במשך שנות-דור מילאה המגבית היהודית בארה"ב בנאמנות ובמסירות תפקיד של צינור כספי רב-ערכי למדינת ישראל. מוסדות יהודיים פילנתרופיים, כמו הג'וינט והדסה, לא חסכו בתרומות נדיבות למדינה, וסייעו לא מעט לפיתוחה הכלכלי. אלא שהזמן, מסתבר, עשה את שלו, ובאחרונה הלכו והצטמקו התרומות, ושוב לא סייעו למדינה כמקודם.
בימים אלה נגדע אחד מאילנות היוחסין הבולטים ביותר של המגבית הפילנתרופית בארצו של הדוד סם, עם מותו של ארני מישל, בן ה-92, שבמרוצת השנים נחשב, לא בכדי, כרוח החיה של המגבית היהודית, וכמי שהשכיל לעצב ללא חת את תרבות ה"שנור", במובנה החיובי כמובן.
העיתונאי
גד נחשון, עורך ה"ג'ואיש פוסט" בניו-יורק, שהכיר את מישל ממש מקרוב, מבכה את מותו של האיש המופלא והאצילי, שנחשב במשך שנים ארוכות לאורים ותומים של מוסד המגבית. לדבריו, לא ניתן לתאר את הצלחתה הניכרת של מכונת ההתרמה המשומנת כל כך, ללא אותו איש שעמד בראשה ושגם היה מתרימה המוביל.
תרומות מזונות
כניצול-אושוויץ, שחש את עצמו כבשר מבשרו של העם היהודי, היה ארני מישל מוכן לעשות את כל שניתן כדי לגייס תרומות למדינת ישראל. ואכן, תודות לקשריו ההדוקים והקבועים עם המנהיגות היהודית בארה"ב ועם מנהיגותה הרשמית של מדינת ישראל, עלה בידיו לגייס סכומים נכבדים, שגויסו בעיקר ממוסדות פילנטרופיים...
נחשון מספר, כי במסגרת תפקידו, לא בחל ארני מישל בשום משימה, גם אם הייתה, לא אחת, כרוכה בקשיים מרובים ובאי-נעימות. כזו, למשל, הייתה שליחותו ל...בית-בושת באחת העיירות האמריקניות. מישל, מסתבר, לא היסס להגיע ליעד המפוקפק, לאחר שמישהו טרח, עוד קודם לכן, לגלות את אוזנו כי בעלת בית הבושת היא יהודיה אמידה, בעלת לב רחב.
ואכן, הופעתו במקום עשתה את שלה, והביאה לכך שאותה ה"מאדאם" טרחה להפקיד בידי ארני מישל סכום-כסף נכבד עבור ישראל. למותר לציין שהכסף גויס מהכנסותיהן של היצאניות שעבדו תחת חסותה - מה שמוכיח, כמובן, את נכונות הפתגם, שהמטרה מקדשת את האמצעים..