המבשר

בכל ימֵי העצב התהומי הזה ובכל השמחה הבאה אחריו ביום עצמאותנו, אף פעם לא שמעתי שמדברים או כותבים על אותו אחד, המבשֵׂר, הנמנה אל קבוצת אנשים קטנה, צנועה ואמיצה, שתפקידו לבשֵׂר למשפחות השכולות על מות הבנים. האם פעם עלה בדעתכם לחשוב איזה מין אנשים הם אלה? האם נבחרו לבשֵׂר את 'בשורות האיוב' למשפחות החללים בשל תכונותיהם המיוחדות? ואם כן, איזה כישורים ו/או קריטריונים העמידו בפניהם כדי "לזכות" בתפקיד כה רגיש ומיוחד? אולי הם עושים זאת בהתנדבות, מטעמי מצווה? מעודי לא חשבתי עליהם, עד שלפני מספר חודשים יצא לי לשמוע שיחה לילית של גבר שעלה לשידור. נושא התוכנית היה "פתרון חלומות". הגבר, שהיה בעל קול בריטון יפה, דיבר בקול חנוק אך במתינות, כאילו הוא מספר על מישהו אחֵר ולא על עצמו. הוא הציג עצמו כגבר נשוי עם ילדים שלא מסוגל לישון בלילות, כי יש לו חלומות זוועה כבר מספר שנים. "ממתי יש לך את החלומות האלה?", שאל הפסיכולות שהשתתף בתוכנית. "זה קרה מאז התחלתי בתפקידי כ"מבשֵׂר" למשפחות החללים על מות יקיריהם בצבא". עשיתי אזני כאפרכסת לשמוע את דבריו, אחרי שהאיצו בו אנשי המקצוע לספר להם על חלומותיו. גם הם, כמוני, לא נתקלו באחד מאותם צדיקים, למרות שידעו על אודותיהם. והאיש התחיל לספר, שברדת הלילה בשוכבו לישון, דמויות החללים עולות אל מול עיניו, מביטות בו במבט עמוק, לא מאשים, אלא עם השאלות הנשאלות ללא קול: 'למה? למה דווקא אני מכולם? למה עכשיו ולא מאוחר יותר? והרי לא הספקתי לעשות דבר בחיי'. שאלות נוקבות אלו, לא קיבלו מענה מאת המבשֵׂר, והרי הוא לא אלוהים אלא רק בשֵר ודם שלא נותן ולא לוקח, רק מבשֵׂר! יש צעירים מביניהם", הוסיף ואמר, "שלא חוו אהבה ראשונה ויש שלא זכו לראות את פרי זרעם הראשון". גם פניהם של ההורים ובני המשפחה המקבלים את הבשורה הרעה פוקדים את חלומות הזוועה שלו ולא נותנים לו מנוח. הוא מרגיש שנותר מאחור, והעקבות שהותירו בו תמונות הצער "הטרי", לא דוהות במשך הזמן וצבען חי ונושם ומלווה אותו יום יום ובמיוחד לילה לילה. מנחה תוכנית הלילה ביקש מאיתנו, המאזינים, להשתתף בשיחה: להציע, להעיר הערות במידה ויש לנו ולשוחח עם האיש. השעה הייתה אחת וחצי אחר חצות. התקשרתי לרדיו והעלו אותי לשידור ואז אמרתי למבשֵׂר המיוסר שהאזין מהעבר השני של הקו, שאני רואה בו צדיק גדול עם אומץ של מאה גברים! אין הוא צריך להאשים את עצמו על שקיבל או לקח על עצמו תפקיד זה, שכן הוא יחיד ומיוחד כמו כל אחד מהאנשים הנמנים אל הקבוצה הקטנה המגיעה עמו לבית המשפחה השכולה...., ועוד הכברתי מילים טובות ומעודדות על האיש שנשמע אבוד לחלוטין! לפני תום השיחה עמו יעץ לו הפסיכולוג בתוכנית הרדיו, לקבל טיפול פסיכולוגי אצל מומחה למקרים מסוג זה ולקחת כדורים להרגעה ולשינה בהוראת רופא.

בתום תוכנית הרדיו שנסתיימה בשלוש לפנות בוקר, צלצל הטלפון בדירתי. ידעתי מיד מי מצלצל - המבשֵׂר! הוא ביקש את מספר הטלפון שלי וקיבל אותו על-פי הסכמתי. שוחחנו כמעט עד הנץ החמה. בראשית שיחתנו הוא התוודה בפניי שהוא כבר נמצא בטיפול פסיכולוגי ולוקח "טונה" של תרופות לשינה ולהרגעה, ושלא רצה להביך את הפסיכולוג ברדיו שהציע לו מה שהציע. הייתי מאוד סקרנית לדעת איך הוא הגיע לתפקיד המיוחד הזה? ואז סיפר לי: "קצינת העיר היא לקוחה שלנו בבנק. יום אחד היא שאלה אותי: 'היכן אתה משרת במילואים?' "בחצור", עניתי. 'בוא ותהיה חייל בקצין העיר', אמרה לי, 'תעבוד יחד אתי'. "מכיוון שהיכרתי אותה כלקוחה ותיקה בבנק, אמרתי לעצמי, למה לא לשנות מקום שירות מילואים, אולי יהיה שם מעניין יותר? התפלאתי שהיא לא שאלה אותי מה השכלתי ואם למדתי משהו נוסף מלבד לימודים הנוגעים לעבודתי בבנק? כלום! היא גם לא סיפרה לי במה מדובר..." "לא פלא", הערתי. "... ואז היה האירוע הראשון שלי כמבשֵׂר שחוויתי במילואים: חייל נהרג. הוא כיוון את התנועה בצומת המוביל ליד טבריה וכיוון את הנהג שנתקע. פתאום בא רכב מאחוריו 'ונכנס בו'! קצינת העיר לקחה אותי אִתה לבשר לבני משפחתו של החייל על מותו. זה היה נורא! בתחילה לא הבנתי את משמעות התפקיד הזה להיות 'מבשֵׂר', ושאתה נחשף למשפחה שכולה שאתה לא מכיר... זה מצב שקשה לתאר אותו במילים. פתאום האבא התחיל לצעוק ולהשתולל, עקר את קרש אסלה ממקומו, הטיח אותו ברצפה וריסק אותו, האימא התעלפה לנו מול העיניים..., מה אומר לך, התהפכה לי ממש הנשמה. כשהולכים לבשר למשפחה את הבשורה הרעה, אני לא הולך לבד, מתלווים אליי קצין העיר, קצין ורופא. במקרה הזה, כולם קיבלו שוק ולא עשו דבר! הם פחדו מפרץ הרגשות וההשתוללות של האב ומכל המעמד ובלאית ברירה, הוטל התפקיד על כתפיי. מיד חיבקתי את האב חיבוק אמיץ והנחתי את ראשו על כתפי, טפחתי על גבו בעדינות, הנחתי לי לבכות וכך הרגעתי אותו, ואז רמזתי לרופא שיגש לאימא שהייתה שׂרוּעה על הרצפה ויטפל בה... מה אומר לך, היה מזעזע! "אלוהים שישמור! איך אפשר לתפקד אחרי דבר כזה?", פלטתי. "תראי, בתחילה, קצינת העיר הייתה מלווה אותי לכל מקרה, אבל אחרי מספר פעמים, היא נעלמה מן האופק! והייתי צריך לאסוף את כל הכוחות הנפשיים שלי כדי להתמודד עם המצבים האלה, כי כל הודעה כזאת על מות הבן/הבת, זוכה לתגובה שונה מבני המשפחות השכולות. למרות הניסיון שיש לך, אתה לא יודע בפני מה תעמוד כשאתה בא ומבשר את הבשורה האיומה הזאת למשפחה. לדוגמה: יום אחד הלכנו לאסוף את ההורים שבנם נפצע אנושות מפליטת כדור - היה זה ניסיון התאבדות. אני בא בליווית קצין ורופא לבית ההורים. כשהגענו כמעט לדלת בית המשפחה, פתאום אמר לי הרופא: 'תשמע, יש לי כאב בטן' וברח!" "מה? הרופא ברח? אז מי יטפל בבני המשפחה? הוא ממש לא נורמלי הרופא הזה", קראתי נדהמת. "תשמעי מה קרה. נשארנו הקצין ואני עומדים במקום המומים! אחרי מספר דקות התאוששנו ודפקנו על הדלת. האב פתח את הדלת וכשראה את הקצין ואותי שאל: 'הבן עשה זאת?', ידע המסכן שהבן שלו קצת..., איך אומַר זאת..., חלש. אחר כך הלכנו לשחרר את האח שלו מהצבא. כששמע מה קרה לאחיו הצעיר, הרביץ לנו מכות רצח, כאילו אנחנו אשמים במותו, כי אנו מייצגים את הצבא ולדעתו, בגלל הצבא קרה לאחיו מה שקרה. הרופא ואני לא חקרנו מדוע התאבד הבחור, אולי באמת בגלל הצבא ואולי בגלל מה שקורה אצלו בבית. רק אלוהים יודע דברים כאלה. אחרי זמן מה, אימא של המנוח ראתה אותי בבנק ואמרה לפקידה: 'אַל תתקרבי אל האיש הזה, הוא איוֹב!" "וו'אוו', תשמע, זה תפקיד מאוד קשה", אמרתי לו מזועזעת. "חכי, זה עוד כלום, עכשיו תשמעי סיפור מזעזע באמת.

בספטמבר 93, עם חתימת הסכם השלום, נרצחו שני חיילים: אחד היה מאבן יהודה והשני מנתניה. היה זה יום שישי. קיבלתי הוראה מקצין העיר ללכת לנתניה ולבשֵׂר להורים השכולים את הבשורה המרה, כי המשפחה גרה 600-700 מ' מהבית שלי. האח שלו רצה לזהות את גופת אחיו ולהספיק לקבור אותה ביום שישי. שתי גופות החיילים היו באותו מקום - בתל השומר! לקחנו את הגופה של החייל מנתניה וקברנו אותה לפי כל כללי הטקס הצבאי. האימא של החייל מאבן יהודה אמרה לנו: 'על גופתי המתה אתם תקברו את הבן שלי בלי שאני אזהה אותו תחילה'. לקחנו אותה ביום שישי ברכב שלנו לזהות את גופת בנה בתל השומר, וטקס הקבורה המכובד התקיים באבן יהודה ביום ראשון. בינתיים קיבלנו טלפון בהול מחייל, שהוא מהפלוגה של החלל מאבן יהודה. הוא אמר, שזיהה את תמונת חברו בעיתון וחלה טעות! מתחת לתמונת החלל מאבן יהודה נרשם שמו של החלל מנתניה, ומתחת לתמונת החלל מנתניה נרשם שמו של החלל מאבן יהודה! את מבינה מה קרה? בטעות הוחלפו שמות שני הנופלים והחלל שנקבר בנתניה, היה למעשה החלל מאבן יהודה, וההפך, החלל מנתניה נקבר באבן יהודה" "לא הבנתי. אתה רוצה לומר לי, שאחרי שזוהו הגופות של החיילים על-ידי בני משפחתם בתל השומר, נקברו החללים לא במקום מגוריהם? זה נורא, לא? מסכנות המשפחות השכולות של השניים. נו, אז איך יצאתם מהפלונטר הזה?" שאלתי המומה. "אין לך מושג לאיזו סיטואציה אומללה נכנסנו. מיד אמרנו לאימא של החלל מאבן יהודה מה קרה ושחלה טעות. מסכנה, היא התעלפה לנו על המקום! אחר כך היינו צריכים להסביר לבני המשפחה בנתניה את אשר אירע והמהומה הייתה נוראית! מקצין העיר גערו בנו ואמרו לנו: 'איך עכשיו נוציא את הגופה שקברנו ביום שישי ונקבור אותה שוב ביום ראשון, ואותו דבר עם הגופה השנייה? איך יכולתם לעשות טעות איומה שכזאת?' בחיים אני לא אשכח את אותו היום שהגענו לאבן יהודה. איך שראו אותנו עפו עלינו מכל צד מכשירים, מאווררים, חפצים..., זה היה נורא! הרביצו לנו מכות נמרצות, ואז הוחלט להוציא את שתי גופות החללים מהקברים ולקיים קבורה נוספת לשניהם, כל אחד במקומו הנכון וזאת, שלושה ימים אחרי ששכבו השניים בקברם. זה היה סיוט!" "אני לא מקנאה בך", פלטתי. "אין מה לקנא בי בשום צורה, ואַת עוד אומרת שאני 'צדיק'. "אתה ב א מ ת צדיק. מי מסוגל לעשות תפקיד כזה אם לא צדיקים?". "הבעיה שלי אז הייתה גדולה, כי כל היום הייתי צריך לנסוע הלוך-חזור ולראות את בני המשפחות ההרוסים מצד זה ומצד זה. אני לא מכיר אותך לכן קל לי לספר לך. בלילות, אני רואה פְלֵאש בֵּקִים כל הזמן. הפרצופים של בני המשפחות, של החללים, של הקרובים..., כולם רודפים אחריי. אני חווה את הצעקות וחוטף גם מכות בחלומות המטורפים שלי..., ולמחרת היום, אני צריך להתנהג כאילו לא קרה כלום! לקחת על הבוקר בוחטה של כדורים וללכת לעבודה בבנק כדי לפרנס את משפחתי. לעיתים אני נראה כה חבול, כמו גבר מוכה, והדברים האלה מזעזעים את כל ישותי. הסיוטים רודפים אחרַי לילה אחר לילה. אני צועק בלילות ואשתי, שתהיה בריאה, מעירה אותי ומנסה להרגיע אותי. אני לא יודע אם אני עֵר או ישן, כשאתה כל הזמן תחת כדורים, אתה לא יודע מה אתה עושה והיכן אתה נמצא..., ולמרות כל התרופות האלו שאני לוקח, אני לא מצליח לישון, או יותר נכון לומר פ ו ח ד לישון, תאמיני לי. כתוצאה מכל המצב הזה, הילדים שלי עזבו את הבית, לא כי זרקתי אותם מהבית חלילה, הם כבר לא יכלו יותר לחיות באווירה כזאת טעונה. לשמחתי הם גדלו ונישאו, תודה לאל! רק אשתי הנאמנה והאהובה נשארה לצדי עם כל מה שעובר עליי. רק היא חוטפת, מסכנה, את כל העצבים שלי".

"תשמע", אמרתי, כששמעתי את קולו השבור של המבשֵׂר שבא כמעט לידי בכי. "כדורים לא יועילו לך. אתה צריך לשבת עם עצמך ולהכין 'שיעורי בית'. הרי אינך חייב לעשות את התפקיד הקשה הזה, נכון?..." "נכון", התפרץ לדבריי, "אך זאת חובתי האנושית, ואם אלך, מי יעשה את העבודה הזאת? איש לא מסכים לעשות אותה רק מתֵי מעט". "אמנם כך", אמרתי, "וזאת הסיבה שאתה צריך להסתכל על תפקיד המבשֵׂר כעל שליחות! תפקיד, שהקב"ה העניק לך ונתן לך כוחות נפש מיוחדים לעשות אותה. אתה צופה בצער בני המשפחות השכולות בכל פעם מחדש וכמו שאמרת, התגובה לשמע הבשורה היא שונה ממשפחה למשפחה. תזכור שאתה שם כדי לחזק אותן, לעודד אותן, לספוג את מנת הצער הראשונה והכי קשה שלהן. יש לך כבר את הניסיון להרגיע, לחבק בחום, להשתתף ולדבר אל לב בני המשפחות מתוך אהדה ולא מתוך פחד שמא ירימו כיסא וישברו על ראשך. כל המכות שאתה מקבל, תקבל כחלק מתפקידך, כחלק מההקרבה שאתה מקריב לאותם אנשים. תאמין לי, שכל אחד מאיתנו לוגם את מנת הייסורים שיועדה לו בחיים, וכל אחד מאיתנו גם לוגם את מנת השמחה שיועדה לו בחיים. אתה לא המצאת את הגלגל ואתה לא היחיד שמקבל מכות. כולנו 'מקבלים מכות' בחיים בדרך זו או אחרת, אבל קמים על הרגליים ליום המחרת, ממשיכים לתפקד ולחפש את האור. זו לא חוכמה להתדרדר למֵי אפסיים להתבכיין ולהתלונן. אַל תשכח שיש לנו את זכות הבחירה ורק אנו מכוונים את חיינו למטה או למעלה. אתה מתלונן שקשה עליך מלאכת המבשֵׂר, אך עם זאת, אתה לא רוצה לעזוב אותה, זאת עובדה! כי אתה דואג מי יעשה אותה במקומך. אתה רואה? הייתה לך 'זכות הבחירה' ובחרת להמשיך!" "את צודקת" מלמל, "מי...? מי יסבול לראות את כל הצער התהומי הזה ולהישאר נורמלי?", לחש לעצמו. "אדרבה, רק אדם בריא ונורמלי לחלוטין יכול לקחת על עצמו משימה כה כבדה!", פסקתי. "ועתה אני מגיעה לסיוטי הלילה שלך. בין אם תיקח כדורי שינה ובין אם לאו, דמויות החללים ובני משפחותיהם תופענה בלילותיך. יש לי הצעה עבורך, לא כפסיכולוגית או בעלת מקצוע בשטח זה, אלא כמאזינה לך מהצד וכאישה שעברה הרבה בחיים: תנסה שיטה אחרת - לא כדורים ולא פסיכולוגים! לעיתים האדם הוא הרופא של עצמו. תנסה ל ד בֵּ ר עם הדמויות הללו ולא לברוח מהן. תנסה לענות להן על שאלתן הדוממת במבט עיניך, בדממה כפי שהן עושות. תשיב להן באותו מטבע. תסביר להן כשהן מופיעות בחלומותיך, שאתה רק המבשֵׂר ולא האלוהים. שאתה מעין שליח של הקב"ה והוא נותן את הפיקדון ולוקח אותו כרצונו ולא אתה. תשיב להן שאתה בן אנוש כמותם ואין אתה יכול להחליט מתי ילך פלוני בדרך כל הארץ ומי יישאר עמנו. הם ישאלו, ואתה תענה. תבין, הם רודפים אחריך כי אתה בורח מהם. אם תעמוד מולם ותענה לשאלותיהם הדוממות, ייתכן שלא תהיה לך סיבה לברוח. אבל, לדעתי, התחלנו מ'המדרגה השנייה'. עוד לא עלית ל'מדרגה הראשונה'". "לא הבנתי את עניין המדרגות", אמר.

"'המדרגה הראשונה' היא, שעליך להתחיל קודם עם עצמך, כי אדם קרוב אל עצמו, ואחר כך לעבור לזולתך. ראשית, תביט בעצמך, תפרוש את חייך למול עיניך, תדבר עם עצמך ותראה עד היכן ידך מגעת. עד היכן אתה יכול לספוג כל דבר בחיים, בין אם הוא טוב ובין אם הוא רע. תדע מה גבול הסבל שלך ו'כמה אתה שווה?'. כוונתי, שתביא בחשבון את יתרונותיך, חסרונותיך, גילך, לימודיך, בריאותך, הישגיך, כישרונותיך וכיו"ב. כשתכיר את עצמך מבפנים ותבין את ערכך בעינֵי עצמך, תוכל לעלות ל'מדרגה השנייה' ולטפל באנשים אחרים, במקרה שלך הן המשפחות השכולות. רק כך תצליח לפייס את דמויות החללים והאירועים שמדירים שינה מעיניך. אינך יכול לבנות בניין בלי להניח מסד איתן תחתיו תחילה. הכרת עצמך היא המסד האיתן של נפשך בטרם תיגש לאנשים במצוקה. ואיך תיתן להם כתף איתנה ותעודד אותם בעוד אתה חלש וממוטט? אני מאמינה שאשתך היקרה רואה את חשיבות תפקידך ואוהבת אותך כפי שאתה. זו הסיבה שהיא סועדת אותך וסובלת את כל תוצאות צערך". "תסלחי לי שאני אומר לך, אבל אני מרגיש כמו מלאך המוות", יבב האיש בטלפון, "יש חברים שהתרחקו ממני. היה לי חבר בלב ונפש. היינו חברים בשכונה עוד מבית הספר, אחר כך למדנו יחד בתיכון ושירתנו באותו גדוד בצבא..., כל החיים עזרתי לו ושכבתי על הגדר בשבילו, וביום שהייתי זקוק לו, הוא שכח אותי והפקיר אותי. זה היה קשה לי, תביני. אחרי כמה זמן הוא 'החזיר ציוד' המסכן".

"לא תאמין מה אני עומדת לומר לך עכשיו", אמרתי, מנסה להכניס מעט שמחה לשיחתנו העגומה. יש לך גם מזל טוב בצד הצער, כפי שיש לכולנו. גם לך יש חצי כוס מליאה! נכון?". "כן", אמר וקינח את אפו. "תודה לאל יש לי בנים ונכדים מקסימים שאני רווה מהם המון נחת. תאמיני לי, הם קרן האור שלי בחיים. אני קונה להם צעצועים לרוב והקטנים האלה אוהבים אותי מאד, למרות שהילדים שלי לפעמים אומרים להם ש'סבא לא מרגיש טוב ולא יכול לבוא לבקרנו'. זה קורה שאני משתגע מהסיוטים ולא בא אליהם הביתה מספר שבועות. אני פוחד שהנכדים יראו שאני כל כך עצוב." "נו, אתה רואה? בכל אופן החיים חזקים ויש לך גם קרני אור ולא רק צללים. תסתכל על חצי הכוס המלאה, ואם יש לך אופי להסתכל דווקא על חצי הכוס הריקה, אביא לך כוס קטנה יותר ותשפוך את חצי הכוס המלאה שלך לכוס הקטנה ואז תהיה לך כוס מליאה לגמרי! מה אתה אומר על הפטנט שלי?" "תרשמי אותו במשרד הפטנטים", השיב לי. צחקנו והאווירה התבהרה קמעא. "תודה לך", אמר. "אקח את דברייך לתשומת לבי ואנסה לדבר... אליהם, כפי שהצעת". "תנסה ותצליח, אך לא לפני שתעשה 'שיעורי בית'!" "בסדר, מורתי. ועכשיו, איך לברך אותך? אם לא שמת לב, השעה כמעט חמש לפנות בוקר", אמר. "הו, נכון", אמרתי והעפתי מבט לשעון המטוטלת המוזהב המונח על השידה. "איך שהזמן עף לנו, לא הרגשתי ..., סימן שהיה מעניין למרות הכול." "אז מה אַת אומרת", האיץ בי, "האם לברך אותך ב'בוקר טוב'? או ב'לילה טוב'?" "אני מוכנה לקבל את שתי הברכות", עניתי לו מבודחת. "לא תאמין, אבל אני מאוד מאמינה בברכות ובכל עת, גם בחמש לפנות בוקר". הוא צחק וברך אותי בשתי הברכות. נפרדנו לשלום וכך נסתיימה שיחתנו המרתקת. מאז ועד היום לא שמעתי יותר מהמבשֵׂר. כנראה הכין את 'שיעורי הבית', התפייס בחלומו עם דמויות החללים ובני משפחותיהם ושבה השלווה לשכון בלבו ובביתו.