תחילת הפרשה בראשית 1987 כאשר קיבל ה"סאן" טיפ מאחד המודיעים שלו (הטבלואיד נהג להיעזר ברשת של מודיעים בשכר, כדי שיספקו לו מידע רכילותי), כי במועדון הומוסקסואלים לונדוני נמצא נער בשם סטיוון הארדי, זונה להשכיר, שברשותו מידע מפוצץ. שניים מכתבי ה"סאן" מיהרו לפגוש את הארדי בביתו. הוא סיפר להם כי נהג לספק נערים כמוהו למסיבות פרועות. בין השאר, הזכיר בדבריו את אמרגן הפופ בילי גאף (אמרגנו של רוד סטיוארט), שהיה ידידו של ג'ון ריד, מנהלו של אלטון ג'ון (כאן המקום להזכיר, כי אלטון ג'ון הכריז על עצמו כדו-מיני, אם כי אז היה נשוי לרנאטה בלאואר (מאז התגרשו). למרות שאלטון ג'ון נזכר במידע הראשוני באורח שולי ביותר - לכתבי ה"סאן" זה הספיק. סטיוון הארדי הוזמן מיד למשרדי הצהובון. הארדי הבין מיד לאן נושבת הרוח ואמנם סיפק את הסחורה. לימים סיפר: "נתתי להם שורה והם המשיכו לבד לכתוב. זה היה סיפור מפוברק. 97 אחוז שקר". שבועיים ימים חלבו כתבי ה"סאן" את הארדי, במה שהם הגדירו "חקירה". בפועל, לא טרחו לבדוק את אמינות המידע והמדווח. הם גם לא אספו עדויות תומכות, ולא ביררו אם יש מידע סותר. המטרה קידשה את הפרסום. ואמנם, ב-25 בפברואר 1987 הופיעה הכתבה הראשונה תחת הכותרת "אלטון ג'ון מעורב בשערוריית-פריצות עם נערים". בידיעה הסנסציונית נאמר, כי נער, זונה להשכיר (שהעיתון כינה "גרהאם איקס"), סיפק לאלטון ג'ון ולבילי גאף, עשרה נערים, שכל אחד מהם קיבל 10 פאונדס, וכן את "כל הקוקאין שיכלו לעמוד בו". לדברי הכתבה, גם הזמר עצמו הריח קוקאין בעודו מבקש מחבורת 'סקין-הדס' לעסוק לעיניו במין פרוורטי. הדיווח הסתיים במשפט מתחסד אופייני לצהובון הזה, כאילו בשמו של "גרהאם איקס": "אני מתבייש במה שעשיתי. אני מספר זאת כדי להראות עד כמה התופעה הזו נפוצה וכדי להזהיר פתיים צעירים אחרים להתרחק מאנשים כאלה". כמובן שהעיתון "שכח" לציין, כי שילם ל"איקס" 2,000 פאונדס, ועתיד לשלם לו 250 פאונדס במשך החודשים הבאים.

אלטון ג'ון הגיב מיד בהגשת תביעת דיבה נגד העיתון. הוא עשה זאת למרות שחבריו, בהם מייק ג'אגר סולן ה"רולינג סטונס", יעצו לו להתעלם מן הפרסום, שכן ה"סאן" יגיב בזריקת בוץ מוגברת (כפי שאכן קרה). אלטון ג'ון לא נרתע. ואמנם ב-26 בפברואר פירסם הצהובון ידיעה שנייה. הכותרת אמרה: "הסוטים המעוותים של אלטון". בידיעה עצמה נטען כאילו "הזמר דרש שכל הזונות ממין זכר יובאו למיטתו כשהם מסוממים בכמויות גדולות של קוקאין". כבר אז, החלו להיחשף סדקים ראשונים באמינות פרסומי ה"סאן". היומון "דיילי מירור", יריבו הגדול של ה"סאן" (אז, בבעלות סר רוברט מקסוול), הופיע למחרת הפרסום הראשון עם כותרת ענק שצעקה: "שקרים!". הצהובון הזה גילה כי בתאריך היחיד שהוזכר בסיפורו (המפוברק) של "גרהאם איקס", שהה בכלל הזמר בניו-יורק (כתביו הזריזים של ה"מירור", גם הציגו את הקבלות על נסיעתו בלימוזינות בניו-יורק)... אלטון ג'ון הגיש תביעת דיבה שנייה, והדו-קרב נמשך. למחרת (27 בפברואר 1987) פירסם ה"סאן" סיפור שלישי בכותרת "אלטון, אתה שקרן", והזמר הגיש מיד תביעת דיבה שלישית. מאוחר יותר בראיון ל"דיילי אקספרס", אמר זמר הפופ: "הם יכולים לומר עלי שאני חנטריש זקן ושמן. הם יכולים לומר שאני ממזר חסר כישרון. הם יכולים לקרוא לי 'הומו'. אבל אסור להם לספר עלי שקרים".

נוכח המלחמה הבלתי צפויה שהתפתחה, הגדיל ה"סאן" את צוות כתביו שטיפל בפרשה, משניים לשלושה. הצהובון בעל המשאבים הכספיים העצומים גם החל להפעיל חוקרים בכל רחבי תבל. ממלבורן, לוס-אנג'לס, מנצ'סטר ולונדון, הגיעו דיווחים כי זרים חוקרים על-אודות חיי המין של אלטון. הסאן חשש מאוד שמא יריביו ובמיוחד ה"מירור", יעלו על עקבותיו של "גרהאם איקס", וזה עלול לדבר יותר מדי. לכן החליט להבריח את "גרהאם איקס" מחוץ לגבולות בריטניה! במבצע המזכיר סצנות ממותחן ריגול, שבו השתתפו ארבע מוניות חסימה ועוד מונית בריחה (ה"מירור" הצליח להשיג את שם הרחוב בו הוחבא איקס, אך לא את הכתובת המדויקת), הוברחו "גרהאם איקס", חברתו ותינוקם מן הבית. התפתח מרדף מכוניות מסחרר בדרך לנמל הית'רו, שכתוצאה ממנו החמיץ איקס את הטיסה לספרד. במקום זאת הוטסו הוא ובני לוויתו לפריס, שהו במלון ארבעה ימים ולאחר מכן הוטסו (במחלקה ראשונה) למלגה, ולבסוף שוכנו במלון פאר במארבלה. מלחמתו של ה"סאן" באלטון עלתה מדרגה. הצהובון הצליח להשיג שלושה תצלומי פולרואיד מביכים של הזמר, וב-16 באפריל 1987 פירסם בעמודו הראשון תצלום עירום שלו בכותרת "צילום הבושה הפורנוגרפי של אלטון". פרסום זה סימן את המפנה הציבורי בפרשה. קהל קוראיו הענק (תפוצתו אז נאמדה ב-5.5 מיליון עותקים ביום, אך מאז הידרדרה בהתמדה ועומדת כיום על כ-2.2 מיליון ביום - י.ר.), אהב מאוד את אלטון ג'ון. הקהל הזה סלד ממסע ההכפשות הרצוף שניהל הצהובון, מסע שהגיע לשיאו בפרסום תצלומי העירום. הנהלת העיתון החלה לקבל דיווחים מדאיגים על נפילה בתפוצה של 200 אלף עיתונים ביום.

ב-28 בספטמבר פירסם ה"סאן" את הסיפור האחרון בסדרה בכותרת כמעט קונן-דוילית: "תעלומת הכלבים הדוממים של אלטון". הידיעה הביזארית סיפרה כי כלבי הרוטוויילר האכזריים של אלטון הושתקו בעזרת ניתוח נורא ועתה הם אינם מסוגלים לנבוח. חשוב לציין, כי הכתב שהעביר ידיעה זו למערכת, הוסיף לה הערה, לפיה החומר אינו אמין כיוון שלזמר יש בכלל כלבים מסוג אחר (אלזסיים) - והם נובחים... זה לא מנע מהצהובון מלפרסם את הסיפור, ואלטון ג'ון הגיש את תביעת הדיבה ה-17 (שבע עשרה) במספר. עוד לפני שהחלה ההתדיינות המשפטית, חגג המתחרה הגדול ה"דיילי מירור". כותרת ענק בעמודו הראשון צעקה: "שקרי הסקס שלי אודות אלטון". בראיון מיוחד סיפר סטיוון הארדי: "הכל הוא אוסף של שקרים. בדיתי הכל מליבי. עשיתי הכל עבור כסף, והיה קל מאוד להונות את ה'סאן'. מעולם גם לא פגשתי את אלטון ג'ון". ב-12 בדצמבר 1988 עמד להיפתח משפט הדיבה הראשון, אבל מרדוק הבין מהר מאוד כי מוטב לו להניף דגל לבן. באותו יום ממש הופיע הסאן כשזנבו מקופל. בעמודו הראשון הוא פירסם כתבת התנצלות תחת הכותרת: "מצטערים, אלטון!" בכתבה עצמה הסביר: "הוטעינו על-ידי מסכת שקרים של בן טיפש עשרה שחי בעולם של דמיון... אנו מאושרים שסאן ואלטון שוב חברים"... בהסדר שהושג בכותלי בית המשפט, התחייב הצהובון לשלם לאלטון פיצויים בסך מיליון פאונדס (אז, פיצויי השיא בהיסטוריה של בריטניה - י.ר.) ועוד כחצי מיליון פאונדס הוצאות משפט (הסכום נשמע גבוה אבל לא צריך להשתתף בצערו של ה"סאן". מיליון פאונדס היה סך הכנסותיו אז משבוע אחד של מכירות).

בסוף חודש מרס 1989, החליט אלטון ג'ון לחגוג את יום הולדתו ואת נצחונו על הטבלואיד המכפיש, ועשה זאת בסגנונו האקסטרווגנטי. סר אלטון הטיס לפריס 200 מחבריו למסיבה מפוארת שבה כיכבה עוגת-ענק דמוית מגדל אייפל, בגובה של 3 מטרים. המסיבה נערכה במלון ריץ, המלון ממנו יצאה ב-1997 הנסיכה דיאנה לנסיעת המוות שלה כשנהגה ניסה להימלט מצלמי פפראצי. בעקבות מות הנסיכה האהובה, שינה אלטון את מילות השיר "Candle In The Wind", שכתב במקור ב-1973 (יחד עם ברני טאופין), לזכרה של מרילין מונרו, שמתה 11 שנה קודם לכן. השיר הזה שהושמע גם בפארק הירקון, מכר 33 מיליון עותקים והוא הסינגל הנמכר ביותר בבריטניה, עד היום, ומתחרה עם "חג המולד הלבן" (בינג קרוסבי) על תואר הסינגל המכיר ביותר מאז ומעולם. היא - שילמה בחייה על תאוות המציצנות החולנית של התקשורת; הוא - התעקש והביס צהובון מופקר.