ספרו של גדעון
אביטל-אפשטיין,
1973: הקרב על הזיכרון, שראה אור בהוצאת שוקן (2013), אינו מחקר מהסוג המעלה לדיון שאלות כגון: מה היה קורה אילו היינו משיגים הסכם שלום עם מצרים בשנים שקדמו למלחמת 73'? או, במה חטאו ראש הממשלה דאז,
גולדה מאיר ושר הביטחון שלה, משה דיין?
הספר הינו פרי מחקר נדיר והוא מצטיין בעושר ממצאיו ומסקנותיו. עיינתי בו כשראה אור ושבתי לקרוא בו במטרה לרדת לעומק הדברים ולכתוב מאמר ביקורת עליו, הגם שחלפו שנתיים מאז ראה לאור.
אביטל-אפשטיין (להלן: אביטל) נושא בקרבו מטען אישי של חוויית השתתפותו ב
מלחמת יום הכיפורים (להלן, מלחמת 73' או המלחמה). בעמודיו הראשונים של הספר, מיידע אביטל את קוראיו על כך, "חווית ההשתתפות תרמה ודאי להחלטתי לחקור את הבניית סיפורה של מלחמת יום הכיפורים בזיכרון הישראלי ... עבורי מלחמת 73' היא בעליל מהלך מכונן, מעין קומה שנייה הבנויה על מסד של 'דור שני' לשואה." (עמ' 28).
המטען הנפשי שלו כלפי המלחמה "אינו בטל בשישים", כפי שאביטל עצמו מציין. הגינותו כחוקר אכן מחייבת את אביטל לציין דברים אלו ולהבהיר לקורא כי, "אין לדעת אם ועד כמה התנסות אישית במלחמה עלולה לפגום באוביקטיביות של המחקר ולגרום לחריגה מתפיסה קלאסית, אם כי מיושנת, של כתיבה ביקורתית".
יתרה מכך, אביטל אינו רק מודע לאותו פוטנציאל השפעה, אלא אף מספק דין וחשבון רציף לגביו במהלך הספר. לקורא ברור שהדיון שפורס אביטל לעיניו יוצא מנקודת המוצא שהפרטים סוננו ונותחו על-ידי מי ש"היה שם". האם יש בכך טעם לפגם? לאו-דווקא. אביטל יוצא לדרך תוך שהוא מציין שאין פסול בחוסר האוביקטיביות, אם ישנו כזה בספרו. רבים וטובים עשו זאת לפניו: ביניהם שאול פרידלנדר וחנה ארנדט שכתבו ותרמו להבנת השואה מבלי שחווית המפגש עם המשפט הנאצי שבשה את כתיבתם. כך גם ספרו של אביטל שנכתב במטרה לתרום להבנת מלחמת יום הכיפורים.
הספר נוקט גישה "חוצת תחומים" - היסטוריה בת זמננו וחקר התרבות, אך גם מדע המדינה, סוציולוגיה, ספרות, קולנוע, תקשורת המונים ופסיכולוגיה ובשוליים הספר משיק גם לפילוסופיה וללימודי ביטחון (עמ' 23). זאת למרות שמרחב ההתעניינות הראשי של אביטל הוא היסטוריה תרבותית, המייצגת, לדבריו, "מפגש בין זיכרון קולקטיבי לבין רבדים שונים בתרבות, בדגש על הבניית דימויי עבר, פרי רוחה וצרכיה של חברת בני אדם בהווה" (עמ' 23). בכך מבקש הוא לטעון שהבניית דימויי העבר לכדי מבנה סיפורי, נשענת על-פי רב על צרכיה של חברת בני אדם בהווה.
עוד הוא מוסיף וטוען, ש"היסטוריה תרבותית... כובשת לעצמה בעשורים האחרונים במה מרכזית במחקר, בארץ ובעולם, תוך נגיסה מסוימת במקצועות סמוכים בתחום מדעי הרוח והחברה" (שם).
בטרם אגש למלאכת כתיבת הביקורת, ברצוני ליידע את הקורא שאין זה מעניינו של המאמר לבדוק דיוקים או אי-דיוקים בתיאור חוויות כמו "הקרב ב
חווה הסינית" או את העובדות ההיסטוריות שמובאות בספר. המאמר גם אינו בא לשקף את בקיאות הכותבת בספרות או בשירה.
מאמר הביקורת מתמקד בדיון בסוגיית הליבה של הספר: הזיכרון הקולקטיבי - תחום ההתמחות של כותבת מאמר זה. (גילוי נאות: חקרתי את ההתפתחויות בזיכרון הקולקטיבי של האוכלוסייה היהודית-חילונית בישראל מאז 1973 עד 2013, ובדקתי כיצד זוכר הציבור את המלחמה במהלכם של ארבעה עשורים מאז. בכך עוסקים עבודת
הדוקטורט שלי, מאמר שפורסם ב-
IJMES במלאת 30 למלחמה ומחקר שפורסם
כספר ב-2014). לפיכך, ההתבוננות בעבודתו המונומנטלית של אביטל מתמקדת ב"מבנים הסיפוריים" שנוצרו סביב המלחמה במהלך השנים שחלפו אחרי שהסתיימה.
1973: הקרב על הזיכרון מלא וגדוש פרטים שאביטל דלה מטקסטים כתובים ומשודרים. הטקסטים שמצא אביטל ושאת חלקם הוא מנתח בספר בהרחבה רבה, נושאים את טביעת האצבע של נסיבות פרוץ המלחמה ומהלכיה. הטקסטים שאובים מזירות שיח רבות ומגוונות - ספרות, שירה, קולנוע, טלוויזיה, מוספי זיכרון. כל זאת בהנחה ש"כל טקסט פומבי מוצא דרך להנכיח את עצמו במרחב התודעה הקיבוצית ולחלחל לתוכו פנימה.
אם כי בהמשך הספר אביטל מכיר בעובדה שלא כל הציבור קורא-מאזין-צופה בכל טקסט פומבי ומציין, כי "מוצרי תרבות גבוהה" יש להם השפעה בשיח הזיכרון ובתודעה של יחידים, אך לא של כלל הציבור. שכן רוב הציבור הדובר עברית, נחשף לעיתים קרובות לתקשורת הציבורית ופחות לספרות, מחזות, סרטים, שירה וכיוצ"ב.
בספר עיוני מקובל לציין את שאלת המפתח העומדת במרכזו. בפרק "מבוא" מציג אותה אביטל כך: "אילו משקעים הותירה מלחמת יום הכיפורים בזיכרון הקיבוצי הישראלי? וגוזר מתוכה את שאלות המשנה. ביניהן: "מי הם השחקנים הראשיים בשיח הזיכרון, אלו מגמות פועלות להשכיח את הזיכרון, אילו תגובות פוליטיות ופסיכולוגיות בולטות אפשר לזהות בעקבות מלחמת 73', מהי התוצאה הנתפסת של המלחמה, אילו צלקות הותירה המלחמה ואילו תובנות ולקחים הצמיחה?" (עמ' 22). באותו מעמד אביטל כותב שבמהלך הספר בכוונתו לדון גם במגמות של "תמורות ובמפנים שחלו בסיפורה של המלחמה על ציר הזמן, נוכח מתחים פנימיים הטבועים בין שימור לבין שינוי, בין הגנה על מיתוס לבין ערעורו, בין תמיכה באידיאולוגיה לבין הטלת ספק בצדקתה".
מלאכה זאת דורשת מאביטל לבדוק למשל "כיצד מושפע הזיכרון מאירועים מאוחרים יותר שפקדו את החברה הישראלית?" וגם להצביע על פערים בולטים בין זירות שיח שונות, סוגות טקסט ואכסניות (עיתון, רדיו, טלוויזיה, קולנוע וכיוצא באלה) (עמ' 22).
ציפיתי למצוא כל זאת בין דפי הספר, ואגיע לכך בהמשך. כאמור לעיל, רוחב היריעה הנפרשת בספרו של אביטל היא כמעט אינסופית. עושר המקורות הראשוניים והמשניים מעיד על אביטל שהינו אדם קורא מהזן הנדיר במקומותינו. כישוריו בליקוט כל פיסת טקסט, בין אם הוא כתוב, משודר רדיופונית או אודיו-ויזואלית ראויים לציון. יכולתו להראות כיצד הונכחה מלחמת יום הכיפורים בתודעת הציבור באמצעות כל סוגי הטקסטים הללו מעוררת התפעלות. אבל מצער שספר "על אודות מקומה של מלחמת יום הכיפורים בזיכרון הלאומי וייצוגה במגוון מוצרי תרבות" שפורסם ארבעה עשורים אחרי המלחמה מציין ש"חלק הארי של הטקסטים [שנותחו בספר] פורסם עד 2003" (עמ' 23). היינו, טקסטים שראו אור במהלך שלושה עשורים בלבד מאז המלחמה.
עלינו לקבל אם כן את טענתו של אביטל ש"במקרים רבים" התייחס לטקסטים מאוחרים יותר, "כאשר האזכור חיוני כדי לספק תמונה מאוזנת או לאשש טענה מרכזית". כשקראתי זאת תהיתי, מהי תמונה מאוזנת?
במהלך קריאת הספר התפעלתי מכושר הארגון של אביטל. החומר
הרב שצבר לשם כתיבת ספר עב כרס זה מאורגן להפליא בחמישה חלקים.