בתקופת המשטר הקומוניסטי, הזכר היחיד ליהודים הייתה האנדרטה לזכר לוחמי גטו וורשה. מורשת זאת של תנועה יהודית שחבריה נמנו בעיקר עם תנועות סוציאליסטיות ציוניות (שכן היו גם חברי בית"ר) הסתדרה יפה עם מדיניות הממסד הקומוניסטי בשנים הראשונות של הקמת מדינת ישראל. משום כך הם נתנו ברכתם לאנדרטה שהוקמה לזכרם באזור הגטו בעבר, ובעוד כמה מקומות. ואז, כפי שציינתי, האתר סבל מהזנחה. כול אזכור אחר לא זו בלבד של היה קיים, אלא נהרס, בזדון או שהזמן עשה את שלו. ככה למשל מבני המוסדות היהודיים, החילוניים והדתיים, הפכו למבנים ציבוריים קומוניסטיים או לבתי מגורים. בתי העלמין נבזז, האבנים נלקחו לצורכי בנייה ואת השאר כיסתה העלווה הרקובה מן העצים והשיחים.המשטר הקומוניסטי הפולני השלים למעשה במה שהתחילו הנאצים. לא רק בכול הנוגע לעניינים שברוח אלא גם הנכסים היהודיים הרבים שערכן נאמד היום בעשרות מיליארדי דולרים שתפסו הנאצים בלי חוק, הולאמו כחוק על-ידי השלטון הקומוניסטי. בפועל זהו המצב כיום במציאות של פולין הדמוקרטית. אולם פולין החדשה עושה רבות לתיעוד והנצחה של המורשת היהודית, לא רק בשל היות האתרים מקום משיכה לתיירות יהודית, אלא משום שאלה היו חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה הפולנית, וזה חסר לפולין כיום. היהודים מלבד היותם בשעתם גורם כלכלי חשוב של פולין היו גורם תרבותי, אמנותי, חינוכי, חברתי מדעי ועוד. ואת המורשת הזאת, את התבלין הזה, הניחוח הזה- השלטונות רוצים להנציח. מבחינה זאת המוזאון החדש שנפתח בשנת 2014 בכיכר הגיבורים מול האנדרטה לזכר גיבורי הגטו הוא הצלחה עולמית גדולה. במבנה ארכיטקטוני חדשני בגודל של ארבעת אלפים מ"ר, מצויים שמונה גלריות רבות היקף אשר מספרות את תולדות יהודי פולין במשך 1000 שנה. המבקר שמסייר בעזרת מדריך אנושי או אלקטרוני עושה את הדרך הספיראלית שמוליכה אותו במראות, בקולות, בשלל צבעים, בתמונות דוממות ובסרטים על פני ההיסטוריה העשירה של יהודי פולין. השטעטל, המנהגים, הלבוש, החגים והמועדים, התלאות והרדיפות, גדולי האומנים, הסופרים, המוסיקאים - הכול נמצא כאן החל מן היהודים שהגיעו לפולין או עברו בה במאה ה-10 לספירה, שלגביהם אין פרטים אף כי יש ציורים שצוירו הרבה יותר מאוחר ועד לתפוצות הגדולות של יהודי פולין בימינו, כולל ארה"ב והגדולה שבהם - ישראל. קשה לראות את מה שנמצא באוצר הזה במשך כמה שעות. להערכתי דרושים כמה ביקורים כדי להכיר, דרך המוזאון, את ההיסטוריה העשירה, הססגונית והתהפכות שקהילה זאת עברה במשך אלף שנים.

אמי נדרה נדר שלא לשוב לפולין לעולם. והיא עמדה בו. היא אמרה שפולין היא בית העלמין היהודי הגדול ביותר בעולם וגם בו רק הנשמות מרחפות כי אין גופות. הגופות נשרפו. פרופסור יהודה באואר, מגדולי חוקרי השואה, אמר לי פעם כי האופי של הטקסים באושוויץ בעיקר בכול הקשור למה שנקרא "מצעד החיים", גם מן ההיבט הדתי וגם מן ההיבט החילוני מהווה פגיעה בזכר הקרבנות. "אושוויץ- אמר יהודה באואר- היא מצבה לבית העלמין הגדול ביותר בתבל, ובבית העלמין לא מרימים דגלים או כרזות וגם לא נושאים ספרי תורה". עם זאת בביקורי בעבר, לא טרחתי ללוות את משפחתי בסיור במה שהיו פעם ה-Barracks - הצריפים השונים שניצבים קרים ודוממים שורות, שורות. רחובות, רחובות. אמרתי שזה מוזאון קר ומנוכר. הוא לא מדבר אליי. הוא לא מזכיר לי מאומה. הפעם ברור היה לי שאני נכנס בגלל המוזאון החדש שנחנך לפני שנה וחצי בתוך המתחם שאותו לא הכרתי. ולפני שהספקתי לסובב את הראש, אֵלה כבר מצאה צעירה מאנשי הצוות, שבאה לקראתנו, שכן זאת מסרה לה שכאן נמצא "בוגר" המוסד הזה ועוד אדם מכובד. תוך שניות הופיעה מלווה וזאת הכניסה את הפמליה של שלושה אל תוך המתחם, מצוידים במפה. אח"מים. בלי תור ובלי כרטיסים. אלא שהחיפושים אחר איזה שילוט למוזאון לא צלחו. הפולנים קמצנים מאוד בשילוט בכלל, ובשילוט לאושוויץ ובתוכה בפרט. אבל דובר עברית לא ילך לאיבוד באושוויץ "מה אתם מחפשים"- קרא לעברנו גבר. "את המוזאון". כך אמרנו. "זה צריף 27, הנה שם מימין". כך אמר, במרחק 50 מטרים. הגענו. זה "היכל התיעוד" - מלאכתם של "יד ושם" ושל מעצבים ישראלים. כאן מצאתי את אושוויץ. כאן הצריפים דיברו. כאן בהליכה בנתיב יכולתי לחוש את גיא הצלמוות שבו הייתי, אף שלתקופה קצרה מאוד. כאן יכולתי לחזור לאחור, במרחק 70 שנים בקרוב, לא אל הצריפים. אל מה שהיו בהם: עשרות, ומאות שכובים על הרצפות, יחפים חצי ערומים, מכווצים מרעד, ערמות של גופות נושמות. יכולתי לראות בחוץ היו צללי אדם מהלכים נדחפים בקתות רובים כמו עדרים לכאן ולשם. יכולתי לשמוע את שריקת השוט שצלף בהם. ראיתי אותם נופלים וקמים, כורעים ולא קמים. ראיתי את אנשי הס.ס עם שמייסרים והכלבים שאורבים למזדנבים אחר העדר ומרוקנים עליהם את המחסניות. ראיתי מרחוק, קבוצות נשים מגולחות ראש, וביניהן ככול הנראה אמי. ראיתי את העשן המיתמר מארובות בירקנאו והרחתי את ריחו המתוק. כאן בצריף מספר 27 .פתאום הכול חזר אלי, כמו איזה חלום מבועת, סוריאליסטי, והרגשתי את כתפה החם של אלה, וראיתי את הדמעות זולגות על לחיה. אבל בצד הזיכרון המר, היה גם בביתן הזה זכר לתקומה, להישרדות ולניצחון הגדול ביותר של היהודים על הנאצים. שיקום המשפחות. במדור בסוף המסע. מצאתי את השואה והתקומה כרוכים זה בזה. בדפי הענק בתווך מצויים שמות של כול נרצחי השואה. חיפשתי את שם אבי- ישראל גלזר. וזה הסיפור. הואיל וסבי קנה סרטיפיקטים לשתי נכדותיו הבכירות להגר לארץ ישראל, התמונות שנשלחו אליהם נשתמרו. אבל לא הייתה לי אף תמונה מאבי. שום זכר. מכתב אחד שהוא כתב בעברית צחה מאוד לאחיינית שלו, בת דודתי, גינה, הדהים אותי. ראשית, בעצם העובדה שהוא כחסיד גור, כתב לה לציונית הצעירה והלא דתית. שנית- בעברית השוטפת, שאינני יודע היכן הוא למד אותה. אבי נחשב לקצת עילוי מדאורייתא ומדרבנן, ויכול היה לצטט פרקים שלמים מן המקורות. אבל זאת לא הייתה עברית מקראית או תלמודית. המכתב היה בסגנון עברי עכשווי. אבל גם המכתב נעלם. במידה רבה באשמתי. הרי יכולתי לבקש אותו והייתי מקבל אותו. יכולתי לצלם אותו. שום זכר. מלבד בראש. וכאן, באחד הדפים מצאתי למצער את שמו. אומנם היו כמה ישראל גלזר. אבל כזה שנולד בפאביאניצֶה ונרצח בזדונסקָה-וולה יש רק אחד- אבי. את התקומה מצאתי על הקיר באותו מדור מסכם שעליו היו כעשרה מרקעים קטעים ובכל אחד מהם הופיעו כמה משפחות ששוקמו במקומות שונות בעולם, ביניהם משפחתי. בבירקנאו לעומת זאת נשארתי מאחור. וכאן מתחת לחלק מוצל, כשהטמפרטורה בחוץ היא 37 מעלות נזדמן לי לפגוש בחבורת צעירים מן התיכון אוסטרובסקי ברעננה. שמעתי את מנהלת הסיור מסבירה כיצד, לאחר שהגרמנים למדו את מלאכת הרצח במשך כמה שנים, הם שכללו אותו כאשר הובאו מאות אלפים מהונגריה בחודשי המלחמה האחרונים. משום מה ראיתי לנכון לבקש להשמיע כמה משפטים על גיאי ההריגה שקדמו לבירקנאו, ונדרשתי לספר על עצמי. וזאת עשיתי. אני לא ראיתי בכך מאומה מעבר להסבר הקטן שלי, אבל להם זאת הייתה, איך נקרא לזה, הזדמנות נדירה לפגוש באושוויץ Specimen שנותר מאותה תקופה ושהה במקום הזה ולו לזמן קצר. מה גם שהוא לא רק שריד שואה, אלא כמעט שריד מלחמת העצמאות של ישראל. וגם בבירקנאו מתחם המוות האולטימטיבי, פרצה לה התקומה. כשברקע אותה גדר תיל שהייתה פעם מחושמלת, ואשר היא ומגדלי השמירה מסביב סימלו את קץ החיים, הצטלמו נכדי מעיין ובחירת לבו אֵלה,מעבר להם ממה שפעם ראינו את החופש, ובשארית כוחותינו שרדנו כדי להגיע אליו. ומשהגענו לעץ החיים שיקמנו את המשפחות. הא- ראייה מעיין נכדי, נצר לסבי, דוד ניידט, ראש הקהילה של עירי וממנהיגיי תנועת "אגודת ישראל" בפולין ובא ויוצא בחצרו של האדמו"ר הגדול מגור, והוא מנשק את בחירת לבו, אלה - פולחן החיים. זה האזור שבו תמצא כמדומני ישראלים ויהודים כול ימות השנה, בין כיחידים ובין כקבוצות, או במסגרת "מצעד החיים", שמאורגן על-ידי משרד החינוך. ואולי עוד הערה קטנה על היחס של המקומיים לשרידי השואה. מגרש החניה לבאים לבירקנאו הוא קצת מרוחק מן המתחם של מסילת הברזל ושרידי הכבשנים. אבל יש מגרש חניה קרוב לבעלי הרכב של הסגל. והייתה זאת שוב אלה שניגשה אל השוער וסיפרה לו מה שסיפרה והמחסום הועלה וחנינו. לאחר הביקור בבירקנאו חזרנו לבסיס בקרקוב. בצאתנו, כמקובל לגבי "ווטראן" של המחנה הזה, הצדעתי לאיש.

העיר קרקוב, בדרומה של פולין שיושבת בינות הגבעות המשתפלות והנופים המשתנים של גליציה היפה למרגלות הרי הטאטרה היא כמובן שֵם דבר ואחת מערי מורשת של אונסקו, וגם של היהודים. התייר עשוי להגיע למסקנה כי כול מה שיש בה הוא יהודי וקשור בישראל.זה מתחיל במלון. מלון "הולידיי אין" של קרקוב שאותו מנהל ישראלי, יוסי ווירצר, אחיו של ידידי, הבמאי, השחקן ומייסד תיאטרון היידישפיל שמואל עצמון. משפחתו של יוסי בארץ והוא מבקר כאן מדי חודשיים. אפשר לחשוב כי הרשת העולמית של "הולידיי אין" שמה את יוסי לנהל את המלון מכיוון שהוא ישראלי. הוא ידאג שהישראלי יקבל מקום טוב, טיפול טוב ושירגיש בבית. זה בדרך כלל גם הבסיס המקומי של ישראלים יוצאי קרקוב, שבאים לכאן במסגרת הקשרים עם הקהילה היהודית. הוא לא מלון זול, אבל אם עושים את השקלול, של הימצאות המלון בלב כול האתרים כולם של קרקוב הוא כדאי. אין בעיית תחבורה ובזבוז זמן. הכול כאן על הגדה של נהר הוויסלה, זה הנהר שזורם לאורכה של פולין. הכיכרות, השווקים השונים, הפתוחים והסגורים, הבארבקאן, הסוקייניצה, המוזאונים, מסעדות משובחות, ובראש כול אלה ארמון הוואווֶל. לא רחוק מן הוואוול מצוי הרובע היהודי באזור קז'ימייז', על שמו של "קז'ימייז' הגדול" אשר מלך במאה ה-14 והיה ידוע כנוטה חסד ליהודים. בקז'ימייז' התיישבו היהודים שגורשו בשעתם מן "העיר החדשה", והיהודים מצאו מקלט ב"רובע הישן". זה היה העידן שקרקוב הפכה לאחת הקהילות הגדולות והעשירות באירופה. כאשר יצאנו מן המלון לעבר הרובע, ניגשה אלינו אישה "תרמילאית", להערכתי, בגיל ה- 70 פלוס מינוס. "שמעתי אתכם מדברים עברית. אתם יכולים לומר לי איפה הרובע היהודי?". אמרנו לה שתתלווה אלינו. שמה ברֶנדה והיא ילידת לידס באנגליה, חברה בקיבוץ שדה בוקר. היא הגיעה לפולין בהזמנת קבוצה פולנית שלומדת יידיש. בעת הביקור בארץ הם חיפשו איזה קיבוץ שיארח אותם, ונמצא קיבוץ שדה בוקר וברנדה. מכול המקומות שבארץ נמצא הקיבוץ שדה בוקר, הקיבוץ של דוד בן-גוריון, שהתחנך על ברכי היידיש ולחם מלחמת חורמה נגדה. והנה, עכשיו חברת הקיבוץ, ברנדה, גמלה לצעירים ומבקרת בפולין ותיפגש אתם. היה לה עוד איזה תיק יד שמחכה לה באכסניה מסוימת ועם הצ'ימידנים הקטנים היא נודדת בפולין. ברנדה נפרדה מאיתנו בבית הכנסת הישן כי הייתה רעבה וחיפשה מסעדה. קרקוב בולטת בקיום אירועים יהודיים וישראלים ובמרכזם הפסטיבל הבינלאומי של תרבות יהודית שמתקיים בעיר הזאת, והספיחים שלה. היא תמיד תוססת, ביום ובלילה. עם זאת השינוי במרוצת השנים הוא בכך שפעם הרובע היהודי, כשמו כן היה. באת לכאן להתבשם מן מבנים הישנים מבית הכנסת שבתוכו עדיין ניכר הפאר, מן הרחובות עם השמות העבריים והיהודיים, מן המסעדות על התפריט הקלאסי: גפילטע פיש, כבד קצוץ, צימס, קישקע, צ'ולנט, כיסנים, לביבות, רגל קרושה וכיוצא באלה מעדנים של פעם. אני זוכר שבאחד הביקורים בא לי דווקא איזה מרק פולני יהודי מובהק.flaky - כלומר מעיים. משפחתי, סובבה את הראש, ואני התאפקתי ולא הזמנתי. אגב, חשבתם פעם מדוע כול האברים הפנימיים הפכו למעדנים יהודיים? כמו למשל כבד, לשון, לבבות, פופיקים ומעיים. הסיבה היא שאלה נחשבו על-ידי הלא-יהודים כמאכל לא ראוי. מסיבה זאת מחירם בשוק היה נמוך, ולכן היהודים הם אלה שקנו אותם. מה שמלמד, בין השאר, שיהודי פולין ברובם היו עניים - בכסף. אבל עשירים בידע. לא מצאת יהודי שלא ידע קרוא וכתוב. כיום "הרובע", הוא "אין" לדור הצעיר בכלל ולתרמילאים בפרט. כול זמר פופולרי מופיע כאן. כול סופר ידוע, כול משורר, שלא לדבר על חוקרים צעירים ולא צעירים. בצאתנו מבית הכנסת, הלכנו לבית התה, שהוא בית תה לעילה, ולאחר שאֵלה נכנסה ובדקה ומצאה את ההיצע לשותי תה מכורים כמוה, התיישבנו. מעיין ואני, ירוקים בענייני תה, הזמנו תה ירוק, אלה הזמינה כדור תה שהוא פקעת עלי תה ופרחים, וססגוני מאוד. וכאשר מתוך הקנקן מוזגים מים רותחים הפקעת נפתחת לאט ורואים את הפרח המלבלב. חג לעין. מולנו הייתה שלישיית צעירים, שניים ישובים ואחד עומד. הצבעתי לעבר הבחור העומד והערתי לאֵלה שהבחור עם שפע השער מאחור, דומה לשופן בנעוריו. "אני מכירה אותו". כך אומרת אלה. "הוא קצת שונה אבל אני מכירה אותו". היא ניגשה אליו, הציגה עצמה והוא הציג את עצמו: "מתתיהו", כלומר "מתיסיהו, הזמר המפורסם שכיכב בתקשורת שבוע לפני כן מכיוון שבפסטיבל ברצלונה הוא סרב לגנות את ישראל בשל היותה ארץ כובשת. מתתיהו אשר הסיר את זקנו, וחזר בשאלה, ולכן אלה לא זיהתה אותו מייד, הופיע ברובע היהודי. אתמול הוא בא לסיבוב הופעות בארץ והתקבל על-ידי הנשיא לשעבר שמעון פרס במרכז פרס לשלום. זאת קרקוב. יוסי, ברנדה ומתתיהו גם כן ושפע של פעילות יהודית וישראלית בעיר מקסימה זאת.

אותו קשר היסטורי יהודי, אותה קהילה תוססת של פעם, אותו גורם אמביוולנטי של שנאה והוקרה, אותה תופעה מיוחדת ששמה הקהילה יהודית,זוכים, כאמור, לתשומת לב רבה, הן במישור הארצי והן במישור המקומי. אבל יש כאן גם הקשר עם ישראל. אין כול צל של ספק שזאת המדינה הידידותית ביותר למדינה ישראל באירופה כולה. ישראל היא לא רק המדינה של היהודים שאליה הגרו החלוצים הראשונים מפולין ומאות אלפי שרידי שואה, אלא היא שם דבר.עד כדי כך שאם יש וויכוח לגבי תחום כלשהו, ויהיה זה תרבותי, חברתי, מדעי או טכנולוגי יימצא מישהו שיאמר "הנה ישראל עושה זאת" - מספר לנו לב שטרן, שהוא לא רק תושב וורוצלב, אלא נחשב כאישיות פופולרית בחוגי האמנות,החברה, והרוח המשפיעים בעיר הזאת. לב היה אדריכל בארץ במשך יובל שנים. כיום הוא אמן-צייר ופסל ידוע בעיר הולדתו, וורוצלב. במסגרת חילופי סטודנטים בין ישראל לפולין, ביקרה בארץ קבוצה של סטודנטים פולניים מוורוצלב. בין השאר במוסדות שונים, כולל מכון ויצמן למדע. בשובם ביקש יו"ר המועצה להשכלה גבוהה בוורוצלב פררופסור רדליך, שלֵב יארח את הקבוצה כדי לסכם את הביקור. ישראל בעיני חוגים משפיעים בפולין היא מופת בתחומים שונים. וזאת אף שאותם פולנים, ברובם, הרי בלבם פנימה בכלל לא שלמים עם עובדת היותה ישראל הארץ הכובשת האחרונה, שכן הם למודי כיבושים. הם משתדלים שלא להתייחס להיבט זה, אלא להיבטים אחרים - חיוביים. אגב,גם בוורצלב כמו בקרקוב המקום הפופולרי לבוא אליו הוא מה שהיה פעם הרובע היהודי, ובו מרכז תרבות ובו גם בית הכנסת, אשר משמש מעין בית פעילות תרבותית של הקהילה הקטנה. המסעדה שנמצאת במתחם היא מן המבוקשות ביותר ברוורצלב, לאו-דווקא בשל הקולינאריות, אלא כדי להתרועע. מי שירצה להיות ציני יאמר: "הנה הפולנים התפטרו מן היהודים ושומרים על המורשת שלהם". אני משוכנע שאם תאמר זאת למשכיל פולני הוא ייעלב מאוד, אף שבכול הומור יש לפחות קמצוץ של אמת.

אפרים הלוי, יליד עירי זדונסקה וולה, לא לבלבל עם ראש המוסד בשם זה, מבכירי שרות הביטחון ויו"ר ארגון יוצאי ההגנה בירושלים, סיפר לי פעם את האפיזודה הבאה: הוא בא לבית התפוצות בתל אביב, ושאל בהיסוס, האם יש להם איזה חומר על הקהילה היהודית בעיירה במרכז אירופה בשם זדונסקה וולה. היה ספק גדול בלבו, אם הצעירה תזכור שם כזה בכלל. הצעירה שאליה פנה ביקשה ממנו לשבת, בשעה שהיא הולכת לבדוק. "היא חזרה אליי עם שני מטר של חומר, והגישה לי אותו" - סיפר לי אפרים. ולא זו בלבד אלא שלצעירה קרבה משפחתית למי שהיה הרמטכ"ל שלנו, חיים בר-לב, שסבה ברצלבסקי היה יליד זדונסקה וולה והמשפחה היגרה לווינה ומשם לזגרב ביוגוסלביה. ואם מחפשים עוד ייחוס הרי גם הוריו של אלוף רחבעם זאבי - גנדי - משפחת וולפוביץ' היו תושבי העיר לפני עלותם לארץ ישראל. שלא לדבר שהעיר הייתה מעוז של "אגודת ישראל" ושל חסידי גור ששלטו בה ביד רמה, ובראשם סבי, דוד ניידט, היו"ר האחרון של מועצת הקהילה. בביקורי לראשונה בעיר הולדתי בשנת 1986, לא הזכרתי ברשמים שלי עובדה קרדינאלית מאוד, ובמתכוון. מכיוון שהיא שייכת לתחום אחר מאשר דיווח על מה שהעין רואה. הוא שייך למשהו שיש לו מן הסתם פשר נפשי. אז הבית בחזית שהיה חלק משלושת האגפים של ה-ח' הקלאסית בערי אירופה, עדיין היה קיים. לפניו הייתה מחיצה אטומה, כזאת שאופיינית כאשר משפצים בתים. ובכל זאת לא עלה בדעתי, וגם ככול הנראה לא בדעת רעייתי יהודית, שכיבדה ככול הנראה את האלם שלי, להיכנס לבית. לראות מי גר שם, איך הדירה הגדולה שלנו נראית. כלום. הצטלמנו כאשר הבית ברקע, ואני כמו איזה אח"ם, לאחר שהוא מניח פרחים על קבר, עומד דקה באלם, והולך לו. הולך ובעקבותיי משתרכים רעייתי והמלווה. ברטרוספקט יש לי הסבר אחד בלבד שמתקבל, על דעתי, לפחות. עוד לפני הקמת הגטו נאלצה משפחתי לפנות את הבית היפה על שבעת חדריו כדי לאכסן בו קצין ס.ס בכיר. למחרת היום ואני פליט קטן מסתכל מן הקצה השני של הכיכר, וכאשר ראיתי את הבית מרחוק - בעבורי זאת הייתה התחלת הסוף. כאן בבת אחת כמו בצונאמי, נשטף הכול: ביתי, החממה שלי, משפחתי, ילדותי, לימודיי. לאחר המלחמה היה לי קל יותר להיפרד שוב מכול אלה עד כדי מחיקתם, כדי להיות אחד מן היישוב. כמעט צבר. "הצלחתי" לתימהונם ולמגינת לבם של כמה מחברי לתקופה. בביקור הבא באמצע שנות ה-90, לאחר שפולין השתחררה מן הקומוניזם, רעייתי ואני הגענו ממילאנו לפגוש את בתי הבכורה נתי ובעלה יורם, שהגיעו מן הארץ בקבוצה של יוצאי עירי והדור הצעיר. כאשר רציתי להראות להם את המקום שבו נולדתי, כבר לא מצאנו את הבית. חשתי מכה. אבל זה היה רק עוד מסמר קטן על ארון קבורה משלהי 1939. ובאפיזודה מרה זאת, אני אכן מסיים את ספרי "גשר של נייר". וזהו. כאילו לצורך כתיבת אפילוג זה בכלל הגענו למכורתי. מאז בכול ביקורי אני כמו איזה מורה דרך שמכיר את העיר ואת נתיב הנקודות שבהם נתעכב, וכמו מדריך בשפה השבלונית, בלי בדיחות שחוקות, מסביר. כאן היה הדבר הזה וכאן הדבר הזה וכאן שיחקנו וכאן ככה וככה. ופה ושם משמיע איזה שיר בפולנית שאני זוכר וקמילה מדושנת עונג. ועוד דבר מעניין בדיעבד. באותו סיור אני מסתפק בכמה ציוני דרך מרכזיים. מעולם לא ניסיתי לחפש היכן היה בית הכנסת הגדול, שבו התפללו עמך, ה"שטיבל הגדול" שבו התפללו מיוחסי החסידים כמו סבי, והשטיבל הקטן שבו התפללו "הטורקים הצעירים" כמו אבי. בשטיבל הגדול בימים הנוראים השתתפתי במקהלה. לא בדקתי היכן היה המקווֶה, שאותה פקדתי רק פעם בחיי ונבהלתי מן האדים המתנשאים והצעקות "פארֶה, פארֶה" והכוונה להוסיף אֵדים חָמים. לא ביקרתי באולם מכבי האש שבו הופעתי סולו בגיל 7 ושרתי "דוס לעכטל" - הנר הזה, הוא נר חנוכה. נמחק נמחק delete. ובכל זאת. גם הפעם לא חרגנו מן השגרה, כי לא היה במה לחרוג. פתאום אלמנטים מסוימים נראו לי די עלובים. נזכרתי שלפני המלחמה, לאורך המדרכה היו חלקות דשא, ועליהן שלט: "לא לדרוך". הם אינם ולא היו בביקורים הקודמים.במקום הרטוש היפה על המגדל שלו, הקימו מרכז קניות, מכוער למדי,האיקון של העידן החדש. וככה הנתיב כלל את הבית, שהיה ביתי ונהרס ונותרו שני האגפים, מה שהיה הרחוב הראשי של הגטו,הכיכר,המוזאון העירוני ובו הפינה היהודית, בית העלמין המשוקם, ופארק אנשטאט. לוותה אותנו גם הפעם ד"ר קמילה קלאוזינסקה מרצה לתולדות יהודי פולין אשר היא זאת אשר לפני יותר מעשור החלה להגות ולבצע את מלאכת השיקום, ותיעוד המורשת היהודית.היא הקימה למטרה זאת חבורה בשם "יחד". זאת היא עשתה תוך עזרה הדוקה מצד פרופסור דניאל ווגנר, ממכון ויצמן, דור שני,שהיה הרוח החיה של ארגון יוצאיי זדונסקה וולה והיו"ר שלה במשך שנים, והעביר את המטה לרעות לייזרוביץ'. רעות היא דור שלישי שמנהלת את הארגון, בקשרים שוטפים, בקיום אתר, באירועי זיכרון, ובכך דורות ההמשך של קהילה קטנה זאת בפולין זוכה לקיום ולפעילות בארץ ובקשריה עם העיר בפולין.מכאן כשם שאין דבר גדול שלא ניתן לגמד אותו, אין דבר קטן אשר אי- אפשר להאדיר אותו. קמילה סידרה לנו קבלת פנים אצל ראש העיר, וטקס צנוע שבו הוחלפו מתנות. בין השאר מסרתי לו חוברת ובה קטעי תרגום בפולנית מספרי "גשר של נייר". הוא מסר לנו גם כן מזכרות, ולאחר מכן הלכנו למסעדה, טובה- יש לומר, ואכלנו ושתינו. מכיוון שאני אדם עם לוח זמנים, לחוץ ולוחץ,דחקתי במלווי לצאת כדי להספיק להגיע לוורשה בשעות הערב המוקדמות. ושוב על-פי ההנחיות של מכשיר הג'י פי אס, שהוליך אותנו דרך נופי טבע עד הגיענו לסביבות לודז' ומשם בדרך הראשית לוורשה. השבלים מן הביקור הזה, כמו מביקורים קודמים אני משאיר בדרך כלל לאחר שובי הביתה. אני מעלה תחושות. אפיזודות אלה מתהום הנשייה באות אלי, לפעמים, כמו לאיזה ארכיאולוג שפתאום מגלה מטמון, שהוא עצמו קבר, בחלקה שהוא חופר שנים. וככה, בחיפושי אחר איזה לחן מסיים, לפרק זה שהוא אחרון מרשמיי ביקור זה, הגעתי לשיר "מיין שטעטעלע בעלז". בעלז הייתה ספק כפר ספק עיירה, אי-שם על גבול בילורוס ואוקראינה. היא ידועה בשל האדמו"ר שלה ר' ישראל רוקח, אבל חסידות בעלז הייתה קטנה מאוד יחסית לחסידות גור הגדולה בתבל. ובכלל בשעה שבבעלז בשעתה גרו בקושי אלף נפשות, רובם איכרים, זדונסקה וולה על 25,000 תושביה הוכרזה כעיר, והגאווה שטפה את הקהילה. קרוב למחציתה- יהודים. עם זאת, רבים לא הכירו את האדמו"ר מבעלז, אבל כן הכירו את הנעימה "מיין שטעטעלע בעלז". ובהקשר זה צפה ועלתה השאלה ששאלתי את אמי כאשר שרה וניגנה בלווי המנדולינה את הנעימה על בעלז. "מדוע" - שאלתי את אמי, "יש לבעלז מנגינה, ואין שיר על זדונסקה וולה." ואמי חדת הלשון ענתה: "נו תנסה לפי המנגינה - בעלז מיין שטעטעלה בעלז - לשיר זדונסקה וולה- מיין שטעטעלה זדונסקה וולה". היה לי קול סופרן יפה וניסיון לשיר בפני קהל באירוע חנוכה, כפי שהזכרתי, ולא הייתה לי שום בעיה לנסות בקול. וזה לא הלך. כאן זה היה קצר ושם זה גלש. וכדי שתנוח דעתי היא הוסיפה: "בעלז היא שטעטל, זדונסקה וולה היא שטוט-עיר. לימים, כאמור, חיברתי פרוזה על העיר באותו "גשר של נייר" - אבל שטעטעלע בעלז מצוי בנבכי הזיכרון. מילות הפזמון הן: "בעלז עיירתי בלז, ביתי שבו את שנות ילדותי עשיתי". מה שעשיתי הפעם, בעזרת נכדי שון, הוא על משקל "אמור זאת בפרחים" - כלומר תשיר זאת בתמונות - על עירי ומשפחתי, ללחן של בעלז. בעלז של פעם אינה עוד, כמוה כזדונסקה וולה. אפשר לחזור אליה, רק בתמונות או בזיכרון, כי פולין של היום אינה פולין של עבר. עם זאת לי אין צורך לחזור לפולין או לשבת בפולין. היא יושבת בי. הנה.

הקול הנפלא בלינק של ה"יוטיוב" הוא של נער צעיר מחונן, יליד אנטוורפן, רפי ביטון, כיום כבר מנצח ידוע של תזמורת ומקהלות. התזמורת והמקהלה בהקלטה זאת, כפי שרשום, הן בניצוח מרדכי סגל. את מונטאז' התמונות עיצב וערך שון פוגל.