סיירתי לא מכבר בבית העלמין בבית השיטה.יש בו כיום כ-480 קברים ומצבות. בית העלמין מטופח ומסודר למדי, עטוף בצמחיה ירוקה. ליד ומעל חלק ניכר מהקברים צמחים ועציצים לרוב. בשטח בית העלמין עצים גבוהים כמו ברושים, אורנים ועוד, המצילים (מלשון צל) את המקום. בכמה פינות הוצבו ספסלי ישיבה. בחלקו המערבי הוקם קיר הנצחה והוכשרה רחבת ההתכנסות המשמשת לטקסי ימי זיכרון והתייחדות. וכך מתאר באתר הבית של קיבוץ בית השיטה אדם בשם "שבתאי" את "אופיו" של בית העלמין בית השיטה: "... יש בו אווירה המשרה שקט והוד. הקברים השטוחים והאחידים מדגישים את הקו האופקי, המוצמד לקוו הקרקע, קיימת אחידות בעיצוב הקבר; מעל הצמחייה השטוחה מזדקפים העצים הסוככים - וקרני האור מנצנצים בינותם. האווירה של כבוד ויופי הופכים את בית-העלמין למקום שגם הילדים נמשכים אליו, ללא פחדים מאגיים - מקום של המשך טבעי לחיי היישוב".

בית העלמין בית השיטה נפתח בשנת 1937. עד אז נקברו מתי "קבוצת החוגים", חברי בית השיטה של טרם העלייה על הקרקע בשנת 1936 בבית הקברות שליד מעין חרוד, למרגלות הר הגלבוע ששימש בית קברות אזורי לקיבוצים נוספים כמו: תל יוסף, שדה נחום ועוד. הקברים הראשונים של בית העלמין היו של חיים ברוק ואברהם אלקינד. חיים ברוק נהרג כאשר יצא לשמירה על אדמות תל עמל, קיבוץ חומה ומגדל (היא ניר-דוד). בחנוכה תרצ"ז - 1937 אחרי ליל שמירה עם שחר, יצא ברגל בחזרה לקבוצה. כשצעד בחורשת האקליפטוסים, פגע בו כדור שירה בו ערבי מן המארב, והוא שכב מתבוסס בדם, בכאבים נוראיים. באותה שעה, כך מספרים ותיקי הקיבוץ, הוציא בשארית כוחו מכיסו עיפרון, וכתב באותיות רועדות, פתק: "ערבי ירה בי מן המארב מסרו שלום לחברים נורא למות כל-כך צעיר, הכל בעד חרותנו איני יכול יותר". הוא לא גמר לחתום את המילה האחרונה, ואחר כך נפח נשמתו. את השורות שכתב חרטו על אבן-בזלת על קברו. על-יד קברו נקבר באותו יום אברהם אלקינד. אברהם נולד בלטביה. בשנת 1925 עלה עם משפחתו לארץ ישראל, והמשפחה התיישבה בבית וגן בירושלים. בשנת 1933 הצטרפה המשפחה ל"קבוצת החוגים" שישבה במעיין חרוד, ומשם עלו להתיישבות בקיבוץ בית השיטה. חברי הקבוצה כינו את אברהם גם בשם "אבא" בשל גילו המבוגר יחסית לשאר חברי הקבוצה. ב-1937 נפטר אברהם אלקינד. ליד קברם של ברוק ואלקינד קבר קטן - של התינוק יורם, בנם של חברי הקבוצה אדלה ונחמיה ארנט, שמת בטרם מלאו לו שנה. אלה היו שלושת הקברים הראשונים בבית-השיטה. ותיקי בית השיטה מספרים כי קברי הראשונים היוו מקום עליה לרגל לילדים ובני נוער שהרבו לעלות למקום בימי חול ובשבתות, ולהקשיב לסיפורי המצבות. בשנת 1942 נוסף לבית העלמין קבר נוסף. היה זה קברו של חבר הקיבוץ מרדכי הלוי (1915 -1942) שנהרג בהתרסק אווירון שהטיס מעל גבעת המורה. הלוי נולד בחרסון שברוסיה בשנת 1915. בשנת 1924 כשהיה בן תשע עלה עם משפחתו לארץ, היה בהכשרה בקיבוץ נען שם שהה כשנה, ובסוף 1934 הצטרף ל"קבוצת החוגים", ובהמשך עבר עם קבוצתו להתיישבות בבית השיטה. הלוי היה הטרקטוריסט של הקבוצה, ועבר קורס במכונאות בטכניון. ב-1940 החל ללמוד דאייה בבית הספר לדאייה שפעל למרגלות גבעת המורה, בשיתוף חברת "אווירון" וארגון "ההגנה". ב-29.7.1942 בעת שטס באווירון באימוני טיסה מתקדמים מעל גבעת המורה שבעמק יזרעאל התנגש האווירון בסלע בולט, והתרסק לצלע ההר. מרדכי נהרג במקום, מותיר אחריו אישה ותינוק. מרדכי הלוי הוכר כחלל צה"ל. הוא הובא לקבורה בבית השיטה. בצילומים מהלוויתו מארכיון בית השיטה, נראה ארונו של מרדכי עטוף בד שחור נישא בידי חבריו. הארון הונח על עגלה רתומה לטרקטור, ועליה משמר כבוד של ארבעה מחברי הקבוצה כשהם עומדים משני צידי הארון - שניים מכל צד.

האיש אולי המפורסם ביותר הקבור בבית השיטה הוא איש הטבע, עזריה אלון (1918-2014). הוא קבור בצדו המזרחי של בית העלמין. עזריה אלון נולד בשנת 1918 בפלך והלין שבאוקראינה, לאמו שרה קיפניס קוזירובסקי ולאביו חיים קוזירובסקי. ב-1925 עלה עזריה עם אמו ושני אחיו לארץ. המשפחה התיישבה במושב כפר יחזקאל אצל הדודים בנימין וחוה קיפניס. בתחילת שנות ה-30 עלה חיים קוזירובסקי, אביו של עזריה לארץ והמשפחה עברה להתגורר בחיפה. עזריה למד בבית ספר "הריאלי" בעיר. ב-1939 הצטרף לבית השיטה והיה חבר בו עד מותו. עזריה הצטרף לצוות מורי בית הספר המקומי וחינך את הכיתות הראשונות של בית השיטה "קבוצות "אלון" ו"אורן". ב-1953 נמנה על מייסדי החברה להגנת הטבע, ביחד עם אמוץ זהבי. עזריה כיהן כמזכיר החברה להגנת הטבע. בהמשך התמנה לערוך את האנציקלופדיה של החי והצומח של ארץ ישראל. הוא כתב מאמרים וספרים רבים בנושאי טבע, סביבה וידיעת הארץ. ב-1959 החל לשדר ברדיו פינה שבועית בשם "נוף ארצנו", פינתו שודרה ברציפות במשך כ-55 שנה עד ימים אחרונים לפני מותו. עזריה עוטר בפרסים ואותות הוקרה רבים, הבולט שבהם הוא פרס ישראל על מפעל חיים שהוענק לו בשנת 2012. בינואר 2014 נפטר והוא בן 95, שבע ימים ומעש. הוא הותיר אחריו את רעייתו, רות וארבעה ילדים: גדעון, גלעד, אביטל, ובן הזקונים יאיר.

דמות ידועה נוספת הקבורה בבית העלמין, בית השיטה הוא נחום שריג (1914-1999), חבר הקיבוץ שהיה מפקדה של חטיבת הנגב במלחמת העצמאות. נחום נולד בשנת 1914 בירושלים, להוריו יוכבד ושרגא וייספיש, דור שביעי בירושלים, בן לאחר שלוש בנות. הוא גדל בבית דתי אדוק, בשכונת "כרם" שמחוץ לחומות העיר העתיקה. אביו יצא לאמריקה על-מנת לפרנס מרחוק, ולא חזר עד מותו. נחום גדל ללא אב, הוא התחנך ב"חדר" ובבית-ספר "תחכמוני", בהמשך למד ב"תיכון למסחר" ובסמינר למורים ע"ש דוד ילין. בנעוריו הצטרף לתנועת – "לגיון צופי ירושלים", שם פגש בתקווה זליגר אף היא באה מבית דתי, ומגיל ארבע-עשרה הם ביחד. ב-1933 הצטרפו נחום ותקווה ל"קבוצת החוגים" ששכנה ופעלה ליד מעין חרוד. ב-1935 נישאו ושנה מאוחר יותר ב-1936 עלו יחד עם חברי "קבוצת החוגים" להתיישבות במקומו הנוכחי של קיבוץ בית-השיטה. כאן בנו נחום ותקווה שריג ביתם, וכאן נולדו ילדיהם: רן, רות, יוסף, אייל וצחקי. נחום היה ממקימי ענף הפלחה ויזם את הקמת הקואופרטיב להובלה "בית-שאן-חרוד". את הקריירה הצבאית שלו החל בשנת 1941 כשגויס לפלמ"ח על-ידי יגאל אלון. הוא היה אז בן 26. תחילה היה מפקד מחלקה, לאחר מכן מפקד פלוגה א' ובהמשך מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח. בסוף שנת 1947 הוטל על נחום להקים את החטיבה השלישית של הפלמ"ח, אשר לחמה בנגב עד סוף מלחמת השחרור. בפיקודו של נחום לחמה החטיבה היא חטיבת הנגב בקרבות קשים ומרים בנגב הצפוני, בהם הוסג הצבא המצרי, שוחררה באר-שבע, נתפס אזור ים-המלח ונכבשה אילת ב"מבצע עובדה". לאחר סיום מלחמת השחרור, ופירוק הפלמ"ח, השתחרר נחום עם רבים מחבריו, וחזר לקיבוצו כאזרח. הוא היה מרכז משק, הקים את ענף הבקר לבשר, היה מזכיר המשק וניהל את "חרושת-מתכת". אחרי מלחמת ששת-הימים נבחר לעמוד בראש הקיבוץ-המאוחד עד 1972. בין השנים 1985-1977, במשך שמונה שנים כיהן נחום בתפקיד ראש המועצה האזורית גלבוע. הוא נפטר ב-27 ביולי 1999 בגיל 85, ונטמן ליד רעייתו תקוה שריג. תקווה הייתה מורה וסופרת, היא נולדה בירושלים, בת יחידה להוריה - המחנך והסופר, הרב ד"ר יוסף זליגר ולאה לבית רוזנקרץ. היא כתבה למעלה משלושים ספרי ילדים, שירה ודוקומנציה. היא נפטרה בשנת 1997 בגיל 82, ונקברה לצד נחום שריג.

יוסף שריג ז"ל (1944-1973)

בסמוך לקברם של נחום ותקווה שריג, נמצא קבר בנם, רס"ן יוסף שריג, שהיה משורר ומלחין. הוא שימש מפקד פלוגת טנקים שנפל במלחמת יום הכיפורים, והוא בן 29 בלבד. לאחר מותו עוטר בעיטור המופת, והועלה לדרגת רב-סרן. יוסף נולד בקיבוץ בית השיטה, לאחר סיום לימודיו, התגייס לצה"ל וסיים קורס קציני שריון. עם שחרורו מהצבא ב-1966, החל ללמוד מוזיקה במכון "אורנים", ולאחר מכן השתלב במשקו, כשלצד עבודה חקלאית שימש גם כמורה למוזיקה באזור עמק בית שאן. שריג כתב והלחין שירים רבים. שיריו נאספו והוצאו לאור תחת השם "עשרים שירים". שירו הידוע ביותר הוא "אור וירושלים", אותו כתב ב-1972 ללהקת "הגבעטרון". בנו של יוסף שריג, הוא אסף שריג, חבר להקת "איפה הילד".

אישיות ביטחונית נוספת הקבורה בבית העלמין בבית השיטה היא איש הפלי"ם, זלמן פרח. פרח נולד בעיירה מונסטריצ'ה, רוסיה, להוריו חנה ויעקב. ב-1924 עלה לארץ עם משפחתו. המשפחה הייתה מראשוני המתיישבים בבית-אהרון, שבעמק חפר. זלמן הצטרף בשנות ה-30 אל אחותו ב"קבוצת החוגים" ששכנה ליד מעיין חרוד. הוא עבד בעבודות שונות, בתוכן בנמל חיפה. זלמן פרח היה מראשוני המתגייסים לפלמ"ח. הוא גויס לפעילות בסוריה במלחמת העולם השנייה, היה בין מקימי הפלי"ם ועסק בהובלת אניות מעפילים. בתקופה זו נשא לאשה את דיתה פרח ששירתה אף היא בפלמ"ח. נולדו להם יצחק, בשמת, יותם ועופר. בנו יצחק נפצע קשה בסוף שנות ה-60 בשירותו הצבאי, בעלותו על מוקש בבקעת הירדן. מספר שנים לאחר מכן ב-16 בפברואר 1971, נהרג בתאונת דרכים. בשנת 1972 נסע זלמן פרח עם משפחתו לארצות הברית, שם עסק באבטחת נמלי-הים של ארה"ב וקנדה. הוא נפטר ב-1989, בן 70 היה במותו.

ציפורה בן-גוריון, אחותו של דוד בן-גוריון, נולדה בשנת 1890 בפלונסק פולין, כבתם הצעירה של שיינדל ואביגדור גרין. היא הייתה הצעירה בין אחיה: אברהם, מיכאל, רבקה ודוד בן-גוריון. בעת לימודי גננות בברלין הכירה סטודנט לרפואה בשם משה קורטיני. עם סיום לימודי הרפואה שלו בשנת 1914, נישאו השניים בפלונסק. משה וציפורה עברו לרוסיה, שם כיהן משה כמנהל בית חולים ממשלתי. ברוסיה נולדו בניהם: אריה ב-1916, ועמנואל ב-1919. בשנת 1922 נרצח בעלה של ציפורה, ד"ר קוריטני, בקליניקה אשר בביתם, כנראה על-רקע אנטישמי והמהפכה הבולשביקית. ציפורה וילדיה נמלטו לפלונסק, אל אביה אביגדור גרין. בשנת 1923 עלתה ציפורה לארץ ישראל עם בנה אריה, בסרטיפיקט שהוסדר על-ידי דוד בן-גוריון. עמנואל עלה, עם סבו אביגדור גרין, בשנת 1925 והמשפחה התאחדה, והתיישבה בחיפה. ציפורה הייתה אחות ראשית בבית חולים בעיר במשך למעלה מ-30 שנה. בשנת 1927 נישאה ציפורה בן-גוריון לזמר והמוזיקאי, אריה פרידמן לבוב. לביתם הצטרפה רות, בתו היחידה של פרידמן לבוב. לימים רות הילמן, פסנתרנית, ייסדה וניהלה את הקונסרבטוריון העירוני בבאר שבע. בשנת 1955 נפטר פרידמן לבוב, ונקבר בחיפה. על שמו נקרא הקונסרבטוריון למוזיקה בחיפה. בביתה של ציפורה בחיפה הרבה להתארח אחיה, דוד בן-גוריון, בביקוריו בעיר. בשנת 1965 נפטרה מהתקף לב, והיא בת 75 שנה. היא נקברה בבית השיטה, לא הרחק מקברי שני בניה אריה בן-גוריון ועמנואל בן-גוריון.

אריה בן-גוריון, בנה של ציפורה אחותו של דוד בן-גוריון, היה ממייסדי קיבוץ בית השיטה, איש חינוך ותרבות, מקים ארכיון החגים הבין-קיבוצי. אריה נולד ברוסיה בשנת 1916 ועלה לארץ עם אמו בשנת 1923. הוא למד בבית הספר "הריאלי" בחיפה, הצטרף לתנועת "המחנות העולים" כחניך, ובהמשך כמדריך. ב-1937 הצטרף לחבריו ב"קבוצת החוגים" שישבה במעיין חרוד, ועלה איתם להתיישבות בקיבוץ בית השיטה. בשנת 1940 נשא לאישה את ברוריה לבית שיף, וכעבור שנה נולד בכורם חגי. לבקשת הנרייטה סאלד עבר אריה עם משפחתו לקיבוץ יגור, ושימש שם במשך כשנתיים כמורה בבית הספר המקצועי "טיץ". בהמשך הדריך קבוצה של "ילדי טהרן" בעתלית, ובהמשך במגדיאל. אריה ייסד את ארכיון החגים הבין-קיבוצי, שלימים הוסב שמו ל"מכון שיטים". הוא נפטר בשנת 1998. בנו, חגי בן-גוריון הוא סופר והיסטוריון.

דמות חינוכית מרתקת נוספת שקברו נמצא בבית השיטה הוא ד"ר מנחם אורן, חבר הקיבוץ, מחנך והוגה דעות. מנחם נולד בשנת 1909, לשמריה ורבקה ברגנבאום בעיר סאנוק, בגליציה. בשנת 1932 החל ללמד בגימנסיה העברית בעיר מונקאץ שהייתה אז בשליטת צ'כוסלובקיה. בשנת 1938 נישא לחנה לבית שיינפלד שהייתה תלמידתו. השניים עלו לארץ באותה שנה, והתיישבו בקיבוץ תל יוסף. מנחם הצטרף לסגל המורים בבית הספר המשותף לקיבוצים ותל יוסף. בתקופת הפילוג בקיבוצים בתחילת שנות ה-50, עברה משפחת מנחם אורן לקיבוץ בית השיטה, ומנחם לימד בבית ספר המקומי. בהמשך לימד והרצה במדרשת "אורנים". הוא נהרג בליל 24 בפברואר 1985 בתאונת דרכים, והוא בן 76. בנו, שאול אורן, נפטר ממחלה בגיל 41 בשנת 1982, ואף הוא קבור בבית השיטה.