דורית ג'אן - שירת וידוי

יש אמרה הגורסת "אנו יודעים מה אנחנו, אבל לא מה היינו יכולים להיות". דורית ג'אן יכולה הייתה להישאר בחצר האחורית של קיר בפייסבוק, בלי לדעת מה היא יכולה להיות. ספר השירים שלה הראה לכולם שיש בה פוטנציאל שירי, יש בה חיוניות מבטיחה של משוררת, שעוד צפויות לה גדולות ונצורות. פרסום שיריה של דורית ג'אן הוא סוג של סיפור התגלות. הסיפור המציאותי הוא שראובן וימר, פרסומאי, הבחין בשיריה המתפרסמים בדף הפייסבוק שלה, פָּרשׂ חסות עליה וערך את שיריה בתהליך ארוך וממושך ובתיאום עם המשוררת. כך יצא לאור הספר "עד מאה ועשרים שירים" בהוצאת ארגמן, והמו"ל ראובן שבת עשה הכל למען הפקת ספר זה. שניהם ראויים לשבח מיוחד, שעשו כאן מעשה של הצלה ספרותית של משוררת מוכשרת, שאלמלא פועלם, יכולים היו שיריה לשקוע בתהום הנשִייה. על כך אומרת המִשנה במסכת אבות: "שאין לךָ אדם שאין לו שעה" (פרק ד, משנה ד). זו הייתה שעתה הגדולה של דורית ג'אן: הספר יצא לאור וזכה לביקורות טובות, והיא הפכה להבטחה ספרותית, תקוות השירה. עלינו לזכור שבשנות ה-70 החלה הפריצה של משוררים מזרחיים שעלו לבמה כברווזים שהיו לברבורים שיריים, ברבורים שחורים עם אמִירה ספרותית. עלו גם משוררות מזרחיות שתפסו מקומן על הבמה הספרותית. דורית ג'אן מביעה בעקביות עמדה שאינה רואה עצמה חלק מן השירה המזרחית והיא מבקשת בשירה לא לתייג אותה: "אָז אַל תְּתַיְּגוּ אוֹתִי / אַל תְּנַסּוּ לִתְהוֹת / מִי אֲנִי. יֵשׁ בִּי מֵהַכֹּל / יֵשׁ בִּי הַכֹּל". דורית ג'אן כותבת מתוך אזור הדמדומים של הנפש, היא עצמה במרכז השיר. לא פעם שיריה מרגשים, מטלטלים. כתיבתה נעה בתוך סוגת השירה הווידויית.

תַנָאטוס (ביוונית: "מוות") נתפס כהתגלמות המוות במיתולוגיה היוונית. מקום מגוריו היה בעולם התחתון, והוא תואר ככוח מפחיד שמבטא את אימת המוות. אֶרוֹס הוא אל האהבה במיתולוגיה היוונית ("אָמוֹר" אצל הרומאים). עלינו לזכור, שעל-פי תורת הפסיכואנליזה של פרויד, הדחפים הסותרים הפועלים באדם הם הארוס (דחף המין והחיים) והתנאטוס (דחף המוות וההרס). על-פי פרויד, האדם פועל בקביעות תחת שני דחפים סותרים. מי שקורא בעיון את ספרה של דורית ג'אן, משתכנע שהנושא המרכזי החוצֶה את ספר שיריה הוא המתח המתמיד בין האֶרוס והתנאטוס, בין קוטב תשוקת החיים ויצר הליבּידו ובין קוטב הסבל ללא קץ ושאיפת מוות וחידלון. גם הרגשות בשירים נעים אז בין אושר אין קץ ובין עצב ללא תִכלה. הדוברת השירים חיה באופן מתמיד כשהיא קרועה בין רגשות סותרים: "עד אושר אין קץ / יכלֶה פתאום / והעצב יבצבּץ / לנֹכח האמת." (23). לכן גם האושר נתפס כאורֵח זמני, כי באורַח קבוע יגיע כוח המוות לתבוע את מקומו ברגשותיה, בשאיפותיה: "האושר אינו דַייר קבוע / האושר הנו / אורֵח מזדמן" (24). והם חיים בתוכה זה בצד זה האֶרוס והתנאטוס, לפעמים ככוחות המשלימים זה את זה: היא מתארת את זהותה כאישה שחיה בו-זמנית עם תשוקה, וגם כאישה כואבת כל הזמן: "שאין היא / רק אישה ותשוקה / אֵם ומשוררת / ועקרת בית לתפארת. / היא כּואבת" (96). וזה מצב של: "נודדת בין מחוזות / הגֵאוּת והשֵפל / בין הייאוש לתקווה" (113). אלה חיים של שׂמחה בצד מחסום הכאב: "אין בי אלא / קוֹלה של שִׂמחה / הנחבאת / המהססת לפרוץ / את מחסום הכאב" (138). וכך גם: "בוכָה כאבי / ונחשקת" 159, הכאב והתשוקה בו זמנית. הקיטוב המתמיד בתוכה בין אֶרוס לתנאטוס מביא למפולות רגשיות, לתחושה של קריסה, של פרפור בין חיים למוות: "מי יכול לאֲמירי נפשי / אשר שחה קומתם / נָשקו לאדמה / ונפשי הסעורה תְפרפר" (34). ובהמשך באה התחושה הקשה שבמצב זה של נפילה וקִימה חליפות, היא זקוקה תמיד ליד מושֶטת: "מי יושיט לי את ידו / יכניסני בסתר כנפיו? / אותי, שראיתי הכול / גם שַחתי גם גָבהתי מאוד" (שם).

הקשר בין האֶרוס לתנאטוס הוא גלוי: רק הארוס שָׂם מרפא לנפילה אל יצר המוות אל התנאטוס. במצב של נפילה, של קרעי לב, האהבה יש בה מזור: "בחצי לֵיל השימורים/ של קרעי לב/ ריפֵּאת את עצבוני / במו ידיךָ / העוטות תקווה" (עמ' 42). ואותו מוטיב גם בשיר אחר: "בכאֵבי שלא חדל / בתוגה שעָטתני / בצינה שעטפה זיו פניי / שנמוג ואיננו.// ואתה, שהייתָ / לי נחמה ומרגוע / בידך שליטפה בכאבי ובךָ" (44). רק התשוקה וכוח החיים יכולים לגבור על הכוח האפל של התנאטוס, על הסבל הגופני והנפשי: "הן ידעת זה מכבר / שאת כסוּתו של עצבוני / רק אתה תוכל הַשֵל // ואת הבוץ אשר דבק בעקביי / שבבשָׂרי אָחז ובעורי / רק אתה תוכל הָסר" (67). האהבה מחזירה את החיוניות לגוף השוקע בתאוות המוות: "אהוב אותי בחדלוני, חיֵה אותי" (שם) וכך בשיר "נפשי יוצאת אליי" נשמעת הקריאה הפנימית לא למות מול כוחות ההרס הפנימיים, והשיר מסיים בתביעה הגופנית לאהבה בין הסדינים שתשים קץ לתאוות המוות: "נפשי יוצאת אליי / מתהומות קוראת לי / לבוא להיות ולא לחדול", ובסיום השיר: "בוא החיֵה אותי בין הסדינים" (118). השיר "ואחרי החושך" (70) מתאר בצורה חריפה את המעברים האלה של חילופי כוחות קבועים בין אֶרוס לתנאנטוס: הארוס מתואר ככוח של "אוֹר" ו"תקווה", שמגרש את כל המצוקות והסבל, ואילו התַנאטוס ככוח של "חושך", של "תוהו ובוהו". יש מצב של אור, והוא "ישטוף כל נהי ומכאוב", אחריו יש "שעות חשכה", ובתהליך הלְסֵירוגין הזה, מייד אחר-כך: "ואחרי מַחשָך / יגיהַ אור גדול / יחַלחל / לתוך ימינו / בנהרה ישטוף גופנו". וכאן באה קביעה בלשון ספרות החכמה: "ידוֹעַ יידע האדם / שאין הוא רק אורחַ הנוטה ללון / במחוזות תקווה / ואהבה ונחמה" (71).

החיים בצידם של הסבל והמכאוב, מעניקים לסבל מעמד של גנרטור ליצירה, מְקור היצירה. עמוס עוז כתב בספרו "באור התְכלת העזה" שכל יצירה צומחת מתוך פצע. הדוברת השירית מייחסת גם היא משמעות זו לסבלה ולמכאוביהָ: "לעתים קשה עליי / הפרידה מצערי / צערי מחַייה אותי./ יצירתי - תולדה של צערִי" (134). השיר הקשה ביותר בתיאור הדו-שיח המתמיד בין ארוס לתנאטוס, הוא השיר "שולחת יד אלֵי נפשָה" (147), שבו הופך הביטוי העברי "שָלח יד בנפשו" כמתאר מצב של התאבדות, לביטוי דו משמעי: גם שליחת יד בנפש בתאוות מוות, וגם שליחת יד אל הנֶפש כדי לרפֵּא אותה מסבלה ומפצעיהָ. הבית הפותח: "שולחת יד אלֵי נפשה / ללטף פצעיהָ / לחבוש להגליד / אֶת שדימֵם אתמול." ובסיום השיר פורצת תאוות החיים ביתר שְׂאת: "שולחת יד אלֵי חיים / בריקוד עתִיר יופי / של חיוּת, ללא כל דופי / שולחת יד אלי נפשָה.// לִחיות! ולא כדי למות" (שם). הספר כולל חטיבות של שירים גם בנושאים אחרים: שירי משפחה (באופן בולט אלה בעיקר שירים על האם), שירים חברתיים, שירים אַרְס-פּואֶטיים, וכן שירים המהדהדים את שירי רחל המשוררת. בחרתי להתמקד בנושׂא שחוצה כחוט השני את ספר הביכורים של דורית ג'אן - הקיטוב המתמיד בין אֶרוס ותנאטוס. ובתוך ים הסבל והייאוש, פורצת צַעקת החיים, התשוקה לִיצור. ואולי היצירה היא הגאולה בתוך הקֶרע המתמיד הזה בין אֶרוס לתנאטוס.