חתולים משנים את הסביבה הטבעית בישראל. במחקר שבדק תכולת קיבה של חתולים שמסתובבים בשטחים חקלאיים וטבעיים בארץ, נמצא שהם ניזונו מחיות בר ומפסולת מזון של האדם באופן שווה, כאשר יונקים היוו 75 אחוז מנפח תכולת הקיבה שלהם. בנוסף, החוקרים ביצעו סקר בקרב בעליהם של חתולי מחמד, ואספו נתונים ועדויות מביולוגים ואנשי שמירת טבע. תוצאות הסקר מראות שחתולים צדים מגוון רחב של חולייתנים, כולל מינים של עופות, זוחלים, ויונקים. המינים השכיחים ביותר שניצודו היו מינים מלווי אדם (קומנסליים), כגון עכבר הבית, דרור הבית ושממיות בתים. רוב המומחים - אוהבי החתולים ומגני הטבע כאחד - מסכימים שצריך לפעול כדי לצמצם את מספר החתולים ברחוב, כי הסביבה העירונית פשוט לא יכולה להכיל מספר גבוה כל כך של חתולים. השיטה המקובלת כיום לעשות זאת היא באמצעות עיקור וסירוס. שיטה זו מתבצעת על-ידי לכידה של החתול, סירוס או עיקור על-ידי וטרינר במקום מוסדר, ושחרורו לשטח המחיה המקורי שלו לאחר שהתאושש. חלק מהסירוסים נעשים על-ידי העירייה, חלק על-ידי עמותות, וחלק על-ידי אנשים פרטיים. השיטה משפרת את רווחת החתול הבודד, בין היתר בגלל שהיא מקטינה תוקפנות (חתולים לא מסורסים נוטים להיות אלימים יותר). ד"ר הילית פינקלר, עמיתת ממשק ויועצת מדעית במשרד להגנת הסביבה, שחקרה אוכלוסיות של חתולים בתל אביב, טוענת שכיום השיטה לא מתבצעת בצורה יעילה ונכונה. "בראייה מערכתית יש כאן בזבוז של כספי ציבור אם היקף העיקורים והסירוסים לא מגיע לרמה המתאימה לוויסות גודל האוכלוסייה, שזה 75-80 אחוז", היא אומרת. "במחקר שביצעתי יחד עם חוקרים נוספים בשכונות צפון תל אביב, ממוצע שיעורי החתולים המעוקרים והמסורסים היה בין 60 ל-90 אחוז. בשכונות בדרום תל אביב, לעומת זאת, רוב הקבוצות נעו סביב שיעורים של 8 ל-23 אחוז, כולל קבוצה אחת של 70 אחוז שהעלתה את הממוצע". "כל סירוס ועיקור חשוב ותורם לחתולים הספציפיים", אומרת פינקלר, "אבל מבחינה מערכתית דרוש שינוי תפיסה לכיוון חשיבה אינטגרטיבית ולא נקודתית". על-פי פינקלר, השקעת משאבים נבונה צריכה לקחת בחשבון גם את המעמד הסוציו-אקונומי של השכונה. לפי ממצאי המחקר שעשתה על חתולים בתל אביב, אחוז החתולים המסורסים בשכונות העניות קטן יותר, ולכן אוכלוסייתם מבוקרת פחות, אולם דווקא בשכונות האלה העירייה משקיעה פחות משאבים: "בחנו נתונים של 620 קבוצות האכלה בין השנים 2005-2000", מסבירה פינקלר. "רק ב-127 קבוצות, המחלקה הווטרינרית של העירייה ביקרה פעם שנייה (כדי לעקר חתולים נוספים, ר.ב). בנוסף, שיעור הקבוצות שבהן ביקרו הפקחים פעם שנייה היה גדול פי שלושה בקבוצות הצפוניות בהשוואה לקבוצות הדרומיות של העיר". פינקלר אומרת שהרשויות צריכות לבצע גם פעולות הסברה כגון העלאת מודעות לעיקור וסירוס בקרב מאכילי חתולים, פעולות למניעת נטישה של חתולים, איסור הוצאת חתולים לא מעוקרים מבתי מחסה, ותמריץ כספי לעיקור חתולים. "ההתנהלות היום לא יעילה כי העירייה עושה עיקורים וסירוסים לפי טלפונים שהיא מקבלת ממאכילי חתולים שמבקשים עיקורים וסירוסים עבור החתולים", היא מוסיפה. "איש לא בחן את התהליך הזה ואיך ניתן לשפר אותו. האם מישהו בדק מה מספר החתולים בתל אביב לפני עשר שנים לעומת היום?"

פרופ' יורם יום טוב, זואולוג מאוניברסיטת תל אביב, מחזיק בדעה שונה לחלוטין ולא מאמין ביעלות שיטת הסירוס והעיקור ככלי לצמצום אוכלוסיית חתולי הרחוב. "סירוס הוא חסר תועלת לחלוטין", הוא טוען בהחלטיות. "אי-אפשר לסרס את כל החתולים ולא רק בגלל שזה יעלה הון תועפות. הסירוס זו אשליה של אנשים, חלקם עם כוונות טובות, או של פוליטיקאים שמנצלים את העובדה שמספרם של חובבי החתולים גדול ממספרם של חובבי הטבע. צריך לחתור למצב בו חתולי הבית יהיו שוכני בית ותו לא, חתול שאינו מסורס לא יוכל לצאת מהבית של אדם. בירושלים, למשל, יש אזור בו בקילומטר מרובע יש מעל 200 חתולים. זו צפיפות לא נורמלית, ששום זוחל או ציפור לא יכול לשרוד בה. צריך להטיל קנסות כדי לגרום לאנשים לסגור את הפחים כמו שצריך, ואז מספר חתולי הרחוב יקטן בגלל חוסר במזון". "אני לא משלה את עצמי שזה יקרה", אומר יום טוב בנימה של מי שכבר הפסיד את הקרב, "הצד של שומרי הטבע, שאני נמנה עליהם, מפסיד וימשיך להפסיד. בשבילי חיות בר חשובות יותר מחתולים וכלבים. חורה לי שהן מתות לחינם". לדברי ד"ר עידית גינטר, וטרינרית וחוקרת חתולים משוטטים מבית הספר לרפואה וטרינרית באוניברסיטה העברית, שיטת העיקור והסירוס לא נעשית בצורה נכונה, אולם כרגע זה הכלי היחיד שקיים. "יש רעיונות, חלקם כבר קורמים עור וגידים מבחינה מחקרית, לבדוק התכנות של חלופות לעיקור עצמו", היא אומרת, "אבל כל עוד אין חלופה לעיקור ולסירוס, שהם היחידים שמותרים כיום חוקית בישראל, צריך לעשות אותם בצורה נכונה יותר". "משרד החקלאות נותן 4.5 מיליון שקלים עבור עיקור וסירוס, ויש עוד לפחות 4.5 מיליון שקלים שהרשויות המקומיות נותנות עבור הנושא כל שנה", מסבירה גינטר את חלוקת המשאבים בתחום. "כלומר, מדובר במינימום של 9 מיליון שקלים, וזה לא כולל השקעות של עמותות ורשויות שלא מקבלות תקציב ממשלתי, אנשים פרטיים שמשקיעים מכספם, וכו'. עם זאת, לא ידועה ההשפעה של הכסף הזה על צמצום האוכלוסייה, כי איש לא בדק את זה. מה שבטוח זה שכדי להפיק מקסימום מהשיטה, צריך לעבוד בצורה שיטתית, עם מדיניות מוסדרת תוך כדי תכנון תקציבי ארוך טווח, ולא להסתפק טיפולים נקודתיים כאלה ואחרים, ואז להפסיק את הטיפול לכמה שנים כי נגמר הכסף (דבר אשר עשוי לגרום לעלייה מחודשת בכמות החתולים באזור, ר.ב.).

החל מ-2009, משרד החקלאות תומך כספית ברשויות מקומיות עבור מבצעי עיקור של חתולי רחוב. לפי נתוני המשרד, למעלה מ-90 אלף חתולי רחוב עוקרו בין השנים 2012-2009, בעלות של למעלה מ-10 מיליון שקלים. בשנה שעברה תקצב המשרד 4.5 מיליון שקל לנושא, אולם הממונה לפי חוק צער בעלי חיים במשרד החקלאות, ד"ר דגנית בן-דב, סבורה שהכסף הזה הוא כטיפה בים: "את מצב כל המערכת אי-אפשר לשנות עם סכום כזה, אבל אפשר להביא לשינוי נקודתי ולשפר במקומות מסוימים. גם זה משהו. יש לזה אפקט של חינוך ציבורי, לאט-לאט יש שינוי תודעה". מדברי בן-דב עולה כי לא כל הרשויות המקומיות עשו שימוש בכספים שהקצה להם משרד החקלאות בשנה שעברה, מה שיכול להעיד על היחס לסוגיה: "כמה רשויות לא השתמשו בכסף לעיקור וסירוס, ואז התחילו ויכוחים. הם טענו שלא קיבלו את המכתבים ששלחנו להם. מתוך 4.5 מיליון לא מומשו כמה מאות אלפים, חלק מכסף התחלנו לגלגל למבצעי עיקור מאוחרים יותר, וחלק שריינו לפרויקט של ניידת עיקור". בדומה לד"ר פינקלר וגינטר, גם בן-דב סבורה שיש צורך במחקרים נוספים, ובהקצאה מחושבת וסיסטמתית של המשאבים: "בשנים אחרונות רץ מחקר גדול בישראל (המחקר של גינטר, ר.ב), שבודק את עניין העיקור והסירוס. זו הפעם הראשונה שמכסים עיר שלמה ובודקים אותה משך כמה שנים, זה תקדים עולמי. התוצאות מבטיחות אבל גם מצריכות הקצאת משאבים מטורפת. אני מקווה שיצאו מהמחקר המלצות מעוגנות איך לבצע את העיקורים והסירוסים בצורה נכונה יותר, שיהיה קשה להתנגד להם". "אפשר היה להשתמש בכסף בצורה הרבה יותר יעילה", אומרת בן-דוב בהתייחסה לשימוש הנוכחי בכספי העיקור והסירוס והקצאתו לרשויות המקומיות, "אבל זה היה מצריך משאבים מקצועיים של עיריות, ווטרינרים וכו'. הדבר הנכון הוא לעקר תא שטח אחר תא שטח, ולא לפזר את ההשקעה דיפוזית. לא תמיד אפשר להעביר את האחריות לרשויות המקומיות, כי בשכונה ד' יש בן דוד של מישהו ברשות המקומית, אז ברור שכסף ילך לשם. בפועל השימוש בכספים לא מיטיבי, אבל אני לא חושבת שזה בזבוז, רואים שינוי בשטח ושומעים הדים ותגובות". "צריך להמשיך עם המחקרים ואיסוף נתונים כדי לנסח כללים סיסטמתיים", מסכמת בן-דוב, "להבין מהם החודשים האופטימלים לעיקור וסירוס, ומהי החלוקה האזורית הנכונה של המשאבים. בשילוב עם טיפול נכון יותר באשפה והסדרה מסוימת של האכלה, התוצאה תהיה השפעה משמעותית על רווחת החתולים". מעיריית תל אביב נמסר בתגובה לטענות שהועלו בכתבה: "מדובר במחקר שנעשה לפני כשבע שנים, בסיוע הווטרינר העירוני ד"ר גלין. כבר אז, נעשו בעירייה מהלכים על-מנת לסגור את הפערים בקבלת השירות. מדובר בשירות שנעשה על-פי בקשה ובשנים האחרונות הצליחה העירייה לצמצם משמעותית את הפערים, באמצעות מתן עדיפות לטיפול בפניות של תושבים מדרום ומזרח העיר".