הספר כתוב בגוף ראשון, מפי ג'וזפין המבוגרת עצמה, שמתארת את צמיחתה למן התחושה המינית הראשונה, והיא חסרת עכבות לחלוטין. בהיותה כזאת, אינה מתמהמהת בתיאור מעשיה המיניים, שכן בגיל שבע כבר חוותה נגיעות לא מובנות אך נעימות של מבוגר בגופה, ובגיל שלוש עשרה כבר מצאה עונג עם שני נערים, שאחד מהם לא היה אחר מאשר אחיה שבגר ממנה בארבע שנים כאשר קיימו משחקי זימה ראשונים בבית חברתה.
וכך סיפר לה אחיה על הניסיון המיני שלו עם דיירת מבוגרת מהבניין: "היא הלכה אל עליית הגג, בדקה כי הדלת סגורה וכי אף אחד אינו עולה במדרגות, ואז רצה אלי חזרה ונשכבה על הסל המלא כביסה רטובה שהבאנו למעלה, הרימה את שמלתה למעלה, עד מותניה, ומשכה אותי בזרועי על בטנה. לא הייתי צריך לעשות כלום. היא תפסה את ה... " (עמוד 27) - וכך עד אשר שבעה, בתיאור מפורט ביותר ואחר כך, תוך אזהרה שישתוק, גירשה אותו מן הגג ותלתה מרוגעת את כבסיה, עד לפעם הבאה.
סיפורה של ג'וזפין עצמה הוא רב דמויות ורב מעשים. כאשר ירכיה המונפות בזוויותיהן השונות מנצחות על המלאכה, היא מצליחה להפיל אל מיטתה כל גבר שפגשה ושאליו כיוונה. היא לא הייתה יצאנית ככל האחרות, היא הייתה אשת קריירה שכלתנית ומודעת לעצמה, כמו שהייתה מודעת לגחמותיהם של הגברים שהתנשפו בחיקה. אבל בספר זה, היא מקדישה את עיקרו לדרכה אל צמרת המקצוע, לתפיסתה וכנראה גם לתפיסת אתה תקופה.
חיים מלאי הנאה
"בריאותי השופעת הייתה היסוד המוצק עליו יכולתי לבסס קריירה ארוכה ומצליחה של יצאנות" (עמוד 16). ועוד: "אני חייבת להודות כי במקרה הפרטי שלי, היה זה גופי שהתעורר מוקדם למדי למיניותו, וגופי, ביחד עם התשוקה המינית שגאתה בי, דחפו אותי לדרך שעלולה הייתה להסתיים במוות מוקדם בבית חולים לעניים חסרי כל - אבל במקום זאת הובילה אותי לחיים מלאי הנאה ועושר" (עמוד 17). - ואכן היא רואה בזאת קריירה ככל קריירה אחרת, לפי כך מדוע להסתיר דברים ובמה צריך להתבייש או אפילו לחוש אי-נוחות לספר על המקצוע.
בדרכה אל פיתוח הקריירה שלה מתמקצעת הנערה הצעירה עם אדם מבוגר כבן חמישים, שבא להיות דייר ששילם תמורת מיטה ללילה, כהשלמת הכנסה למשפחה - ואילו היא מבהירה לו עד מהרה שהוא יכול לקדם את יחסיו המיניים עמה. מי שנרתע זה הוא, בהיותה ילדה, אך היא מעודדת ונעשית מאהבתו, גאה בינה לבין עצמה על יחסיה עם איש מבוגר ולא עם נערים כמו אחיה וחברו.
תעלולי המיטה שלה נעשו מתוך שמחה של גופה עוד בהיותה ילדה בוסרית, גוף שרצה עוד ועוד להשביע את הרעב שהיה בה לענג את הבשר של עצמו. מילדותה הייתה מרותקת למעשה המיני ואף הפכה אותו לתחביב שבער בגופה וכבש את מחשבתה, ועם השנים נעשתה נפקנית יוקרתית ומבוקשת, שמיטב הגברים נפלו בין חביקות רגליה. היא כותבת על צעירותה ועל הדרך שהחיים הכשירו אותה. ומי לא נפל שדוד במיטתה בדרכה ובכל מקום אפשרי אחר, ואפשר כאן לומר שכל מקום היה אפשרי. אפילו כומר הכנסייה שלהם לא עמד בכך בדרכו לגאול אותה מאלו מועקות מזדמנות, וגרם לה לאבד אימון אחרון. כך גם אביה האלמן החסר שנעשה נזקק, ויש לומר בעידודה.
משברים נפשיים
הספר מעורר סקרנות לבחון את גבולותיו, ולהיווכח עד אנה שלח הסופר את עטו בתיאוריו המיניים. האם כתב זאת בהגזמה ובנועזות דווקא משום תחושת תיעוב? האם באירוניה, כדי להסביר דקדנס חברתי, מקוּבלוּת חברתית של אותה תקופה? או שמא נהנה מכל עמוד שכתב ומכל תרחיש שתיאר כשעט הציפורן נעשה רוטט בידו? ייתכן מאוד שאכן היה בזה מתיאור התקופה והתנהגות החברה המתוארת בספר באותה עת, היות שנאסרה הפצתו. זאת בוודאי מן הטעם שחברה לא רוצה להציג לראווה את זימתה, או לפחות לא לעודד אותה בפרהסיה.
ג'וזפין, כדי שלא תהיינה אי-הבנות, מציעה שיעור לחיים: "יצאנית שרוצה להצליח ולעשות קריירה של ממש, חייבת לזכור זאת היטב. דפיקה טובה היא דבר אחד, ואהבה היא דבר אחר. גברים רבים מדי - ונשים - סבלו משבֵרים נפשיים, עקב בלבול בין שני אלו" (עמוד 105).
אפשר לומר עוד, כי עובדת היות הספר רב-מכר גדול כמאה שנה לאחר מכן, לאחר שקודם לכן נאסרה הפצתו - וכבר הפציעה המאה העשרים - אולי מעוררת תהִיָה על נטיית הקוראים דאז, שסרטי מין לא היו זמינים להם. ואולי זה בא להוכיח שהַמשיכה לקרוא, לראות ולעשות את מעשי המין אין בם שובע לרוב בני המינים. כי הנה, יש אשר הפכו זאת אי-אז אי-פה ואי-שם למלאכת חייהם.
שיעור לחיים
אם להיזכר בספרים כמו "מול פלנדרס" של דניאל דיפו, ב"טום ג'ונס" של הנרי פילדינג, וב"מאהבה של ליידי צ'טרלי" של ד.ה.לורנס - הרי שאלה היו יצירות ספרות בתת-סוגה ארוטית של הרומן, אחת פחות ואחת יותר, ובליידי צ'טרלי אף יותר. ואם להיזכר בכרך הזימה מתוך ספרי "דקמרון" של בוקצ'יו האיטלקי, הרי ששם הייתה ציניות ואירוניה שבאו לספר בדרכן על אותה תקופה אפלה, שגם נושא זה היה כמסתבר אפל בה. ספר זה קרוב יותר ל"פאני היל", שהיה לפני עשרות שנים רב-מכר מלא זימה, שתורגם כמובן לאחר
כבוד לעברית וזכור לי שדובר בו לא מעט. דומה שהכותבים התחרו ביניהם מי יהיה אירוטי יותר, זימתי יותר, ולעתים זנחו את הצד הספרותי שבין לבין, נופך שהיה מתבקש בכל זאת לספר.
כאן אוסיף ואומר כי דומה שמר פליקס סלטן, מחבר הספר, התעלה על אחרים ופרַק עול בתארו מעשי זימה גם בין אחים ואחיות, גם מעשים של גילוי עריות חופשי ומקובל אצל העושים אותו: אימהות לא מסופקות שבנן הגיע לפרקו ובעֵרה כבר החלה מפעמת בגופו, או להפך. אם אכן כזאת הייתה התקופה, אזי אפשר שהספר זכה להצלחה במאה העשרים מתוך התנשאותה על המאה ה-19, שעל-פי ספר זה לפחות, בני משפחה נהגו בה כמנהגן של מירב החיות, מה שמסביר ביתר שאת מאין התפתח האדם.
וכך כותבת ג'וזפין בפתיח הספר, שאני חוזר אליו (עמוד 17): "כך, בכתבי ספר זה ובהציעי לקוראים הכרת עולם ממשי ומוחשי זה של "חיים שפלים", רבים מלקוחותיי הנכבדים, אנשי אצולה וממון מ"החברה הטובה", ילמדו שיעור על חיֵי "נערה להשכיר", זו שהם אוספים אל בין זרועותיהם, בחשבם כי כל מה שהן, ומה שהן אומרות, אינו אלא "משחק" מקצועי שמטרתו לרומם את רוח הגברים. לא יזיק לאותם אדונים (וגם לך קורא יקר) ללמוד את האמת".
זאת האמירה שלה. ואם מתעוררת שאלה, וכנראה זו מתעוררת, הרי שלא לנו להשיב עליה.