"נִצָנֵי בֻּסְתָּנִי - מְחַמְּמִים אֶת לִבִּי"

לתפוס את רגעי ההשראה שאינם שבים בשנית אל נקודת ההתהוות, זאת מלאכת הציד הגדולה מכל אצל כל אמן ויוצר. המשורר שלמה גנאור בוחר לכתוב את האבסולוטי והאולטמטיבי. הנשען על תפיסה לוגית. לשון כתיבתו לרוב היא לירית, אך לא אחת נתפס לכתיבה אמירתית-סטירית. נקח לדוגמה את נושא 'הזיקנה'. (ע' 58): ..."אֵין כָּאן חוֹלִים/כֻּלָּם נָכִים"...//..."אֵין כָאן רִפּוּי/רַק סִעוּד וְדְאָגָה./פֶּן יִקְרֶה לָהֶם אָסוֹן/ - כְּאִלוּ הָאָסוֹן לֹא קָרָה"... אותו נושא בכתיבתו הלירית, מקבל פנים אחרות (ע' 80): ..."הַיּוֹם כָּפוּף בְּזִקְנָתוֹ/ בַּהַק אוֹר/מְאֻפָּל/שִׁפּוּטוֹ, נִכְשָׁל."...//..."פִּטְפּוּט פִּתְיוֹ בֵּין הַבְּרִיּוֹת/לְלֹא תַּכְלִית לְלֹא כָּבוֹד"... הכתיבה העוצמתית כשאין עוד מילים שלא נאמרו, באה לביטוי פרוזאי בדברי הספד לבנו נחמיה שנפל במלחמת יום הכפורים (ע' 41): ..."יש בתוכנו ניצוץ זעיר של נחמה פורתא מפני שהאדמה בה תשכב תהיה אדמת ציון. זקניך היו שמחים אילו מנוחתם האחרונה הייתה בירושלים". כשבנו הוכרז כנעדר, מצא נחמה וגלעד שרוחניותו של הבן ונצחיותו, תישאר כעיר דוד עיר הנצח והשלם. ומילותיו בשיר (ע' 38): ..."הַלֵּב הַמְדֻכְדָּךְ, דּוֹפֵק: עֵת לְבוֹאֶךָ/מְחַבֵּק תִּקְוַת חִנָּם: אַתָה בָּעוֹלָם הַזֶּה,/בְּאוֹר הַיּוֹם/כְּבִשְׁחֹר הַלַּיְלָה"... השורות הללו מחזקות את מילות הפרוזה (שלעיל), ויש בפסוק כדי לחזק את הנפש מלקרוס, שכן באמונתו יחיה האדם. בשירתו של גנאור נמצא את נושאי ההיזכרות הקולקטיבית. וההיזכרות האישית שירי הפרידה שכתב לזכר רעייתו שאהב מופיעים בקובץ שירים קודם. גם בספרו הנוכחי ישנן שירים נוגים ועדינים לדמותה. (ע' 94): ..."אֲבָל מֵעַל לַכֹּל/אִתִּי אַתְּ שְׁמוּרָה/רַעְיָה נֶאֱמָנָה/עֵזֶר כְּנֶגֶד בְּיָגוֹן וּבְשָׂשׂוֹן/אִשָּׁה שֶׁהָיִית בַּיָּמִים,/בַּיָּמִים הַטּוֹבִים שֶׁשְּׁנֵינוּ/עַל אַף דְּעִיכַת אוֹר/נוּרַת מַחְשְׁבוֹתַיִךְ/זוֹכְרִים"... בקובץ הנוכחי מתאמת המשורר עם העבר ונושא השואה שפרעה והשמידה את משפחתו (ע' 18): ..."שׁוֹכֵן נִשְׁמָתִי הַלַּהַב/שֶׁאִכֵּל אֶת מִשְּׁפַּחְתִּי/וְשׁוֹכֵב עִם הָאֵפֶר/נָע וְנָד אִתִּי"... ונושא רצח משפחתו מודגש ביתר שאת גם בשיר (ע' 26): ..."סֵבֶל הֶעָבָר אֵינֶנוּ מֵת/אֲבָל אַבָּא וְאִמָּא נִרְצְחוּ/וּבְלִי מִסְתּוֹר גַּם אָנִי."... גנאור אשר חוה שכול רדיפות וסבל בחייו, מתקומם ומצביע בשיריו על האבסורדי שבאנושיות שאיבדה בעבר כל צלם אנוש. ואלה ששרדו, ממשיכים היום ומתעלמים מסבלם של זרים (ע' 30-31): ..."אֲנִי בּוֹשׁ וְנִכְלָם/בְּזָכְרֵנוּ אֶת הַתֹפֶת שֶׁלָּנוּ/אָנוּ לֹא עוֹמְדִים דֹּם לַדָּם/הַשָּׁפוּךְ שֶׁל עַם אַחֵר"...//..."רְחוֹקִים הַסּוֹבְלִים מִלִבּוֹתֵיהֶם/ הַנִּרְדָּפִים נִטְרָפִּים לָעַד"... את האנושיות שאבדה מחפש המשורר בכל תג ותג ובכל דרך אפשרית והדברים באים לביטוי בכל רובד בשירתו כמו ליצן שמצחיק אחרים, אך בתוכו הוא בוכה. (ע' 54): ..."לְעִיתִּים בָּא קָצִין עִם מַכְשִׁיר שְׁמִיעָה/מַאֲזִין לִנְשִׁימוֹתֶיךָ/לֹא לְנִשְׁמָתְךָ/רוֹאֶה אֶת עֵינֶיךָ/לֹא מַבָּטְךָ"...//..."וְנִשְׁאַרְתָּ שָׁכוּחַ/כִּבְסַל תִּקּוּנִים"... ולמרות זאת, חוש החיות לא סרה מהמשורר והוא מלביש לשיר ריאלי סאטיריקה הומוריסטית (ראה ע' 104): ..."אֶמֶשׁ כְּשֶׁרָצִיתִי לִשְׁכָּב עִם הַשֵּׁנָה/הִיא סֵרְבָה לִי כְּנִיסָה,/הִרְגִשָׁה שֶׁאֵינֶנִי נִנּוֹחַ/רוֹצֶה לְהַכְרִיחָה/לְהַכְנִיעָה לְאָנְסָה/לִשְׁכַּב אִתָּה בְּנִגּוּד לִרְצוֹנָה."...//..."חָסְרוּ לִי לְטִיפוֹת יָדֶיהָ/הַנְּשִׁיקוֹת שֶׁל שְׂפָתֶיהָ/חֻמָּה, רַכּוּתָהּ"... וכפי שהזכרתי כבר, האופטימיות 'שבתקווה' מחלחלת בנפש המשורר ולמרות כל הגזרות והניסיונות הטרגיים שעבר בחייו שהותירו אותו פצוע וכואב, הנה למרות הכל הוא מוצא נחמה. (ע' 110): ..."שְׁתִילִים טְרִיּים שֶׁמֵּנִיב פַּרְדֵּסִי/גִּבְעוֹלֵי אֲפָרִי/נִצָנֵי בֻּסְתָּנִי -/מְחַמְּמִים אֶת לִבִּי"... ואת האפילוג של קובץ זה נקרא בשיר (ע' 112): ..."דּוֹר דּוֹר יוֹרֵשׁ וְתִקְווֹתַיו/וּמַעֲבִיר כָּךְ בִּרְצִפוּת/קִיּוּם זְמַנִי לְנִצְחִיּוּת"... ובזאת שבים אנו לשורש העניין המעוגן בדת היהודית, ואיננה אחרת מאשר 'האמונה'. היא שמחזיקה את הנפש ומרוממת את הרוח להמשיך להתקיים ולא לחדול. ואמונה זאת, עוברת מדור לדור כי האדם הוא אורח זמני, אך היקום הוא נצחי וימשיך לרחוש כמו תמיד.

• ארץ גזרה, שלמה גנאור, (הוצאת ע"י עמותת "אלה", ירושלים – תשע"ו – 2015.