קל בתקשורת, אך עד מהרה העניין דעך כלא היה. קשה להאשים את ישראל ותושבי המדינה. הם חיים את המחסור במים מזה עשורים. בארץ לא נראה שמנקים את המדרכות במי שתייה. בארץ לא משקים גידולים צמאים במי שתייה. בארץ הפריחו את השממה והפכו את המדבר לאזורים ירוקים ופורחים (כל שצריך לעשות הוא להסתכל בצבע הצינורות ולדעת שמדובר במים שאינם ראויים לשתייה). מי קולחין. שחזור. דה-סלינציה. בארץ יורים בעננים וגורמים להפרותם כך שירדו משקעים. בארץ פותחה מערכת כלל-ארצית, והראייה היא כוללת וארוכת טווח. כך יוצא שישראלי לא יבזבז ולו שנייה מזמנו לשים לב להאשמות שווא ועלילות דם. הדבר כל כך רחוק מהמציאות, והישראלים עד לאחרונה לא הפנימו שכך קל לתקוף אותנו - על-ידי שקרים בוטים שנאמרים פעם אחר פעם, עד שהם מתקבלים כאמת לאמיתה. הבעיה כמובן היא שכאשר לא נלחמים בזמן הנכון, המלחמה אחר כך קשה ביותר ועקובה מדם. לא נלחמנו אז, ועכשיו מאשימים אותנו בגזל המים של ה"פלשתינים". בהצמאת העזתים. בגניבה. ועוד כהנה וכהנה, כטוב על לבם של אויבינו. יוזם ומנהיג תנועת החרם הבינלאומית, ה-BDS, אוהב ומרבה לדבר על בעיית המים. טוב שכך. הוא בשלו, והיהודים עוזרים בידו.

בעוד חודשיים, במרכז אננברג בבוורלי הילס, בערב הראשון מתוך שניים בהם תופיע הפילהרמונית הישראלית, ייערך טקס חתימה בין ישראל לבין בוורלי הילס. ישבו שם שועי העולם, מבודדים מהעולם כולו. הן בשל עושרם הרב והן בשל הבידוד הפיזי - גורמי הטבע ייחסמו על-ידי האוהל הענקי וכל הפגנה אנושית תורחק על-ידי המשטרה. באמצע ההילולה, הפסקה בתוכנית לשלוש דקות, כולם ימחאו כפיים וירגישו הרגשה נעלה של התרוממות הנפש. העיקר ההרגשה הטובה. הרגשה של עשייה, של שותפות. ימחאו הם כפיים, יהיו נרגשים, "הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד". זובין מהטה יקוד, יפנה את שרביט המנצחים אל-על וחברי הפילהרמונית כולם יעמדו על רגליהם, מאושרים. איזו קבלת פנים יפה! טוב לנו בעולם. מקבלים אותנו בסבר פנים כה יפה. אורחי כבוד. הכסף והשמפניה זורמים בשפע, אין מחסור לא באחד ולא בשני. כולם יוכלו לספר על חתימת ההסכם, אם כי אם תשאלו את אי-מי מה פירושו, ואיך הוא יבוא לידי ביטוי, הם לא יוכלו לענות. אולי מן הראוי לחלק לכל אחד מהנוכחים הזמנה לבוא לבקר בישראל? ייווכחו הם בעצמם שתעמולה-נגד ומציאות - שני דברים שונים הם, ואין כמו מדינת ישראל בעולם כולו. גדלתי בעיר זו, ואני מכיר רבים מתושביה. רבות הייתי מעורב בפוליטיקה וכן בעשייה מקומית. ישנם כאן המון אנשים טובים, שאכן אכפת להם ממדינת ישראל. ודווקא בשל כך כל-כך אכפת לי, שכן בדיוק אותם אנשים טובים יהיו אלו שיוצעדו כצאן לטבח, לא בסיפור זוועה, אותיות על נייר, כי אם בחיים עצמם. קרוב לוודאי שכבר מאוחר מדי, ובכל זאת מעטים בלבד יפנימו את הסכנה הקיומית בפניה אנו עומדים, סכנה המחייבת אותנו לפעילות ולשינוי מוחלט של הגישה לחיים (הגישה הרווחות היא התעלמות מוחלטת, "דיה לצרה בשעתה" ו"נתמודד עם העתיד כשיגיע"). ואני כואב על כך שבעוד כך וכך עשורים יוסרטו סרטים וייכתבו ספרים על ימים אלו בדיוק, על אותו הזמן. ותישאל השאלה: איך הם לא ראו? מדוע לא עשו כלום? החוגגים ישבו לסעוד מסביב לשולחנות עם מפות מעומלנות, צחורות, לובנן מבהיק. האוהל כולו ייבנה על פלטפורמה ענקית, כשני מטר מעל פני הקרקע. מתחת לרצפה הזמנית, מוטלות כל הגופות, מגואלות בדם. גופות שאנחנו - היהודים והישראלים - רצחנו. דברים רעים ואכזריים להם גרמנו. הנה יושבים להם כל היהודים המיליארדרים, אלו השולטים בתקשורת ובמערכת הפיננסית ובפוליטיקה - זו המקומית וזו של הבית הלבן, עורכי דין ופוליטיקאים, וברקע תנגן תזמורת של יהודים מישראל, יצירות של בכירי המוזיקאים בהיסטוריה של האנושות, ומתחת נהרות דם של חפים מפשע, של כל אלו שישראל ויהודים רצחו וטבחו. למה דומה הדבר? נזכר אני באחד ממחנות ההשמדה, שם טיפחו אזור קטן עם עצים ודשא והראו למבקרים ש"העבודה משחררת". גם שם ליוותה תזמורת של יהודים את ההולכים בדרכם לעבודה. גם שם ניגנו מנגינות של טובי המוזיקאים. כך גם כאן, משחקים ב"נדמה-לי". מנותקים כליל מהעולם ומהשנאה התהומית העומדת להתפרץ כהר געש. עד יום המחרת, בו העולם האכזר, השונא אותנו בלהט כה רב, יטיח אגרוף חזק בפנינו, ואנחנו נמצא עצמנו שוכבים על הרחוב, לא יודעים במה, מאין ואיך היכו אותנו. כל שהיינו צריכים לעשות הוא להיות קשובים ולעסוק בעיקר ולא בטפל. מעולם אחר, כאן בבוורלי הילס, ברכות לשנה טובה.