פגישתי הראשונה עם יצחק נבון הייתה בתיאטרון. היה זה בשנות ה-70 המוקדמות של המאה הקודמת. הייתי שחקנית ראשית בתיאטרון בימתנו בירושלים. אליעזר א. אנסקי (אביו של
אלכס אנסקי), הקים את תיאטרון חובבים בירושלים תחת כנפה של מועצת הפועלים, שבראשה עמד מר ניסן הרפז, איש יקר שעודד אותנו ותמך בתיאטרון צנוע זה. הצגנו הצגות שונות וגם את המחזה "אֵל קוֹרְטִיז'וֹ" - החצר (בספרדית) של שאול מלאכי ז"ל.
בהצגה שיחקתי שני תפקידים: אשת הגביר וזקנה. בתום ההצגה, בא מר יצחק נבון בלווית תלמידו מר אליעזר שמואלי אל מאחורי הקלעים וביקש להכירני. אנסקי, סמוק מהתרגשות, הציג אותי בפני השניים, ואני מאוד התרגשתי לשמע מחמאותיהם. נבון בא לראותנו, כיוון שהמחזה נכתב באותה רוח של בוסתן ספרדי, אך בזעיר אנפין. על הבמה שיחקנו את ההווי של דוברי הלאדינו שחיו באותה שכונה: חצר ליד חצר, עשירים בצד עניים. הוצגו ריטואלים שונים שהזכירו לצופים את החיים החמימים והערבות ההדדית שהיו בין תושבי הסביבה. כמו-כן, ניתן היה לראות בהצגה אנשים שהיו עניים בחומר, אך עשירים ברוח וגם תפקידו של הרב בקהילה תפס בו מקום נכבד.
בהצגה בוטאו יחסי האהבה שנרקמו בין אסתריקה היפה, בת החייט העני ויוספיקו, בנו של הגביר שהיה בנו יחידו. אהבה זכה זו בין השניים, שבתיהם היו סמוכים זה לזה, שברה מחיצות והגיעה בסופו של דבר להפי אנד בעזרתו של רב הקהילה.
נבון, בהיותו איש חברותי וחם, סיפר לנו מאחורי הקלעים על הבוסתן הספרדי שלו והביע את שביעות רצונו והנאתו מההצגה שלנו. גם ציין שהתגלגל מצחוק לשמע תגובות הקהל לנעשה על הבמה ונתן שתי דוגמאות:
האחת, בעת בואו של הרב לביתנו (בית הגביר) ואני (הגבירה), הגשתי לו כוס קפה. ברך הרב על הקפה, וכל הקהל ענה אמן, כאילו אף הוא שותף לפגישה בה שכנע הרב את הגביר להשיא את בנו יחידו יוספיקו לאסתריקה היפה. "וכשסירב הגביר תחילה לשידוכים האלה", סיפר נבון בצחוק, "ראיתי זקנה ספרדייה, שישבה בשורה הראשונה שמיד קמה רגליה ופנתה לשחקן ששיחק את תפקיד הגביר: 'למה אתה מתנגד לחתונה שלהם, מה, כי אין לה כסף? מה זה כסף? כסף הולך וכסף בא. הם כל-כך אוהבים זה את זה, אסור לקלקל בין בני זוג...'. שמעתי קולות הסכמה מהקהל, מימין ומשמאל, וממש התפעלתי איך אתם, שחקנים בתיאטרון חובבים, גרמתם לקהל להגיב כך באמצע ההצגה. בבוסתן ספרדי אף פעם זה לא קרה. כל הכבוד לכם!"
הדוגמה השנייה שנתן נבון הייתה, בעת שישראל, ששיחק בתפקיד שָמָש בית הכנסת, נכנס מדלת הכניסה לאולם עם מנורה תלוייה בידו והכריז: "כולכם מוזמנים לחתונה של אסתריקה בת החייט ויוספיקו בן הגביר... כולכם מוזמנים". ובעוד ישראל הולך במעבר האמצעי של האולם לעבר הבמה ומכריז הכרזה זו, קמו אנשים מהקהל והזדרזו ללכת אחריו לעבר הבמה וביקשו לעלות עימו לבמה ולהשתתף בחתונת השניים.
קמה מהומה גדולה בקהל, ואנו, השחקנים, נעתקו מילות הטקסט מפינו מרוב הפתעה... אנסקי, כולו מזועזע ומזיע, יצא מאחורי הקלעים אל קדמת הבמה ואמר לקרואים הלא קרואים לחתונה: "בבקשה רבותיי, לרדת מהבמה, זו הצגה, זו לא חתונה אמִתית, זו רק הצגה...".
נבון היה מספר וצוחק, צוחק ומספר..., מעודו לא ראה דבר כזה, אבל הבין את המנטליות של הקהל שהיה בן שכונות, קהל מבוגר שחי את החיים האלה, חווה את הריטואלים והמצבים אליהם נקלעו השחקנים במחזה, שהיה אספקלריא של חייהם שלהם בשכונות ירושלים.
נבון הניח יד על כתפו של אנסקי ואמר לו: "ידידי, כך הם בני השכונות, משתתפים בכל טקס, בין אם זו חתונה, ובין אם זו חו"ח הלוויה. אל תיעלב מהם, הם פשוט האמינו לשמש בית הכנסת ורצו לשמח את הזוג המאושר".
"כן, אני מבין", אמר אנסקי והסמיק שבעתיים, "אבל מר נבון, זו הצגה זו לא חתונה אמתית, וגם הרב הוא לא אמיתי... ואני, בחיים שלי לא עליתי על במה באמצע ההצגה, אבל, סליחה... לא הייתה לי ברירה, אדוני...".
"זה בסדר", הרגיעו נבון בחיוך, העיקר שהייתה חתונה והסוף היה שמח, נכון?", אחר-כך לחץ את ידו של אנסקי ואת ידי כל השחקנים שעמדו מסביבו ונפרד מאיתנו לשלום.
ממש לא האמנתי למראה עיניי. אדם במעמד כה רם, בא אלינו אל מאחורי הקלעים, מדבר בגובה העיניים, מפרגן בחביבות ובחום... ההתרגשות של כל השחקנים הייתה רבה והיינו גאים בכבוד שמר נבון חלק לנו. מאז, התעניין נבון במעשיי, בעבודתי, בחיי... הוא גם "גילה" שאני כותבת, ועודד אותי לכתיבה יוצרת.