לכאורה, הסכם הפיוס כבר נחתם באמצע חודש יולי, כאשר מרבית הצדדים המעורבים בתהליך הסכימו על העקרונות של ממשלת האחדות שתקום. אך סירובם של נציגי "האסיפה הלאומית הכללית" לחתום על ההסכם הפכו אותו לעקר במידה רבה. מאז מנסה לאון לתווך בין הצדדים ולמצוא את הנוסחה שתאפשר לממשלה בטריפולי לאמץ את ההסכם שהושג. דרישתם של אנשי "האסיפה" כוללת בעיקר תפקיד מרכזי יותר במסגרת ממשלת האחדות ממה שהוצע להם במסגרת ההסכם האחרון, ואת פיטוריו של הגנרל חפתר, אויבם המושבע של האיסלאמיסטים בלוב. חפתר פתח במבצע שלו ל"טיהור לוב מטרוריסטים" במאי 2014, בזמן שהמערכת הפוליטית הלובית כבר הייתה מפולגת, והכרעות פוליטיות נעשו יותר בהתבסס על כוחן של מיליציות מקומיות לכופף את ידי הפוליטיקאים מאשר על תהליך פוליטי תקין. ההגדרה של חפתר ל"טרוריסטים" כוללת את כל הזרמים הפוליטיים והמיליציות בלוב המזוהים עם האיסלאם הפוליטי או הרדיקאלי, ללא כל הבחנה בין תומכי אחים מוסלמים וכוחות המזוהים עם אל-קאעידה או דאעש. הוא עמל במשך מספר חודשים על הרכבת קואליציה המורכבת מיחידות צבא בודדות, מיליציות, ושבטים ממזרח המדינה. הממשלה בטברוק דחתה בתחילה את ניסיונותיו של חפתר אך עם הזמן, וכנראה בלית ברירה, חברה אליו ואף מינתה אותו למפקד "הצבא הלאומי הלובי", שאינו באמת צבא לאומי אלא הכינוי לכוחות שבהנהגת חפתר. אלא שבמקום להחליש את האיסלאמיסטים, הקואליציה של חפתר דחפה לאיחוד של כוחות איסלאמיסטיים שונים שראו בו איום קיומי. הקואליציה האיסלאמיסטית שהורכבה כתגובה לחפתר אימצה את הכינוי "שחר לוב" (פג'ר ליביה) ומורכבת מתומכי האחים המוסלמים, ומיליציות ממערב המדינה ובעיקר מהעיר מיסראתה.

בחסות הקיטוב הפוליטי בלוב והיעדר מוסדות מדינה מתפקדים, הצליח ארגון דאעש בחודשים האחרונים לבסס אחיזה משמעותית בעיר סירת, בעוד אזורים אחרים במזרח לוב, במיוחד העיר דרנה, נמצאים תחת שליטתן של מיליציות המזוהות עם אל-קאעידה. הקהילה הבינלאומית מודאגת מהמצב בלוב ומהשלכותיו על היציבות האזורית. הכאוס בלוב משליך על הביטחון של כל המדינות השכנות, כולל מצרים, תוניסיה ומאלי. לוב לא רק הפכה לבסיס אימונים עבור ארגוני הטרור הפועלים באזור, אלא גם מקור בלתי נדלה להברחות נשק, לאחר שהתפרקות צבאו של קדאפי הציפה את השוק המקומי בכלי נשק מסדרי גודל שונים. כמו-כן, גורמים רבים במערב היו רוצים לראות את תעשיית הנפט בעלת הפוטנציאל האדיר במדינה חוזרת לתפקד כפי שהיה המצב לפני נפילת קדאפי. עבור מדינות אירופה המשבר בלוב מציב סכנה מיוחדת, שכן קריסתה של המדינה הפכה אותה לנמל מרכזי עבור פליטים מרחבי המזה"ת וצפון אפריקה המנסים את מזלם בחציית הים התיכון במטרה להגיע לאירופה.

אולם ניסיון העבר הכושל בהתערבות בענייני פנים במזרח התיכון, יחד עם הקושי למצוא שותפים מקומיים אמינים, הביאו את מרבית מנהיגי המערב להשליך את כל יהבם על תהליך הפיוס בחסות האו"ם. אך לתהליך זה מספר חסרונות בולטים; הבעיה העקרונית היא העדרו של מנגנון אכיפה לכל הסדר שעשוי להיות מושג. אין בלוב כוחות ביטחון לאומיים והמיליציות השונות אינן חלק מתהליך הפיוס. למעשה, חלק מהכוחות המרכזיים בלוב כבר הודיעו שלא יקבלו את תוצאות המשא-ומתן, כי אינם מכירים מלכתחילה במנדט של האו"ם לתווך בסכסוך, ואף רואים בכך מעורבות זרה בענייני לוב הפנימיים. אחרים דוחים בכלל את רעיון ממשלת האחדות ושואפים לבסס מערכת פדראלית עם אוטונומיה למחוזות השונים. אלו כוללים בעיקר גורמים במזרח המדינה ששואפים להשיב למחוז קירנאיקה המזרחי את העצמאות שהייתה לו לפני הקמת לוב המודרנית. בנוסף לכך, למרות שהמצב בלוב מתואר לרוב כמאבק בין שני קטבים יריבים, המציאות מורכבת בהרבה, והיכולת של כל אחת מההנהגות המתחרות לאכוף את מרותה על שלל הכוחות שתומכים בה היא מוגבלת לכל היותר. לאחרונה התרבו המתחים בתוך המחנה שכולל את ממשלת טברוק וכוחותיו של חפתר, בעוד הקואליציה של פג'ר ליביה הייתה רופפת מאוד מלכתחילה. בעיה נוספת שעומדת בפני מאמצי התיווך היא האיבה הקשה השוררת בין חפתר לאיסלאמיסטים, כאשר כל אחד מהצדדים רואה במאבק משחק סכום אפס. האיסלאמיסטים רואים בחפתר כגורם אנטי-מהפכני ששואף לבצע מעין הפיכה צבאית, לתפוס את השלטון בכוח הזרוע, ולהחזיר את המדינה לימי קדאפי. חפתר כאמור רואה באיסלאם הפוליטי על כל גווניו אויב ואיום על עתיד לוב, ומאשים את הממשלה בטריפולי בקשרים לארגונים המסונפים לאל-קאעידה ולדאעש (האשמות שאינן בלתי מבוססות). קשה בשלב זה לראות הצעת פשרה שתהיה מקובלת על כל הצדדים.

בינתיים, גורמים אזוריים אינם ממתינים לתוצאות המשא-ומתן ובוחשים בקלחת הלובית באופן שמשרת את מטרותיהם. ההתערבות האזורית רק מגבירה את המתחים, כאשר מצרים בהנהגת הגנרל א-סיסי, המנהלת גם היא מאבק חסר פשרות באיסלאם הפוליטי, תומכת ומחמשת את הכוחות הנאמנים לחפתר, ואף ביצעה מספר תקיפות אוויריות בשנה האחרונה כדי לסייע להם. היא זוכה בכך לגיבוי וסיוע מצד ערב הסעודית, אך בעיקר מצד מדינת איחוד האמירויות. מנגד, טורקיה וקטר, הפטרונות האזוריות של תנועות האיסלאם הפוליטי, מעניקות גיבוי וסיוע לממשלה בטריפולי והכוחות האיסלאמיסטיים. מעורבות אזורית זו חיזקה את הגוון האידיאולוגי בקונפליקט הלובי, שבמקורו קשור יותר למאבקים מקומיים בין שבטים ומיליציות על השפעה ומשאבים. נכון לזמן כתיבת שורות אלו, המשא-ומתן על הקמת הממשלה הלאומית תקוע והדד-ליין מתקרב. נציגי טברוק הודיעו לאחרונה כי אינם מקבלים את התיקונים שנעשו לטיוטת ההסכם הקודמת כדי לרצות את אנשי טריפולי, ובכך החזירו את התהליך אל נקודת ההתחלה. אך גם במקרה האופטימי ביותר שבו יושג הסכם, קשה לראות כיצד ייושם כל הסכם שהוא ברמת השטח. על הקהילה הבינלאומית ושכנותיה של לוב להיערך למציאות בת שנים ארוכות שבה לא קיימת מדינה לובית מתפקדת.