בשנות השמונים והתשעים של המאה שעברה הטרנד המדעי-סביבתי הבולט ביותר היה העיסוק באוזון, וליתר דיוק ב"חור באוזון", שמרחף לו אי-שם מעל אנטרקטיקה. בשנים האחרונות, לעומת זאת, כמעט ולא שומעים יותר על האוזון ועל החורים בו. למי ששכח (או למי שנולד אחרי ששיח האוזון יצא מהאופנה), האוזון הוא גז שמורכב משלושה אטומים של חמצן (O3). גז זה קיים כשכבה בסטרטוספרה (חלק מהאטמוספרה), שבולמת חלק ניכר מהקרינה האולטרה-סגולה (UV-B) מהשמש. קרינה זו גורמת לנזק לרקמות חיות (כוויות שמש) ואף גורמת לנזקים לחומר הגנטי בתאי הגוף, מה שעלול להוביל להופעת סרטן, מומים, ובמינונים גבוהים אף למוות.
נוכחות האוזון במאות מיליוני השנים האחרונות אפשרה את התפתחות החיים על פני כדור-הארץ כפי שאנו מכירים אותם כיום. בשנות ה-70 גילו כמה חוקרים, בהם פרנק רולנד, מריו מולינה ופול קרוצן, ששכבת האוזון פגיעה לגזים שמצויים בשימוש האדם. גזים מסוג הכלורו-פלואורו-קרבונים (CFCs), עולים לגובה שכבת האוזון, שם הכלור שמתפרק מהם הורס את האוזון. החוקרים הבינו שהשימוש הגובר בגזים אלה (ומאוחר יותר גם בחומרים אחרים) גורם להרס שכבת האוזון, מעלה את הסיכון להופעת סרטן העור, פגיעה בגידולים חקלאיים ועוד.
הפגיעה בשכבת האוזון תועדה על-ידי מדידות מהקרקע ולווינים. תגליות אלו הובילו בסופו של דבר לפעולות בינלאומיות ששיאן בפרוטוקול מונטריאול שנחתם ב-1987. באמנה זו, שאותה אישררה ישראל ב-1992, הוסכם להוציא בהדרגה משימוש את כל החומרים שפוגעים בשכבת האוזון - בעיקר גזים שפולטים כלור וברום כדוגמת גזי קירור במקררים ובמזגנים, וגזים אינרטיים בתרסיסים. ב-1995 זכו רולנד, מולינה וקרוצן בפרס נובל לכימיה על מחקריהם בתחום האוזון.