יוצרי ההצגה שעולה בבית צבי עם ארבעה שחקנים מוכשרים ביותר, ששלושה מתוכם חולקים את התפקידים עם שלושה אחרים מעולים כמותם, יוצרים אלה כמעט כולם מהתפוצה הרוסית. ומי כמו הרוסים יודע טוב יותר סבל מהו, מלחמות ושפיכות דמים. האכזריות האופפת ארבעה ילדים במלחמה מן הרבות שהתחוללו על אדמה זו, הפחד מפני המוות בהפצצות המרובות והיעלמות ההורים, מותיר אותם עם כלי אחד לברוח מהאימה: המשחק. במקום מחבואם ההרוס, עם חלקי ריהוט שבורים והפוכים, הם משחקים כאבא, אימא, בן וילדה המשמשת ככלבה. את כל התובנות שקלטו עיניהם מהבית עוד בטרם נעלמו הוריהם, הם ממחישים בהצגות שהם משחקים. דרכם אנו נחשפים ליחס המשפיל לו זוכות הנשים מבעליהן, לפי התייחסות ה"אב" (נדב אזולאי) מטיל האימה והבוטה עד אכזרי; מרמיסת אישיותה של האם הרגישה מילנה (דונטלה מימון) שנוכח חילופי מצבי הרוח של "האב" ווין, מתאימה אליהם את משחקה בגמישות יצירתית. נדייז'דה, שהגיחה למקום מחבואם ומצטרפת אליהם בלית ברירה על תקן של "כלבה" (לינוי ארליך שבשתיקתה מביעה יותר מאלף מילים), סופגת את רוב ההתעללויות. ענת שרון מרשימה ביותר במשחקה הכנה כבן, אנדריה. סיר ריק משמש ככלי להעמדת פנים של ריטואל בישול ואוכל, שאין להם. התפאורה של המחבוא עשויה בצורה מרשימה ביותר, בעיצובו של סרגי ברזין, שאף עיצב את התלבושות הכה אותנטיות לעליבות מצבם. עיצוב תפאורה כזו לא רואים כל יום. מלאת דמיון ושימוש בחומרים הפרושים, תלויים וממלאים את הבמה באווירה הנכונה. כך משובח גם עיבודו ובימויו של יבגני קושניר, בוגר בית צבי גם הוא, המלכדים את הרביעייה לממחישי מוראות המלחמה לא פחות מרישומיו הנודעים של פרנסיסקו גויה בסדרה בשם זה. אך מה שסוחף ומדהים יותר מכל היא התאורה שעיצב עם שותפתו אינה מלכין, מישה צ'רניאבסקי, גדול מעצבי התאורה בישראל, אמן שאין אחד שמגיע למידת יצירתיותו בתאורה שכה מדגישה ומשחקת בעצמה כחלק מההצגה. גם בקטעים שכל הבמה חשוכה, התאורה מתמקדת בפני מי מהשחקנים שנושא את דבריו, גם ללא פולוספוט, וכל זה בחלל במה שבתוך אולם זעיר גם הוא. מזמן לא ראינו הצגה שבה לתאורה היה חלק כה חשוב ומפתיע כמרכיב מספר אחד בה. הדרכת הטקסט נעשתה בידי גיא אלון, גם הוא בוגר בית צבי, שבדרך כלל מתאפיין בכישרונו לשים דגש על התנועה שבמשחקו, וייתכן שהוא אף תרם גם כאן בנגיעה לנושא הזה. כי התנועה בהצגה מושלמת ומדויקת, בכל הקטעים הסוערים, הפוגעניים פיסית, שכל חוסר דיוק בהם יכול לגרום לנזק רציני לשחקנים. מלבד חרדת הנטישה, של הילדים שהוריהם נעלמו, הרעב וההפצצות, ריח המוות שבאוויר והאיום המתמיד על הקץ הקרב - בולט בהצגה הרעיון כיצד ממחישים הילדים מתוך עולמם הפנימי את כל מה שעיניהם ראו בעבר בבית, מה שמופיע בשחזור המצבים השונים בקטעי משחקי ההצגה המגוונים שלהם. כולל קטע שמעלה חיוך על סירוב "האם" לשכב עם בעלה, והתירוצים שהיא טוענת, שגם נשים בימינו טוענות... ההצגה הרצינית מעבירה מעבר למסר האנטי-מלחמתי, את המסר הברור להורים, שראוי שישקלו היטב את ביטוייהם והתנהגותם ליד ילדיהם, כי אלו הן התובנות שהם ישאו בתוכם לכל חייהם. ארבעת השחקנים במשחק מעולה, כל אחד באפיון שונה, כמו ענת שרון כאנדריה-הבן, בן ממש, לינוי ארליך שהילדים פקדו עליה להיות הכלבה שלהם, והיא שסופגת את מירב ההתעללויות הזוועתיות; דונטלה מימון כאם המכמירה, אך הנרמסת בידי האב, ונדב אזולאי, שהמלחמה עשתה אותו לרודן אכזר, כמו מנהיגי המדינות המעורבות במלחמה. כולם יחד עם היוצרים, אחראים לתוצאה הכה מרשימה הזו. הצגה עם הרבה חומר למחשבה.