הסיפור מתחיל בוורשה, בפתיחה מטעה ומתוחכמת שכאילו הופכת את כל הספר לטוויסט אחד גדול, בספטמבר של שנת 1939, בשורה מהפנטת: "מכושפים צבעי השמים. הרוח מקציפה את הנהר. קח אותי אתך בטוב וברע. קח אותי אתך."
זהו קולה של סאלי, צעירה בעלת עור בהיר, פנים ורודים, עיניים כחולות, שיער ארוך בגוונים של חום ובלונד שבגימנסיה ובאוניברסיטה נחשבה בטעות לגויה. דיקן הפקולטה אף הרחיק והציג אותה כדוגמה מובהקת למראה סלבי-אָרי ועמיתיו שקלו להציגה בפני בכירי המפלגה. אביה הגדיר אותה כבת מזל כי ניצלה בהרבה הזדמנויות מפגיעה ומסכנת חיים, הועיד אותה לאליפות פולין בשחמט ואילו אמה ציפתה כי תינשא לבן אחת המשפחות הנכבדות והאמידות. אלא שהיא התארסה ליעקב אמן בתפירת חליפות, שעבד כשכיר במפעל לחייטות ושאותו אהבה וכבר הייתה אמורה להינשא לו.
לפי כך, בהמשכה של אותה פסקה שלמעלה, אחרי הפתיחה המלבבת והמחוכמת ולבל נשגה באשליות, מיד מהפֵך רוה את אותה אידיליה של הטבע וצבעיו המופלאים וכך הוא ממשיך: "זמר התנגן על שפתיה, ותשוקה לחיים מלאים ומרתקים גדשה כל פיסת עור בגופה הצעיר הפורח. רצתה לשיר, לרקוד קרקוביאק בחברותה, להידמות לתפוח חינני. אבל עיניה דמעו, והיא נשכה את שפתיה. פלצות אחזה בנפשה, והלב תר אחר מפלט ונחמה. העיר עולה בלהבות, ולבה גועש." כי כבר אמרנו: השנה היא שנת 1939, ומפץ גדול של מלחמה ומוות מתגלגל על פני האדמה.
עם זאת ולמרות הכול מנסים החיים להתנהל כמעט כסדרם, וזיווגים נעשים גם בזמנים גרועים. על-אף התנגדות הוריה לנישואיה עם יעקב, החייט שאין לו ממון ואין לו תארים, הוא מארס אותה עם זוג עגילים משפחתיים שעוברים בירושה במשפחתו. כך וכך החיים שהנה נתחמו בגטו שהגרמנים יצרו סביבם נעשו בלתי נסבלים, ויעקב מצליח להביא פת לחם אל פיהם מהמפעל שבו הועסק מחוץ לגטו שבו תפרו מדים לצבא. עד מהרה המצב נעשה חמור והוא נצוד ומועמס עם אחרים על רכבת משא שהובילה אותם למחנות עבודה, אולם הצליח להימלט מן הרכבת לאחר שהוא משליך את עצמו ממנה לצד הדרך. הוא נתקל בלוחמי חרות פולניים ומצטרף אליהם לכפרם ואף משתתף במספר פעולות כנגד הנאצים. בכפר הוא מציע עבודות חייטות לטובת הלוחמים ומשפחותיהם תוך הסתרת יהדותו, נעשה מקובל, אך געגועיו גוברים עליו והוא יוצא חזרה אל הגטו בוורשה כדי להיות ליד ארוסתו, לחבור אליה באהבתו באותו גיהינום שחייתה בו עם אמה.
החולי מתפשט בגטו וסאלי נופלת למחלת הטיפוס. היא ניצלת מהמחלה, תודות למסירותו של יעקוב שלוחמי חרות פולניים ציידו אותו באוכל ותרופות. הם מחליטים לנוס יחד מהגטו בעידוד האם שנותרת שם בחוסר תקווה. השניים חוברים לקבוצה שנאספה כדי לעשות דרכה יחד לשטחה של רוסיה הסובייטית, בעקבות הבטחתו של סטאלין כי לכל אדם יש מקום על אדמה הטובה של אימא רוסיה. מסע שהתחילו אותו יחד והסתיים בהיותה גלמודה ועל סף מותה. האסון הגדול של הקבוצה בא כאשר על הגבול התפתחה תקרית ירי ונראה שלאחר הכול רק היא נותרת בחיים, אך ירויה, פצועה קשות ועלולה לאבד את רגלה.
"היא היחידה ששרדה מהקבוצה של עשרים וחמישה חברים. כל חברי הקבוצה מלבדה מצאו את מותם, בכללם החמישה שהובאו פצועים לבית החולים וימים אחדים דיממו למותם. הפציעה ברגלה אינה מסכנת את חייה. "פעמים אחדות איבדה את הכרתה עד שחולץ מרגלה הקליע. כשהתעוררה מעלפונה בפעם הראשונה נמצאה בתא המשא של מכונית, שדלתו הייתה פתוחה ומוסטת כלפי מעלה. המכונית קיפצה ודילגה על פני הבורות והמהמורות שפערו הפצצות שהטילו מטוסי קרב גרמניים עם הפלישה לברית המועצות." "סאלי שכבה דחוסה בתוך ערימת הגופות המדממות. הפצועים היו עדיין בחיים, כי נחירי אפם שאפו אויר וריאותיהם פעמו." (שם, עמ' 171-172).
כך סאלי מאבדת את האיש שלה באותה תקרית ירי בגבול ומגיעה לבדה אל ההצלה. במוסקבה היא נתקלת במישה היהודי, צעיר אך כבר אלמן, מהנדס במקצועו, וכעבור שבועיים היא מחליטה להינשא לו. כי לאן תפנה והיא לבדה בעולם בשעה ההיא. מעט מאוחר יותר הם עוברים לחיות במקום מרוחק ממאורעות המלחמה, בסיביר בעקבות משרה שהוצעה לו.
המסַפֵר, שמביא סיפור מקביל במעגל השני של הספר היה נער בן שתים-עשרה בעיר זלוטי-סטוק והוא תמים בראשיתו, אך מתגלגל בהמשך הספר ומהווה שרשרת שהופכת את הסיפור שלעג הגורל שולט בו. לעג הגורל משום גלגוליו של עם שלם שחֵרב הכורת התנופפה מעל ראשו, ואף ידעה ליטול ממנו ומאחרים חייהם של רבים כל כך.
סיפור משני זה הוא סיפורו של זוג עגילים שבהם מארס יעקב את סאלי. הוא מתגלה באופן מקרי ומפתיע כעבור עשרות שנים בפתח תקוה בידיה של אישה מבוגרת ודלת אמצעים, שמנסה למכרם כדי לממן בתמורתם תרופות מצילות חיים לבעלה החולה סופני. היא מוכרת אותם תמורת 100 שקלים לבעל חנות תכשיטים, גיבור סיפורנו קונה אותם מבעל החנות ב-500 שקלים, ואֵלו הם למעשה עגילי אירוסיה של סאלי שהמספר מעניק אותם בבוא היום לאסנת, ארוסתו של בנו, ושווים גדול למעשה בהרבה.
הספר זורם אפוא בשני מישורים: האחד באותם ימים רעים, החל בוורשה כאמור בספטמבר 1939, ואילו סיפורו של הנער מתחיל בשנת 1957 בזלוטי-סטוק וזו גם השנה שבה הוא עלה ארצה וממשיך בפתח-תקווה מסוף שנת 1999 ואילך, שאז מתחיל להתגלגל המסלול השני של הסיפור.
כאשר הוא פוגש את סאלי לאחר למעלה משנה שבו הוא מנסה לאתר אותה נוצר קשר ביניהם: "'אני מכיר אותַךְ,' אמרתי לה ונעניתי בשתיקה. 'הייתי בחנות התכשיטים כאשר מכרת זוג עגילים בשביל לקנות תרופה להציל את חיי בעלך.' ראשה נטה לעברי בתנועה אטית, וקולה כמעט לא נשמע. 'בעלי מת שלושה שבועות לאחר שמכרתי את העגילים שלי. לא היה די כסף לקנות תרופות.'" (שם, עמ' 209).
מה קורה לאחר מכן? אך מוטב שלא אוסיף על הדברים. אבל אומר כי עם קריאת הספר חשתי שגם לאחר מאות ספרים שנכתבו על נושא זה של מלחמת העולם, ובוודאי על בני העם היהודי שנדדו ועשו מה שעשו כדי לשרוד - עדיין יש משהו מרתק בקריאה, בהיותו מצמרר בסיפורים האנושיים האלה, או שמא בלתי אנושיים שמלחמות מביאות על בני אדם באשר הם. דברים שלעתים לא ייאמנו במחשבה האנושית בכלל, והם נקראים כיצירת דמיון על-אף היותם מבוססים על אירועים אמתיים.
זהו עוד סיפור מהסיפורים מעוררי פליאה האלה, אך עומד כמובן בפני עצמו. כמו שכל סיפורי התנ"ך כבר סופרו אך אנו מוצאים מקום לקרוא סיפורים חדשים שנכתבו ולחוש נדהמים ומרותקים במהלך קריאתם. לא אוסיף לספר על עלילת הספר, כי סופו של הסיפור והרומן כולו הם מפתיעים, כשם שמפתיעה למדיי תקומתו של העם שכמעט נשמד. היחידים כאן הם הרבים, הקריאה בספר אוחזת בקורא ומצליחה לרתק וליצור עניין עד לסיומו, תוך תיאורה של התרחשות בלתי צפויה בעליל.
(אלי רוה: "זוג עגילים", הוצאת "צבעונים" 2016, 258 עמודים)