גיבורי המקרא כדרך להבין את חידת האדם

לשפריר כותל מיוחד בשירתנו: שירתו של שפריר מתלבטת בשאלות הגותיות-פילוסופיות, ומבטו מבקש לעצב בלשון שירית משנה קיומית. שפריר מעלה תהיות אקזיסנציאליות בדבר מצבו של האדם בעולם, מרגע היותו יצור חי ועד ליום מותו. מי שעוקב אחר כתיבתו של שפריר לאורך שנים מגלה, כי יש בשיריו התחבטות - וזה מתבטא בכל ספריו - באותם נושאים "כבדים". נושאים "פילוסופיים" שזורים לכל אורך כתיבתו במשך השנים: נושאים כמו מהוּת החיים, מקומו של האדם בעולם, יחסיוּת הזמן והזיכרון האנושי, האמונה באלוהים לעומת חוקי המדע והטבע; מהם המניעים של האהבה ומהי תרומתה לפתרון חידת הקיום, ומהו העתיד הצפוי לנו. בספרו החדש 'פשר' מוצגות דמויות מקראיות כדרך להאיר משנת חיים עשירה המשלב ישן וחדש, מבט על ההגות המקראית ובצידה פרשנות חדשה מבית מדרשו של המשורר. מעבר לתובנות המקוריות שהוא מביא בשיריו אלה, שפריר אף מתייחס בשירתו לדמויות של אישים ונשים במקרא ובמקורות התרבות היהודית, ואכן זאת מצאנו לאורך שנות כתיבתו, ואף זאת, שפריר היטיב גם להתייחס לדמויות המופיעות במיתוסים זרים. כדי להבין את משיכתו לנושא הזמן, לחשיפת הזמן הקדום, יש לחזור לשורה נצחית שמוכרת לנו מן הספר "אותות": "אֵין דָּבָר יוֹתֵר מַתְמִיהַּ / מִן הַזְּמַן הַמְמַהֵר עַד לְהַפְתִיעַ / מֵאָז רֶגַע הַבְּרִיאָה וְעַד עַתָּה". כמשורר זה אחד הנושאים המרכזיים בכתיבתו: הזמן הממהר במֵרוצו מאז ראשית הבריאה - זה מטריד את שפריר, משום שמעבר למהירות אין הוא מספק לאדם נוחם ומענה לבעיותיו הקיומיות:"...כַּאֲשֶׁר אוֹתוֹ הַזְּמַן כֹּה מִתְמַהְמֵהַּ / לְהָבִיא עֵצָה וְתוּשִׁיָּה / לָאָדָם אֲשֶׁר יוֹרֵד לְאֶרֶץ נְשִׁיָּה" - כך בשירו "תְּמִיהוֹת", בשירתו המוקדמת. מאותה ארץ מקראית קדומה הוא מנסה לענות על חידות שנותרו בלתי פתורות.

אלו חידות אנושיות מטרידות אותו, מדוע הוא מזדהה עם ה"אנדרדוג"? אנו זוכרים את שאול מחפש את האתונות - אבל המשורר אינו מתעניין בשאול המחפש, אלא באתונות האובדות, מה גורלן, מה הן הרגישו, האם חשו חסרות אונים ועצובות כשהן לבדן? מצבים טרגיים ודמויות אובדות דרך - אלה נושאים הכובשים את ליבו של המשורר. ראו כיצד הוא מזדהה עם מר גורלן: "פרצו האתונות בנעירות של בּכי מר יותר משבּכו האתונות של קיש כשתָּעו ביער הן אף בּכו יותר מאתונו של בלעם...." והוא יודע ומבין, שיש להן נפש רגישה, ואותה מנסה המשורר לפענח, להבין, לפצח מה הפשר שלה: "יש להן בלי ספק נפש חיה. כי יש להֶן רגשות וגם סוג של תודעה, ואילו יכלו גם עכשיו לדבּר כבני אדם, הן היו לבֶטח שואלות ואף אומרות: מהי הרָעה שעשינו לבני אדם בעולם..." - עמוד 96. מחוזות המקרא והמיתוס, הן דרכו של שפריר להבין סודות קדומים. באותו אופן ניסה להבין גם גיבורים מדרשיים, שנותרו כסמלים ניצחיים, למשל, דמותו של חוני המעגל: כך ניסה גם בעבר לדון במחזוריות חייו של חוני המעגל: לברר את חידת חייו של חוני בגלגולו השני, לאחר התרדמה הארוכה, והוא שואל: "מָה אַתָּה יוֹדֵעַ עַכְשָׁו... מָה אַתָּה זוֹכֵר עַכְשָׁו?". המשורר מאמין שיש בזיכרון כוח למצוא אחדות לכל המצבים והגלגולים, הקודם והמאוחר. ובכל זאת הוא מגלה שמשהו השתנה במהותו, בפנימיותו של חוני: "...דְָּּמָך שׁוּב אֵינוֹ טָעוּן בַּרְזֶל לַעֲיֵפָה,/ אַתָּה נוֹפֵל עַל אַרְבָּעָה,/ כְּמוֹ הִנְּךָ מְבַקֵּשׁ לְהִתְנַקֵּז מֵעַצְמְךָ,/ אַךְ אַל דְּאָגָה: כּוֹנֵס הַנְּפָשׁוֹת הָרִשְׁמִי / עוֹמֵד לְהַגִּיעַ בְּכָל רֶגַע".

יש תחושה, ששירתו של שפריר מאמינה, שחיינו הם מסכת של גלגולים, מסכת שינויים והשתנויות, וכל זאת כדי לנצח את הכִּלָּיון, את המוות. לכן הוא בונה מחדש דמויות מקראיות כדי לפצח באופן הצופן האישי שלהם, צופן עכשווי שיאיר לנו את חיינו שלנו: ההתחבּרות לעולמו של חוני המעגל או לעולמם של גיבורים קדמונים אחרים, היא אולי ניסיון לקבל מכוחן של הוויות קדומות אלה, על-ידי החייאתן בשיריו, דרך להפיח בעצמו חיים חדשים. ראינו שירים רבים דוגמה החייאת דמות חוני בקובץ השירים שלו "אסיף היובל" - הספר 'אסיף היובל' יצא לאור בהוצאת ספריית הפועלים, 275 עמודים, 2008. כעבור כמה שנים הוציא שפריר דיסק שירים בעקבות אסיף היובל. כך הוא פונה בספרו החדש 'פשר' לקין, כדי להבין את משמעות קיומו, ואכן ראינו שגם בספרים קודמים כתב שפריר מחזורי שירים לקין. דמויות טראגיות מסקרנות אותו ושובות אותו. "אתה הראשון שנולדתָ והראשון שהביא מִנחה" - עמוד 29. אבל נושא אי-קבלת המנחה, למרות היותו של קין נושא המנחה הראשון, הופך לבעיה אנושית קיומית, לשאלה מוסרית, ושפריר שואל בשיר אחר: "אילו לא הייתי עובד אדמה אולי הייתה שם גם מנחתי מתקבלת" - עמוד 31. אך החיבה לקין, אינה מונעת בעדו, לנסות לפענח סודות הקשורים בהבל, אחיו של קין: "מה חבל, הֶבל על שאֵין אנו יודעים מֶה היו דבריך האחרונים" - עמוד 32.

שירת שפריר היא שירת בן אנוש המנסה לפצח את חידת הלבד, חידת היחד. שירתו של שפריר מנסה, אפוא, להפיל מחיצות כדי להתחבר לעולם, לזולת, לעצמו. התחושה היא כי החתירה הקיומית הבלתי נלאית באותו אוקיינוס של בדידות, היא רצון למצוא אחיזה בעולמות אחרים, לנסות להבין פשרי נפשם. שירתו של שפריר מציירת אישיות המנסה לפרוץ גבולותיה ומגבלותיה, כדי למצוא מוצא קיומי. עיקרה הלירי של שירה זו היא למצוא דרך של תקשורת בין עולם ה"אני", אותו עולם ייחודי לעצמו, עם העולם הנתון ממול, עולם האהובה, עולם הבריאה, עולם הברואים. ועיקרון זה ראינו גם בשירת האהבה שלו, וגם בשירתו הפילוסופית: כאשר הוא בוחן את הזולת בתוך גבולות קיומו - הוא רואה זאת בניסוחים פילוסופיים: אַתְּ אֵינֵךְ מֻטֶּלֶת בְּסָפֵק / אַתְּ עַכְשָׁו מֻטֶּלֶת בְּחֵיקִי / אַתְּ עַכְשָׁו מֻטֶּלֶת / בְּמִטָּתִי: יְפֵהפִיָּה נָמָה / שֶׁשְׁעוֹן הַמְטֻטֶּלֶת / קוֹצֵב אֶת זְמַנָּהּ" ("אַתְּ אֵינֵךְ מֻטֶּלֶת בְּסָפֵק"), אסיף היובל עמוד 77. כך בשיריו על בעלת האוב, אנו מגלים דרך לפצח את סודות האישה, סודות הדמות המאגית, וזו דרך אישית להבין את חידת האהבה, חידת הקיום: היסודות הכישופיים שיש באישה המאגית כבר באו לביטוי כבר בשירי ספרו הראשון של שפריר "גֶּשֶׁם מְאֻחָר", משנת 1967. וכבר אז שר שפריר (בבית האחרון של שירו "אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ",): "אֲנִי הוֹזֶה אוֹתָךְ עוֹלָה בִּקְטֹרֶת בַּעַל אוֹב /...", ובהמשך: "...פָּנוּ בִּי קְסָמַיִךְ לְהִתְפַּתֵּל,/ וְגַם אִם חַלּוֹן לִי קָרַעְתְּ בִּשְׁמֵי-אֵל / לֹא שָׁכַב לְבָבִי; הִנֵּה כִּכְּפִיר הוּא נוֹהֵם". היות האישה חלק מן הזוגיות שהיא קוסמוס בפני עצמו מתבטאת במילים: "כשאת נשארת כאן / נחל שמבקיע / לחם שמשביע / זמר שמרגיע / אותות לאושר כאן", "כשאת אתי", עמוד 77).

נושא האהבה לאישה, והאהבה לנופי הארץ, אכן טבוע בחותם שירתו, ושפריר ידע לתת לו נתיב, באוסף של שירים מולחנים, דיסק שירים מיוחד - ועל כך כמה מילים: כל רגעי התמיהה וההשתאות מן הבריאה קולחים מן הדיסק, והלחנים המופלאים נותנים הרגשה של עולם בתחילת קיומו, שירים של פליאה. למסכת זו תהייה על ראשית הבריאה, מצרף משה שפריר בדיסק שלו שירים שהם שירי התבוננות על הארץ, על האנשים החיים בה. כך למשל השיר "סתיו חיינו" שזכה ללחן של שרה דביר, וכן השיר "בלדה על אדם שנלחם", שאף הוא הולחן על-ידי שרה דביר. התובנות שעולות מן השיר על עלי התלתן מתחברות ללחן המרגש של דביר: יֵשׁ שְׁלֹשָה לְבָבוֹת / לְעָלֶה שֶׁל תִּלְתָּן; / וּבִסְתָו מְעֻנָּן / יְהֵא לֶב-הָאָדָם / פִּי שְׁלֹשָה אָז אֵיתָן האהבה לארץ מזינה שיר נוסף - "שיר הארץ הטובה" שהולחן בקסם רב על-ידי שושיה בארי דותן, וכך השיר "שיר שלום לארץ". שירי האהבה לאנושות ולבריאה מלווים בקובץ המבחר בשירים קיומיים, שיש בהם הרהורים עמוקים על טבע האדם, על משמעות החיים: בשירו "נחל אכזב" (אסיף היובל, עמוד 52) מנסה המשורר להתחקות אחר קיומו, גם ללא סיועו של הזמן: "אַתָּה קַיָּם, מַשְׁמָע אַתָּה זוֹכֵר עֲדַיִן / הֵיכָן הִתְחַלְתָּ, אֵיךְ עָבְרוּ בְּךָ הַמַּיִם...". ועיקר הנחמה היא התקווה לאיזו אחרית שונה, מעין תקווה נבואית לאחרית ימים מאושרת, שבסוף השיר: "אַתָּה קַיָּם, מַשְׁמָע אַתָּה צוֹפֶה עֲדַיִן / אֲסִיר-תִּקְוָה לְאֵיזוֹ אַחֲרִית אַחֶרֶת".

סוד זהותו של האדם מאז הבריאה אינו פוסק, אפוא, מלהטריד את המשורר הקיומי. לכן יש מחזורי שירים על אדם וחוה. כך בשירו "אדם הראשון שואל" - כותב המשורר: לפתע באתי לעלם אליו כך באתי בלי הסכמתי וכך פתאום הייתי בעולם אדם בוגֵרחֲסר תקופת ילדוּת" - עמוד 18. שפריר מעלה נקודה שעליה לא חשבנו: אדם הראשון איבד את הילדות, את ימי הנעורים, ומייד נזרק לעולם של ניסיון, לעולם של פיתיון, לעולם של עיצוב יחסים בוגרים עם אישה ועם האהבה. זה מטריד את המשורר ואנו זוכים לשורת שירים המנסים לפענח סודות קיומיים אלה: "לכן נוצרת דווקא אחרון ביום הבריאה האחרון לאחר כל הברואים האחרים שישנם בעולם, שאולי הכשירו את כל העולם לקראתך..." - עמוד 19. וכדי להבשיל את באדם המתלבט את בגרותו, מבהיר לו שפריר, שהייתה זו חוה שסייעה לאדם ובכלל לאנושות להבין את סודות חיינו: "ובכך חוה הוציאה אל החופש את האנושות ושחררה את בני אדם וחוה מתומתם..., - עמוד 21. אמיתות קיומיות אלה מטרידות את שירת המשורר מאז ומתמיד: שפריר כמשורר רואה את עובדת קיומנו כהוויה של הכרח, של חוסר בחירה, של חיים בתוך מקריות: "אִישׁ לֹא שָׁאַל אֶת פִּיו / כְּשֶׁצָּעַק אֶת בְּשׂוֹרַת-לֵדָתוֹ,/ אִישׁ לֹא שׁוֹאֵל אֶת פִּיו / אִם חָפֵץ הוּא, אוֹ מַה דַּעְתּוֹ / אִישׁ לֹא יִשְׁאַל אֶת פִּיו / כְּשֶׁיִּשְׁתֹּק וְיַחְזִיר נִשְׁמָתוֹ...". ("בִּיוֹגְרַפְיָה", בקובץ 'אסיף היובל').

גורלו של האדם עובר בין השיטין בשירים שונים, וכך גורלו של שמשון הגיבור. גם שם מנסה שפריר להבין סוד הגבורה, סוד האישה, סוד החיים. יודע הוא, ששמשון זכה לסבך קיומי ולמבוך חיים, שקשה לאדם לעמוד בו. וקובע שפריר כתאום-חיים לשמשון הנערץ עליו: "לו נזיר אני הייתי מבקרה כל לילה וכל לילה אהיה נוטף מדבשה" - עמוד 63. ויודע הוא כי בחירה בדרך הרת גורל זו מסוכנת היא, שכן הגיבור עלול לאבד את היעד העיקרי. בשירו על שמשון הוא משווה זאת בחכמה רבה ובמקוריות מפתיעה לדמותו של משה הנביא, שידע לטוות חלום, אך לא להגשים אותו: "אבל אני כמו משה, שעלה על הר נבו לראות את הארץ שאליה לא יבוא"... עמוד 63.

גם בשירתו המוקדמת ראינו אותו מנסה למפות את חייו, להבין דרך גיבורי המקרא מה חידת החיים, מה הפשר העמוק: "...אֶת חַיָּיו מְנַסֶּה הוּא לַשָׁוְא לְמַפּוֹת,/ כָּל חַיָּיו מְחַפֵּש הוּא לַשָׁוְא עֲקֵבוֹת..." ("כָּאן אָדָם שֶׁנּוֹלַד לְתוֹךְ מִלְחָמוֹת" (כך בשירו זה מתוך "אסיף היובל" - וכך שם אנו רואים חיפוש מתסכל: מעבר לחיפוש, שהוא כמעט-אינסופי אצל שפריר, יש בכל-זאת איזו השלמה טראגית, ושוב חזר גם שם מוטיב הר נבו: "...אֲבָל אֲנִי כְּמוֹ משֶׁה / הָעוֹלֶה אֶל הַר נְבוֹ / לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ מִנֶּגֶד / וְאֵלֶיהָ לֹא לָבוֹא" ("כָּל לַיְלָה", מתוך 'אסיף היובל'. נושא הר נבו, וההחמצה של השאיפה האנושית, אלה דברים שהולכים עם שפריר לאורך כל שירתו, ולכן קרא להוצאת הספרים שלו "נבו". משה שפריר חש הזדהות עם גורל משה, וכה עזה כמיהתו להבין הכל, להשיג הכל, לחצות את הירדן. החשש המקנן בלבו של כל אדם הוא החשש הזה, האם יישאר על הר נבו, האם אכן יוותר כשחצי תאוותו בידו, כשאין לו יכולת להגשים את משאת נפשו"). לסיכום, אפשר לומר שלפנינו שירה עשירה, שירה הגותית, וזו דרך כתיבה שקה למצוא היום במחוזותינו. המקרא וגיבורי המקרא הם עבורו, גיבורי חיים, דרך להבין תעלומות סתרי כל חי. בדרכם הוא הולך, את נפשם הוא מנסה להבין, וזה מסע חיפוש ארוך, זו דרך חיים שסוחפת אותנו. אנו מוצאים בסופה, בסוף כל אותה דרך חתחתים, נתיב סלוּל מקורי וייחודי של משורר מפוּכּח, רַגשׁן ורֵיאָליסט כּאחד.