שלושה אוטובוסים מפוארים חיכו מחוץ ל"ווליס" (מרכז התרבות החדש של העיר בורלי הילס). הם הסתירו את השלט שכיסה חצי מחזית הבניין (בנין הדואר הישן ששופץ וייעודו שונה) ועליו דמותו של זובין מהטה בן ה-75.
שני ערבי הופעות של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בבורלי הילס. גם התזמורת בת 75.
לערב הראשון חסמו את הרחוב שבין "ווליס" לבין בניין עירית בורלי הילס, הקימו אוהל ענק וערכו בו ארוחת ערב חגיגית לכבוד הפילהרמונית. בכדי להשתתף, היית צריך לשלם מינימום של אלף דולר לאדם, והכרטיסים החופשיים חולקו בדחילו ורחימו.
הנה, חמשת חברי מועצת העיר ובני/בנות זוגם, כבר עשרה אנשים, דבר שפרושו "הפסד" של עשרת אלפי דולרים בפוטנציה.
הייתה גם קבלת פנים במחיר סימלי של $500 לאדם, שהוספה כלאחר הדעת, כשהתברר שאולי $1,000 לאדם זה קצת הרבה, גם לשועי העיר בורלי הילס, ונותרו מקומות ריקים באולם.
כסף גדול מאוד זרם שם בערב הראשון, ערב ההתרמה השנתי ל"ווליס." מהלך אותה ארוחת ערב הייתה צריכה להתקיים חתימה סמלית של הסכם שיתוף פעולה בין מדינת ישראל לבין העיר בורלי הילס, הסכם שנחתם כבר.
הערב השני היה לבעלי מנוי עונתי, והתחרות הייתה עצומה. האולם הגדול (ישנם שני אולמות במרכז "ווליס") מכיל 500 מקומות, וכל אחד מהם נמכר חודשים מראש. אנחנו לדוגמה קנינו מנוי לעונה שלמה עבור הערב הזה בלבד, כך שכל אותם הכרטיסים האחרים הם עבורנו בונוס מוחלט. נרצה, נלך. לא נרצה, נוותר.
כמאה נגנים וכל הכלים שלהם על במה של אולם לא גדול במיוחד הוא מחזה מרהיב עין. התוכנית פתחה ב"מסע לסוף האלף" של יוסף ברדנשבילי ואחריו וולס של מוריס ראוול, שניהם בהרכב תזמורתי מלא (אפילו נבלים היו שם שנים, מזהב, ואלו הפורטות עליהם מוציאות צלילי גן עדן לעולם).
לאחר ההפסקה סימפונית הארואיקה של בטהובן ומיד אחריה הדרן מנישואי פיגרו של מוצרט, שניהם בהרכב של כשמונים נגנים.
למעוניינים, לתזמורת "ידידים אמריקנים," גוף שאינו למטרות רווח שמטרתו לאפשר לתזמורת להופיע ברחבי העולם להביא את מסר השלום והבנה תרבותית דרך מוזיקה. בשנת 2013, שנת הכספים האחרונה עליה הארגון דיווח, הידידים גייסו כשמונה מיליוני דולרים והוציאו קרוב לעשרה, אך אל דאגה, עדיין נשארו להם בבנק בסוף אותה שנת כספים קרוב ל-$21 מיליון.
לפילהרמונית הישראלית כוח משיכה ענק. הסתכלתי סביבי, קהל אותו לא הכרתי כלל (אלו בעלי מנוי עונתי, ובד"כ רבים מהעיר אותם אני מכיר). רובם ככולם מבוגרים, חלקם אף מבוגרים מאד. אנשים שודאי זוכרים את עצם הקמת מדינת ישראל המודרנית ואף את נס מלחמת ששת הימים.
עבור קהל זה, מדינת ישראל היא זו שהעזה להרים ראש ולהכריז, קבל עולם, "אנחנו פה." היה זה בשנת 1948. בשישה ימים בשנת 1967, למרות שכל צבאות ערב היו נחושים ל"זרוק את היהודים לים," יצאנו כשידינו על העליונה, וישראל נחרטה בזכרון הקולקטיבי של היהודים כגיבור מהסרטים, סופר-מן, והם היו - ונשארו - כה גאים ביהדותם ובעצם קיומם.
עברו העשורים. אותם יהודים התבגרו, חלקם המכריע הזדקן, אך עבורם מדינת ישראל היא דבר קסום, דבר של פלא, זכרון שהשתמר ולא כלה כוחו. זיק שבלב, אור תמיד.
הם אלו שבאו להריע ולקבל את פני התזמורת הפילהרמונית של ישראל.